מידי יום אני משוטט ברשת ובודק מה קורה אי שם בעירק ובסוריה, מה שלום האנשים אחריהם אני עוקב באדיקות כבר חודשים - הטרוריסטים של דאע"ש. עיקר העניין שלי כעורך תוכן הוא למצוא ראשון את הדבר ההזוי הבא שיעלה לרשת ולפרסם אותו בפז"ם, תוך תקווה להקדים את דיילי מייל ואת BBC. למרות זאת, קדימות היא ממש לא המטרה העליונה ובאופן אישי חשוב לי לראות שגולשים מגיבים לאותן כותרות מחרידות, גם אם בכעס. עיקר העניין האמיתי שלי הוא שלא נאטם ושאותם דברים נוראיים ימשיכו לזעזע אותנו ולא יהפכו לסתם עוד כותרת מדכאת, אחת מתוך אלף.
המעקב שלי אחרי הארגון הזה צמוד למדי. בחשבון טוויטר מפוברק אני עוקב אחרי לא מעט אנשים שחיים במה שנקרא "מדינת האסלאם", מאבו וואחיב, המפקד הבכיר, ועד לכלות ג'יהאד למיניהן, שעוסקות בהסתת נערות מבולבלות מיבשות רחוקות. אני צופה בכל סרטון טרור שאני מוצא (אבל מסתיר את העיניים בחלקים הנוראיים) ומתרגם כל משפט שמופיע ליד כל תמונה מזוויעה שעשויה להוביל לכתבה בפז"ם. לא חושב שאחדש למישהו כשאגיד שסף הרגישות שלנו כבר ממש לא מה שהיה בעבר.
אם נסתכל אחורה, בעבר הכתבות על דאע"ש, בפז"ם ובכלל, היו למשל על איזו עריפת ראש מצמררת. אבל עם הזמן כבר הפסקנו להזדעזע מהתופעה הזו, עם הכמות יורדת האיכות אחרי הכול ומקרים של עריפת ראש לאנשים תמימים כבר לא היו מסעירים במיוחד. אם בעבר היה לאייטם כזה 30,000 צפיות ביום, היום יהיו לו כנראה רק 10,000. הסיקור בכל כלי התקשורת השתנה עם הזמן ומידת הזוועה של התכנים עולה בהתאם לאדישות שאנו מפתחים - תחילה הופתענו שנערות מרחבי מאירופה אשכרה בורחות לסוריה, אחר כך ראינו בוידאו כיצד מוכרים ילדות ונערות ב"slave market" ואז שמענו שהוציאו ילדים להורג רק כי הם צפו במשחק כדורגל. כשעלינו שלב נוסף בסולם האדישות האינסופי הזה, ראינו אדם נשרף חי בכלוב, אחד אחר שהוצא להורג עם טיל RPG ואפילו כמה קורבנות שצולמו חופרים קברים לעצמם.
מדינת האסלאם היא לא נבואה. זה דבר קיים
אנחנו מעלים בפז"ם אייטם על דאע"ש כמעט בכל יום ויש שיגידו שאנחנו מייחסים לארגון הטרור הזה חשיבות גדולה מדי, פשוט "כי זה משהו שיחלוף" או כי נראה שרב המחבלים האלה רק רוצים לאכול שוקולד כל היום ולא באמת יודעים להלחם. לכל מי שאומר את הדברים האלה אני עונה כך - תרצו או לא תרצו, אבל מדינת האסלאם היא לא סתם נבואה, אלא דבר קיים. יש שטח גדול בעולם, לא רחוק מישראל, שארגון הטרור הזה מחוקק בו חוקים ושולט לחלוטין על האנשים שחיים בו.
אני לא מבין איך אפשר לגלגל עיניים מסיפורה של ג'יל רוזנברג, או מסיפורה של האמא האמריקאית ההיא, שהשאירה שלושה ילדים קטנים בבית ונסעה להלחם בטרוף הזה. עד כמה הן באמת מטורפות, מגזימות, חסרות אחריות? הרי הסתכלות ישירה על הדברים מביאה להבנה הפשוטה שהמוני אנשים תמימים על הכדור שלנו חיים בגהנום. לא לדווח על הזוועות שמתרחשות שם מרגיש כמו להתעלם, לזלזל, להסתיר או לטשטש את המציאות.
הרבה פעמים אני שואל את עצמי איפה שמים את הגבול, איפה אומרים "עד כאן, זה כבר מחריד מדי להיות כותרת". זה קרה בתחילת השבוע, כשנתקלתי בסרטון בו רואים מדורה בינונית ומעליה תלוי אדם חי, קשור מהידיים ומהרגליים, נשרף למוות באיטיות. למרות שידעתי מאיפה הקטע הזה הגיע (תתפלאו, דווקא לא מדאע"ש) ולמרות שכבר ליקטתי עליו כמה שיותר מידע, הוא לא הפך להיות כותרת באתר. אני בטוח שאם אייטם כזה היה עולה, תגובות הגולשים היו כועסות ובצדק, משהו בסגנון "חלאס כבר להראות את החרא המזוויע הזה".
חשוב לי שידעו שבכל פעם שעולה כתבה על הומו שזרקו מגג של בניין, או על ילדה בת 9 שנמלטה מ"שוק הנערות" אחרי שנאנסה בידי עשרים גברים ונכנסה להריון, לא מדובר במקרים בודדים, אלא בדוגמא לשגרת יום חול במדינת האסלאם. אז נכון, אי אפשר לעצור הכל ולשקוע רק בזה, אחרי הכל קורים עוד מספיק אסונות בעולם וגם בארצנו הקטנטונת לא חסר מה שיקמט לנו את המצח, אבל לאור ההיסטוריה חשוב שנהיה ערים למצוקות של אחרים ולא נתעלם מהן.
לגבי סולם האדישות האינסופי שהזכרתי קודם - אם מישהו יגלה את הסוף שלו, שישלח לנו מייל. זה בטוח יהיה שווה כותרת.