צופה מהצד היה מתקשה לפענח את מנעד הרגשות בפגישה בין סמל שמואל חוג, לוחם בחיל התותחנים, לבין מיכאל קושניר - אביו של סמ"ר שי קושניר ז"ל שנהרג במבצע "צוק איתן". הם לא נפגשו מאז שהראשון עזב את הארץ לפני יותר מעשור; מיכאל בכלל לא ידע ששמואל חזר לארץ, והוא בוודאי לא ידע ששמואל חזר כדי להתגייס בעקבות בנו שנפל.
ממרחק מטרים בודדים, כשהבחינו זה בזה, הם התחילו להתקדם האחד לעבר השני. שניהם נבוכים מעט ומתקשים לעכל את גודל המעמד. האב השכול והחייל שהתגייס בעקבות בנו התחבקו ולחצו זה לזה את היד במחווה כמעט אוטומטית בין שני גברים. גם הם התקשו נוכח מנעד הרגשות.
כמה רגעים לפני כן, החיילים מדובר צה"ל שארגנו את המפגש הזה הראו למיכאל תמונה שבה נראים שמואל ושי, אז בני 8 בערך, מתחבקים עם חיוכים שובבים על פניהם. עד לאותו רגע, מיכאל לא היה בטוח מי זה שמואל. כשראה את התמונה, עיניו ניצתו. "פחדתי מהפגישה עם שמואל", הודה מיכאל. "עכשיו אני לא פוחד יותר, אני מבסוט. כשפנו אליי נרתעתי כי לא זכרתי את שמואל, הוא עזב לפני כל כך הרבה זמן. אבל ברגע שהראו לי את התמונה, נזכרתי. היינו חברים של ההורים שלו".
השניים ניהלו ביניהם שיחת חולין קצרה. מיכאל, שהרגשות החלו להציף אותו, הזמין את שמואל לחגוג את ליל הסדר יחד איתו. החייל הנבוך הסכים. השניים, שעד לאותו רגע היו מאופקים, התחילו להבין שהקשר ביניהם הרבה יותר עמוק ממה שנראה לעין. הם התחבקו שוב.
"בכל פעם שקשה לי במהלך השירות, אני נזכר בשי", אמר שמואל לאביו של חברו, "ואני נזכר למה אני פה. יש לי סיבה מאוד חזקה להישאר. אני נותן כבוד אחרון לשי ולזכרו. כל פעם שקשה לי בשירות, אני נזכר בזה שאני ממשיך את הדרך שלו".
"אם יקרה לך משהו, אין לי עוד ילדים. ולא יהיו"
מיכאל קושניר נולד בברית המועצות ועלה ארצה עם משפחתו ב-1973. אביו, שהיה קצין תותחנים בצבא האדום, גויס מיד עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים והוצב בחזית מול המצרים. עשור לאחר מכן גוייס מיכאל לחיל השריון – לחטיבת "ברק" 188, גדוד 53. הוא היה מפקד טנק במלחמת לבנון הראשונה, שם איבד שניים מחבריו לצוות: "רמי בוכריס ז"ל ואבי שכטר ז"ל. שניהם היו איתי בטנק, האחד נהג והשני טען".
במהלך שירותו נפצע מיכאל קשה ממטען שהתפוצץ בתוך בית במהלך פעילות מבצעית. "כוויות בפנים, בידיים וברגליים", הסביר מיכאל, "היום רואים את זה רק בתאורה מסויימת, אבל בעיקר מרגישים. בגלל זה היה לי כל כך קשה לחתום לשי, הוא היה בן יחיד. ידעתי שאנחנו לא חיים בשוויץ. אני עשיתי את שלי בסדיר, נפצעתי, איבדתי שני חברים. ידעתי מה זה".
שי קושניר, בנו היחיד של מיכאל, למד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. כשהבין שי שלא יוכל להמשיך מלימודיו לשירות קרבי בגלל הכשרתו בתיכון הייעודי לחיל האוויר, החל להתמרד. "פתאום היו מזמינים אותי פעמיים בשבוע לבית הספר בגלל דברים שהוא היה עושה. פעם הוא הציף את השירותים. זה לא שהוא היה ילד רע, הוא פשוט ידע מה הוא רוצה והוא רצה קרבי. הייתי בבית ספר כל שני וחמישי, עד שאמרו 'די' והעיפו אותו מבית הספר. הוא סיים תיכון כמו שצריך ואז שוב חזר הנושא של קרבי", נזכר מיכאל. "כששי היה ילד הייתי נפגש מדי פעם עם חברים שלי מהמילואים. היינו יושבים בבית, עושים על האש, מספרים סיפורים על השירות. שי גדל על זה, הוא שמע על הטנקים ועל המלחמות ומגיל צעיר החליט שזה מה שהוא עושה גם".
