יום חמישי השבוע, בסיס כיסופים רצועת עזה. אריק סביאטקובסקי מביט סביב על המבנים של הבסיס, הוא שקט ולא מפגין רגשות, נראה שהוא שומר את זה לעצמו. את מה שעובר לו בראש קשה לדמיין. "זה מוזר להיות פה, מרגש. קשה לי להסביר במילים. עכשיו שהגעתי לפה זה הציף לי את הזיכרונות, תחושה של בלבול", אמר אריק, שמגיע בפעם הראשונה למקום הזה, מאז האירוע הקשה בו נהרג אילן אחיו כשהוא בן 21. מאותו בסיס יצא בפעם האחרונה סמ"ר אילן סביאטקובסקי ז"ל, ב-26 במרץ 2010. אילן, לוחם גדוד 12 בחטיבת גולני, נהרג בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה. יחד איתו נהרג גם הסמג"ד רס"ן אלירז פרץ, אח שכול שאיבד את אחיו אוריאל ז"ל בלבנון.
את אריק אני פוגש בבסיס כיסופים יחד עם סרן תומר גרינברג, כיום מ"פ בבא"ח גולני ואז המ"מ של אילן במסייעת 12. משכם מגיע גם רס"ן דוד דדון, כיום סגן מפקד גדס"ר גולני ובאותו יום מקולל המ"פ של אילן במסייעת. שני הקצינים הצעירים, שראו לא מעט בקריירה הצבאית שלהם, היו עם אילן ברגעיו האחרונים. הם ראו אותו מחייך, "הוא תמיד חייך", הם גם ראו אותו כשנפגע ופונה לאחור, מתפללים שהוא "רק" פצוע למרות שידעו את האמת.
לא מעט חללים איבד צה"ל ברצועת עזה, כל אחד מהם עולם שנגדע טרם זמנו. הרבה תכניות היו לאילן, לטייל ולראות עולם, לעשות עוד קעקוע או סתם לצאת לחופשה לראות את ההורים והחברים. הוא גם הספיק להעלות סטטוס לדף הפייסבוק שלו, "שבת אחרונה בעזה", לא יודע שזו תהיה גם האחרונה בחייו.
כבר בתחילת המפגש אני שואל את אריק על תחושתו מרצועת עזה, עכשיו שהוא נמצא כל כך קרוב למקום התקרית. "קשה לי להגיד", ענה. "ברור שיש לזה קונוטציות שליליות כי פה אחי נהרג, ועוד הרבה חיילים". "זה מקור ללא מעט צרות", מוסיף רס"ן דדון. הקצינים של גולני, כך נראה, מעדיפים להסתיר את הרגשות שלהם על המקום בו איבדו לא מעט חברים. קול סדוק ורועד מוציא את מה שהם מסרבים להראות.
דדון מציין שנפילתו של אילן מלווה אותו לאורך הקריירה, "ברור שזה נמצא תמיד. כששואלים אותי איזה אירוע מכונן היה לי בצבא, זה הדבר הראשון שעולה לי. יש פה גם ניסיון ודילמות פיקודיות". סרן גרינברג מוסיף, "יצא לי להיות כמה פעמים במוצב הזה מאז האירוע, גם בביקורים, יש לי מנהג שבכל פעם שאני מגיע אני הולך לחדר של אילן. זה זיכרון שלי מאילן".
החבר הכי טוב שלי
משפחת סביאטקובסקי עלתה לישראל מאוזבקיסטן לישראל בשנת 1994. "היינו ילדים במדינה חדשה, לא מכירים פה כלום וזה קירב אותנו", מספר אריק. "אילן היה החבר הכי טוב שלי. בהתחלה זה היה רק אנחנו והייתה תקופה שלכל אחד היו את החברים שלו, אבל בשנים האחרונות הפכנו שוב להיות החברים הכי טובים והיינו נפגשים יחד, כל אחד עם החברים שלו".
מהדברים של אריק מצטיירת תמונה של האחים הכי קרובים שיש. "אילן הוא החלק השני שמשלים אותי. אני השקט והוא מאוד פעלתן שכל הזמן מחייך. הקשר בינינו הוא מעבר לאחים. גם חיינו ביחד כי בבית חלקנו ביחד חדר וכמעט כל דבר עשינו ביחד. הוא היה מאוד אהוד עם המון חברים, הוא היה מלא בחדוות חיים בעל חיוך שאי אפשר למחוק אותו. אפילו ברגעים הכי קשים הוא גרם לכולם לחייך".