"אבא, נתת את שלך, עכשיו תורי", שחזר מיכאל את דברי בנו, "הרגשתי באותו רגע שאם אני אגיד לו לא, כל מה שחינכתי אותו עד עכשיו - מה זה שווה? הסכמתי בתנאי שהוא הולך לשריון, לגדוד שלי, לחטיבה 188. אני זוכר שאמרתי לו 'אם יקרה לך משהו, אין לי עוד ילדים ולא יהיו'".
"אם אתה רוצה לבטל את החתימה, תבטל"
שלוש פעמים הלך מיכאל לקצין העיר כדי לחתום על אישור ההתנדבות של בנו לשירות קרבי. שלוש פעמים איבדו בצה"ל את טופס ההסכמה. בפעם הרביעית, כששי החליט לברוח מהבקו"ם אחרי שכמעט וגוייס לתפקיד "כלל צה"לי", מיכאל לקח את שי והם הלכו ביחד ללשכת הגיוס. אחרי שיחה ומכתב חריף למפקד הלשכות, שי גויס לחיל השריון. "אני לא מאמין גדול באלוהים, אבל אני מרגיש שזה היה סימן", אומר מיכאל. "למרות הכל, הייתי מאוד גאה בו, הלכתי לכל הטקסים בלטרון. הוא הגיע עד לקורס קציני שריון, אבל שם הוא קרע את הגיד ביד ועשה שבוע שלם עם יד אחד, עד שאחד המפקדים קלט ושלח אותו להתאושש במפקדת החטיבה ברמת הגולן".
משם התגלגל שי לעוד מספר תפקידים - נהג נגמ"ש, לוחם בפלוגות המסייעות בחיל השריון, ולבסוף חובש קרבי בתאג"ד של גדוד 53. "שייקה מה אתה הולך לשם, אתה פוחד מדם כמוני", נזכר מיכאל בדברים שאמר בזמנו לשי, כשהאחרון התקשר אליו באמצע הלילה לספר לו שהוא משנה פעם נוספת את תפקידו הצבאי. "כשאני רואה דם אני מתעלף, ושי היה גם כזה. אבל הוא הלך בכל מקרה".
עם פרוץ מבצע "צוק איתן" נשלחה חטיבה 188 לביצוע משימות מבצעיות ברצועת עזה. שי היה חלק מהכוח הרפואי בשטח. "בפעם הראשונה שהם נכנסו ויצאו מסג'עייה, שי התקשר ודיבר איתי כל הלילה. אני זוכר שנתתי לו לדבר, רציתי לראות שהוא לא מתחרפן לי שם. אחרי השיחה הזו, אחרי שכל האדרנלין שלו יצא החוצה, הוא אמר לי – 'אבא, אני מבין אותך. אם אתה רוצה ללכת לבטל את החתימה, לך תבטל את החתימה'. אבל זה היה יום חמישי בערב, ולמחרת לקחו אותם לבריכה באחד הישובים הסמוכים. אז הוא התקשר ואמר לי, 'עזוב אבא, אני נשאר עם החבר'ה. הכל בסדר'".
"בפעם השנייה שהם נכנסו, כתבתי לו מכתבון ושלחתי לו בפייסבוק. חשבתי שכשהם ייצאו, הוא והחבר'ה, הם יקראו וירגישו טוב יותר בזכותו". ביציאה מאותה פעילות בעזה נהרג שי עם חמישה מחבריו לגדוד. הוא מעולם לא זכה לקרוא את מכתב אביו. "למזלי הוא נפגע בעורף. לפחות הוא נקבר בחתיכה אחת", אומר האב השכול.
"אני חושב שאם אם לא הייתי חותם, זה היה יכול להיות אחרת", אומר מיכאל. "חברים שלו כבר השתחררו, טסו, התחילו ללמוד. הם באים לבקר, אבל פחות ופחות. ידעתי שזה לא יכול להימשך הרבה זמן, יש להם את החיים שלהם, לא בניתי על זה. החטיבה ממשיכה לשמור על קשר, אבל לפעמים זה קשה מדי. מעולם לא האמנתי שתמונה של הבן שלי תהיה תלויה לצד התמונות של החברים שלי לצוות בחדר ההנצחה של החטיבה. זה לא נתפס".
המכתב שלא נקרא | באדיבות מיכאל קושניר
מיכאל מדבר בקור רוח מפתיע. אנחנו יושבים בית קפה ריק למחצה שילדים רצים בו מקצה אחד למשנהו. החיים ממשיכים, אבל אנחנו - שמואל, החבר'ה של דובר צה"ל ואני - יושבים מרותקים לדבריו של מיכאל, משתדלים לא להישבר. "מבחינתי זה פספוס. פספסתי חלק יפה של החיים, וזה באשמתי. איך אומרים, צריך לעשות שלושה דברים בחיים: ללדת ילד, לבנות בית ולשתול עץ. אני בניתי בית, ילדתי ילד ושתלתי לו עץ בבית הקברות", אמר מיכאל. "זו אבדה גדולה מדי. הוא היה כל עולמי. זה ילד עם הרבה פוטנציאל להיות משהו גם אחרי. הוא מת באשמתי".
"כל יום אני מתגעגע יותר"
מיכאל הפשיל פתאום את שרוול חולצתו הקצרה וחשף קעקוע של קלף אדום הנושא שני תאריכים: 24.10.1993 ו-31.7.2014. תאריך הולדתו של בנו היחיד ותאריך מותו. "עשיתי את הקעקוע אחרי ששי נהרג. לשי היה קעקוע של חמישה קלפים על הכתף ורציתי לעשות משהו שישאירו אותו איתי. להנציח אותו בשבילי. ככה אני מרגיש שהוא חלק ממני, שהוא נמצא איתי. היום זה כבר כמעט איבד את התחושה שלו. בהתחלה עוד הרגשתי שזה באמת חלק ממנו. היום, הגעגועים גוברים על זה. כל יום אני מתגעגע יותר ויותר".
על צווארו של מיכאל, מוחבאת מתחת לחולצה, תלויה הדסקית של שי. היא מכוסה בכיסוי של הגדוד ששניהם שירתו בו. "אני מנסה להשאיר משהו, אבל אלה דברים חומריים. אני לא יכול לנשק אותו, אני לא יכול לחבק אותו".
חודש לאחר ששי נהרג התקשרה למיכאל אימא שרצתה לדעת מה לעשות עם הבן שלה, שרצה גם להתגייס לקרבי והוא בנה היחיד. "אמרתי לה, גברת, מה את רוצה שני אענה לך? 'טוב למות בעד ארצנו'?", והיא לא הייתה היחידה שהתקשרה. "אני לא מבין למה אני זה שצריך לבוא ולחתום על ההתנדבות הזו. למה אתם, הצבא, המדינה, משרד הביטחון, לא לוקחים אחריות? תיקחו את האחריות הזו מההורים".
"אני מתגייס, לא משנה מה"
ב-31 ביולי 2014 היה שמואל חוג בטיול בהודו. מבחינתו זה היה הטיול הגדול שאחרי הקולג'. הוא בדיוק סיים את לימודיו בלוס אנג'לס ואפילו הספיק לפגוש כמה חברי ילדות בביקור קצר בישראל. כשנחת בנתב"ג, ביקשו ממנו לגשת להסדיר את מעמד הגיוס שלו – או ליתר דיוק אי הגיוס שלו בתור אזרח אמריקאי. מיד לאחר הביקור הקצר בבקו"ם הוא היה באופן רשמי אזרח אמריקאי חופשי, בהפסקה קצרה מקריירה בתחום הקולנוע שהחל לטפח בארה"ב. הוא עזב את ישראל רגע לפני שפרץ מבצע "צוק איתן".
הכל התנהל כמתוכנן עד להודעה שקיבל מחבר בישראל: "אני הולך להלוויה של שי". שמואל ההמום לא הבין תחילה במה מדובר: "אתה מסתלבט עליי, דיברתי איתו לפני חודש כשהייתי בארץ", הוא השיב ושמע את הבשורה: "שי נהרג במלחמה. אני בדרך להלוויה".