על האופי של אילן מעיד גם סרן תומר גרינברג, אז המ"מ של אילן, "הוא היה הדבק של המחלקה. זה שברגעים הכי קשים שומר על החיוך והצחוקים, הגורם המגבש". גרינברג מוסיף, "זה הורגש אחרי שהוא נהרג. כי הוא היה הדבר ופתאום אין אילן, אתה שואל אז מה יהיה עכשיו עם המחלקה".
אילן למד בבית ספר הצבאי שבתל השומר, "אבל ככול שגדל הוא הפך למורעל קרבי ובמיוחד גולני", מספר אריק האח. "אני זוכר שהוא הגיע אלי עם המנילה ושאל אותי, תגיד זה יהיה בסדר אם נרשום רק גולני", נזכר אריק בחיוך שעלה גם על פני הקצינים. "כן בטח תנסה, אמרתי לו. הוא מאוד אהב את השרות בגולני, כל הזמן חייך כשסיפר על החוויות שלו בגולני".
"הוא היה חייל מקצועי במחלקת הגיל", מוסיף גרינברג. "מצד אחד הדבק של המחלקה, הלוחם ששומר על מורל גבוה ומנגד הכוון הכי טוב של הגיל. היינו אמורים לעשות אימון עם ירי חי של טיל גיל, שזה לא משהו שקורה כל יום וברור שבחרתי את הכוון הכי טוב, שזה אילן". אבל אילן לא הספיק לצאת לאימון ולירות את הטיל, כמו דברים רבים שלא הספיק.
גרינברג מספר שהם היו בסוף הקו ולפני חופשת רגילה. הלוחמים של גולני תכננו ללכת לים, לרדת יחד לאילת ובעיקר להתפרק. אבל התברר להם שצריך להוציא נציגים למשפחות שכולות. "החיילים אמרו, מה חייבים ורצינו לרדת כולם יחד לאילת", מספר גרינברג. הוא מציין שאילן התנדב לוותר על אילת ואף אמר, "חבר'ה מה זה השטויות האלה. לבקר משפחות שכולות זה בטח יותר חשוב מאילת", גם את זה אילן לא הספיק לעשות. אריק ששמע על הסיפור בפעם הראשונה אמר, "אילן היה מאוד פעלתן ומצד שני היה לו גם את הצד הרגיש. כל הזמן אני שומע מתומר על דברים שהוא עשה, וזה אח שלי וזה נורא מפתיע אותי לטובה הדבר הזה ומעצים אותו כבן אדם".
לא ידעתי שהוא התנדב
הקו של מסייעת 12 בגולני לא היה מיוחד עד לאותו יום. "קו די שקט", מספר רס"ן דדון. "היו מדי פעם חציות גדר והקפצות אבל לא משהו גדול". רק שעתיים לפני ההתקלות הם חזרו מפעילות על הגדר. "יצאה חצי מחלקה כולל אילן ואני זוכר שהיה גשם וכולם נרטבו, היה גשם מטורף", מספר גרינברג. "כשחזרנו לבסיס החצי שלא יצא היה בכוננות. אני זוכר שאילן היה רטוב כולו, והוא יכול היה שלא להיות בכוננות. אבל למרות שהיה כולו רטוב אילן החליט להחליף מדים ולהתנדב לכוננות, פשוט אמר לי אני בא, שזה משהו לא מפתיע אצלו", מספר גרינברג.
בנקודה הזאת כולנו מופתעים, כיוון שאריק מספר שזאת פעם ראשונה שהוא שומע שאחיו התנדב. "לא ידעתי את זה, לא היה לי מושג וזה פעם ראשונה שאני שומע", אמר האח והוסיף, "מצד אחד אין לי מילים כדי להסביר את התחושה. אבל מצד שני זה רק הופך אותו לגיבור יותר גדול".
חזרה לאותו יום ארור במרץ 2010. התצפיות מזהות שני מחבלים מתקרבים לגדר. "מחבל אחד נשאר מאחור והשני התקרב לגדר להניח את המטען", מספר דדון. "אנחנו בוחרים דרך פעולה על פי האופציות, המחלקה של תומר בכוננות ואני שואל את תומר (גרינברג) אם הוא יודע להקפיץ גדר, שזה דרך לפתוח את הגדר מבלי לגרום נזק, וכשהוא אומר כן אני מקפיץ אותו לשם". כוח הכוננות קופץ לכיוון המחבלים. "אנחנו קופצים על הרכבים הממוגנים ואני מסתכל לאחור ורואה את אילן מחייך, גם אז החיוך לא ירד לו מהפנים. אני לא זוכר אותו שהוא לא מחייך, גם על הגדר הוא חייך", מספר גרינברג. "זה ממש האופי שלו", מוסיף אריק.