באותו רגע החל המסע ששינה את חייו של שמואל. לאחר שהפנים כי חבר הילדות שלו נהרג, הוא החליט לשנות כיוון. "באותו הלילה התמוטט לי העולם", נזכר שמואל. "בביקור בארץ, כמו חודשים לפני כן, אפילו לא הספקתי לפגוש אותו כי בדיוק כשהייתי בצפון, הוא סגר שבת בבסיס. ידעתי ששי היה בן יחיד ושלא היה חייב להיות לוחם. חשבתי - מה אני עושה עם החיים שלי? מה יכול להיות יותר חשוב עכשיו מלשרת? מה כל כך חשוב שאני לא אתגייס, אם שי התגייס? לא היה לי תירוץ. ישבתי עם עצמי והבנתי שאין דבר כזה 'אני לא חייב', שאני לא צריך לשרת. החלטתי שאין לי תירוץ מספיק טוב. אמרתי לעצמי שאני מתגייס לא משנה מה. לא היה לי אכפת אם לא יהיה לי כסף, אם אני אצטרך לגור ברחוב. ידעתי רק דבר אחד - שאני חייב להתגייס. בשביל שי". כחצי שנה לאחר מכן, שמואל כבר עמד בבקו"ם לבוש מדים. הוא התגייס להיות לוחם בחיל התותחנים, באגד האש 282.
פגשתי את שמואל לפני כחודש, כמה ימים לפני ליל הסדר. מפקד האגד כינס את כל החיילים הבודדים מיחידתו להרמת כוסית חגיגית וחלוקת שי לחג. שמואל, לבוש מדי א' מגוהצים, נראה כמו ההגדרה המושלמת לחייל בודד: בלונדיני, גבוה עם עיניים כחולות, בולט בנוף של החיילים הישראלים שליוו את הכינוס. הוא דיבר במבטא אמריקאי ובאיטיות, בורר את המילים מחשש לטעות או אולי פשוט כי הנושא העלה את כל מה שקשה לדבר עליו.
"כשעזבנו את הארץ וחזרנו לארצות הברית, ניסינו לשמור על קשר באמצעות אימיילים ואחר כך בהודעות פייסבוק", הסביר שמואל על הקשר בינו לבין שי. הוא ומשפחתו עלו ארצה ב-1998 והתגוררו בקריות עד 2005, אז עזבו בחזרה לארה"ב בעקבות עבודת אביו. "היינו מסתובבים בשכונה, משחקים, הלכנו לכל מקום ביחד, היינו בבית של שי או שלי או של אחד מהחברים האחרים. מסיבות יום הולדת תמיד חגגנו ביחד. היינו החברים הכי טובים".
"אני אצטרך לחיות עם האשמה פעמיים"
בסוף מבצע צוק איתן פנה מיכאל למשרד הביטחון ולצה"ל בבקשה להפסיק את התהליך שבו הורים לילדים יחידים חותמים על טופס הסכמה המאפשר לבנם לשרת ביחידה קרבית. "או שתחליטו שמגייסים אותם ליחידה קרבית, או שלא. אל תתנו להורים לחתום על גזר דין מוות", ביקש מיכאל. "פחדתי להיפגש עם שמואל מאותה הסיבה. כי מחר, מה אם חס וחלילה יקרה לו משהו? הוא בא לארץ בגלל הסיפור של שי, ואני אצטרך לחיות עם האשמה פעמיים. תמיד ידעתי לאן שי הולך, אני עברתי על זה, ידעתי שבארץ כל חצי שנה יש מבצע אחר. אבל חשבתי על הסיכויים ואמרתי – זה 50-50. אני חושב שאם הייתי קם בבוקר ומקלל את משרד הביטחון, היה לי יותר קל. אבל אני לא יכול, כי אני חתמתי. זו אשמתי. איבדתי את הדבר היחיד שהיה לי בחיים. בגיל 52 מצאתי את עצמי בנקודת אפס. לא משנה איך מסתכלים על זה. המדינה קיימת בזכותנו, אנחנו שלושה דורות - אבא שלי נלחם, אני נלחמתי, והבן שלי נלחם ונהרג. לא נתנו מספיק?".
סמ"ר שי קושניר ז"ל, לוחם בחטיבת השריון 188, נהרג במהלך מבצע צוק איתן מפצצת מרגמה שנפלה על נגמ"ש צה"לי באחת מהיציאות של הכוחות מעזה. שי נהרג מרסיס שפגע בו בעורף – בין הקסדה לאפוד הקרמי שלבש. באותה תקרית נהרגו לצד שי ארבעה לוחמים מהחטיבה.