כאשר אנחנו עומדים שם, כל כך קרוב למקום בו אילן נהרג, רס"ן דדון מחבר אותנו לשטח, מצביע על המקום, על כיווני החדירה ומאיפה הם הגיעו. אריק מקשיב ושותק. השתיקה שלו עוצמתית יותר מכל מילה. דדון שממשיך בהסבר עושה זאת כמו בתדריך מבצעי, אבל כזה שמלווה בהרבה מאוד רגש, עוד שתיקות רועמות ומי יודע מה עובר בראשו של הקצין, וכמה פעמים הוא שחזר את מהלך הקרב. הוא מספר איך הכוח הגיע לזירת האירוע וחצה את הגדר. "אני זוכר את אילן בחוד. הגענו למקום ושם אני פוגש את דדון שמסביר לי מה קורה. אנחנו פורקים ומתקדמים בדילוגים לכיוון המחבלים כשבשלב מסוים אנחנו מאבדים קשר עין", מספר גרינברג. דדון מוסיף, "פתאום אני רואה את הסמג"ד (רס"ן אלירז פרץ ז"ל), זאת נטייה של מפקדים להיות קדימה. אנחנו מחליטים לצאת לאיגוף כאשר אני אומר לתומר שיגיע אלי".
הכוח מגיע לזירת האירוע וחוצה את הגדר. "אני זוכר את אילן בחוד. הגענו למקום ושם אני פוגש את דדון שמסביר לי מה קורה. אנחנו פורקים ומתקדמים בדילוגים לכיוון המחבלים כשבשלב מסוים אנחנו מאבדים קשר עין", מספר גרינברג. דדון מוסיף, "פתאום אני רואה את הסמג"ד (רס"ן אלירז פרץ ז"ל), זאת נטייה של מפקדים להיות קדימה. אנחנו מחליטים לצאת לאיגוף כאשר אני אומר לתומר שיגיע אלי".
הם מגיעים בשקט ובשלב הזה הכלב שהיה עם הכוח נלחץ ועושה רעשים. דדון מחליט להשאיר את הכלבן עם לוחם מאחור, "כוח אחד נשאר מאחור ואנחנו יוצאים להסתערות על המחבל הראשון. ואז פתאום נפתחת אש, אני שומע צרור ועוד אחד. פתאום נשמע פיצוץ ובהתחלה אנחנו לא מבינים מה זה". לוקח להם מספר דקות להבין שהצרור שירה המחבל פגע ברימון של פרץ מה שגרם לפיצוץ והביא למותו ולפציעה של מספר לוחמים. הצרור השני שירה המחבל היה זה שפגע באילן.
הרגע הזה בו הם מספרים על השנייה האחרונה בחייו של אילן על רקע עזה והגדר מצמרר. אריק מביט סביב ושותק, שוב השתיקה הזו כשאני מנסה להבין מה עובר לו בראש, איזה עוצמות נפשיות הוא צריך לגייס כדי לעמוד שם כל כך קרוב ולשמוע איך אחיו הגיבור נתן את חייו.
"אני מסתכל לאחור וברור לי שאלירז נהרג, לא היה קשה להבין את זה", קוטע גרינברג את השתיקה. "אני זוכר שצח החובש מגיע כמה רגעים אחרי ואומר לי תקשיב אילן נהרג. אני מסתכל עליו בהלם. אני זוכר שאחרי האירוע היה לי ממש חשוב לראות את אילן, לא יודע להסביר את זה. גם אמרתי לדדון שאילן נהרג ואני זוכר את המבט שלו". במקרה של אילן הם לא רואים בעין את הפגיעה. מצד אחד הם מבינים שהוא נהרג אבל מנגד, מסרבים לקבל את העובדה. "אני אומר לתומר בסדר, אבל נתלה על זה שחובש לא יכול לקבוע מוות ומבחינתי הוא היה פצוע קשה", מספר דדון. "אני נותן פקודה לפנות אותו לאחור כמה שיותר מהר, ספק יודע ספק לא רוצה לקבל את המצב".
מה שהחל בקו שקט יחסית הופך להתקלות כואבת שהפכה בהמשך ליממה שלמה של קרב כולל שריון ומסוקי קרב. המחלקה של גרינברג חוזרת לאחד המוצבים ומתארגנת לירידה חזרה לשטח. "זה היה מוצב שהחזיקו פלוגת מסלול והם ישר רצו אלינו ושאלו מה אתם צריכים, ניסו לעודד והביאו צ'ופרים. אמרתי להם שיעזבו את זה ויביאו לנו כמה שיותר תחמושת כדי שנחזור פנימה". כשאני שואל איך הם יכולים לחזור אחרי תקרית כל כך קשה ענה, "אתה לא חושב על זה".
בסופו של דבר הם לא חזרו, מי שכן חזר שוב היה דדון שנכנס עם כוח שריון, הם חיסלו את המחבל השני שניסה להימלט משם במהומת הקרב, ועל פי תחקירים של הצבא עוד שלושה מחבלים לפחות. מבחינתו של דדון צריך היה להחזיר את המחלקה לפעילות וכמה שיותר מהר.
זו המשפחה שמאמצת אותנו
תיאור הקרב על רקע אזור התקרית אינו פשוט. לאורך כל התיאור המצמרר של הקצינים אריק שומר על שתיקה, סופג את המילים והרגעים האחרונים של אחיו האהוב. "אף פעם לא שמעתי את הסיפור, ידענו בערך מה קרה אבל זה פעם ראשונה שאני שומע על תיאור הקרב", הוא מספר. "אני רק מעריך את אח שלי יותר ושוב מבין כמה אח שלי היה גיבור". מתברר שהם גם לא ראו את התחקיר הצבאי, לא כי לא רצו. מדובר במשפחה מאוד שקטה, כזו שנקלעה לעולם השכול והעדיפה להתמודד עם המאבק בשקט שלה וממרחק.
"פעם אחרונה שדברנו הייתה חמישה ימים לפני", אומר אריק. "היה לו קעקוע על הגב והוא אמר לי שהוא רוצה לעשות עוד אחד, ואם אני יכול להביא לו כסף. אמרתי לו עזוב, נדבר שתחזור". אבל אילן לא חזר. "הייתי אצל חברים ואמרו לי להגיע מהר לבית. האמת שלא חשבתי על אילן, ידעתי שהוא לא על הגדר, שהוא תופס כוננות אז לא חשבתי על זה. יותר חשבתי שקרה משהו לאבא. אבל כשהגעתי לבית וראיתי את הקצינים הבנתי מה קרה", אילן, לוחם גולני שהשתתף גם במבצע עופרת יצוקה, נהרג.
לא מעט חללים של גולני נפלו לאורך השנים, ולחטיבה החומה חשוב לשמור על קשר על כולם. "זה משהו קשה", מספר גרינברג. "כשנסעתי לשם בפעם הראשונה לא ידעתי איך המשפחה תגיב, בהתחלה אתה יושב שם, מרגיש נבוך ולא יודע מה להגיד". הוא מספר שהמשפחה של אילן קיבלה אותם בחום ואהבה, שהקרח נשבר מאוד מהר, "ואני לא יודע אם אנחנו תומכים במשפחה או שם תומכים בנו", מספר גרינברג. דדון מוסיף, "זה משהו קשה, אני בהתחלה הייתי יושב ושותק וכשכולם היו הולכים הייתי יוצא. אבל לאט לאט אתה נפתח".
הקשר עם החברים של אילן מהצבא, עם המפקדים ובכלל, קשה אבל חשוב גם למשפחה. "מצד אחד אתה רואה אותם מתקדמים, גדלים ומשתחררים ואילן נעצר. גם אני השתחררתי והתחלתי ללמוד ואילן נעצר. מצד שני זה משהו שמאוד חשוב לנו ומחזק אתנו".
מאז נהרג אילן בעזה הקצינים איתם נפגשתי איבדו עוד חברים, האחרונים בצוק איתן, אבל אילן לא עוזב אותם. הוא מלווה אותם באימונים, בפעילות ובימי מורשת. "בפעילות שהייתה לנו לפני ההתקלות היה גשום וקר. כששכבנו שם אילן אמר לי בחיוך, שמעתי שלקצינים אף פעם לא קר", נזכר תומר. "אמרתי לו מה אתה רוצה והוא אמר לי את הפליז שלך. נתתי לו את זה וכשחזרנו והוא התנדב לכוננות הוא החליף את המדים הרטובים והפליז. אחרי שהוא נהרג היה לי חשוב למצוא את זה ואני שומר על זה עד היום". מזכרת מפקוד וחבר שנהרג.
רגע לפני שאנחנו עוזבים את גזרת כיסופים, אריק נותן מבט אחרון לעבר המקום בו נפל אחיו. עזה יפה בתקופה הזו. הכול ירוק והשדות פורחים. הוא נושם נשימה אחרונה וחוזר לחיים שלו ושל בני משפחתו. בסופו של דבר מותר להגיד שלמשפחה יש רק בקשה אחת, אם תרצו חובה של כולנו, וזה לזכור את הנופלים שבזכות ההקרבה שלהם אנחנו חיים פה בביטחון.