לא שנאתי את השירות הצבאי שלי. בטח לא יותר מהממוצע. בחלקים גדולים ממנו, אני יכולה להגיד שאפילו די נהניתי. אני מאמינה שכל ישראלית צעירה צריכה לשרת ויודעת מניסיון שיש לה המון מה להרוויח מהשנתיים האלה, למרות ואולי בגלל הקשיים. אבל קצת פחות משנתיים אחרי שהשתחררתי ממשיכים לחזור לי זיכרונות מציקים – לא טראומות, לא דברים מזעזעים, רק אוסף של רגעים שעושה לי צמרמורת להיזכר בהם.
חשבתי שזאת רק אני עד שדיברתי עם כמה (וכמה) בנות שהשתחררו בשנים האחרונות וגיליתי שהדברים האלה נפוצים כמו סקביאס בשמיכות הצה"ליות. הצבא דפק את כולנו, אבל אם ה"כולנו" שלכן הוא בגוף נקבה, כנראה שאותך הוא דפק קצת יותר. אז החלטתי לכתוב עליהם בשביל כל הבנות שמשרתות עכשיו ומקבלות את הכאפות האלה: בנות, לפחות תדעו שאתן לא לבד.
1) תסתכלי על עצמך, יא שמנה
את חיילי האפסנאות בקריה הכרתי מקרוב. זאת לא הייתה חברות אמת אלא יחסי פלרטוט-שנאה שפיתחתי איתם בלית ברירה לאורך שנות השירות. את הביקורים אצלם, שהפכו בשלב מסוים לתכופים מדי, ליוו בדרך כלל תחנונים, בכי ושאר מחוות אנושיות בזויות. באחת הפעמים הגעתי מצוידת במשקפי שמש עם עדשות רחבות במיוחד כדי להסתיר את שאריות הנפיחות מעל פניי לאחר שבלילה הקודם בכיתי את נשמתי על כך שאני לא מצליחה לסגור את כפתור מכנסי הדקרון. המשקפיים נועדו גם כדי לחמוק ממטר המבטים שהופנה לעברי כשחציתי את הקריה לבושה בסוודר צבאי בחודש יולי, כדי שאוכל להסתיר את המכנס שלא נסגר. 'צעדת הבושה' יהיה מונח עדין מכדי לתאר את מה שהרגשתי.
המפגש הכמעט דו-חודשי להחלפת מידה היה טקס קבוע בשגרה הצבאית שלי ושל חברותיי, כאילו שהמדים המכוערים והאוכל הדוחה הם לא השפלה מספיקה כשאת מנסה לשרוד את גיל 20. שנתיים מחיי ביליתי במפגשים תכופים עם בחורות בעלות ריסים ארוכים מדי שעפעפו לעברי בזלזול בכל פעם שחזרתי בבושת פנים כדי לבקש מכנסיים במידה גדולה יותר. הביטחון העצמי שלי הופתע בכל פעם מחדש מכמה נמוך הוא מסוגל לרדת.
"מי לא משמין בצבא?", אתן בטח חושבות. וזאת בדיוק הנקודה: ההתעסקות שלנו במראה החיצוני רק מתעצמת כשמלבישים עלייך שק בצבע ירוק זית. פתאום יש למשקל חשיבות הרבה יותר כבדה – כי כל כך קל לראות כמה גדלו הירכיים שלך בחודש האחרון בהשוואה לשאר כשכולן לבושות אותו הדבר.
האויב הכי גדול שלך בשירות הצבאי הוא לא חמאס או חיזבאללה: הוא את עצמך. השנתיים (לפחות) בצבא תופסות אותנו, הבנות, בשנים הכי קריטיות לבניית הדימוי העצמי. תעודת בגרות כבר קיבלנו, אבל את תסמיני גיל ההתבגרות לא זכינו לקבל בקלסר כחול עם שם בית הספר שאפשר לדחוף עמוק למגירה. הם לא נעלמים כי את כבר חיילת. אם ברחבי העולם את בשיא פריחתך בגיל 18-20, אז בארץ את הופכת לגוש דקרון מהלך עם יותר מדי אחוזי שומן בגוף ובלי אפשרות ריאלית להחזיר את הגלגל לאחור. כולנו עוברות חוויה דומה, אבל המציאות מכריחה אותנו להתמודד לגמרי לבדנו עם השדים הפנימיים שיוצאים החוצה בצורת כרס במבה - או במקרה הקשה יותר, עם האפסנאי.
2) לכי תוכיחי שאת מצדיקה את משכורת ה-600 שקל שלך
צה"ל הוא מערכת פטריארכלית. את תפקידי המפתח (או רובם ככולם) מאיישים גברים והאתוס הוא לוחמני וקרבי ומצ'ואיסטי ולא משאיר מקום לנשים או למי שלא עונה על אותה הגדרה. "קרבי זה הכי, אחי", אבל מה עם אחותי? אחותי מכינה לו קפה, או מגישה לו מסמכים שיחתום. זה אפילו לא משנה אם זה באמת מה שהיא עושה: זה מה שחושבים עליה ככה או ככה.
אני מאמינה שעשיתי תפקיד משמעותי בצבא. בחוצפתי אני אפילו חושבת שהשפעתי. אבל בזמן שביחידה ריפדו אותנו באמירות כמו "החיילות הכי טובות בצה"ל", חובת ההוכחה הייתה דווקא בחוץ. כל הישג שלך מתגמד אם את לא עושה את התרח"ט בתוך הטנק. כל הקיום שלך פחות משמעותי כי את לא מסתובבת עם נשק. זה קורה אפילו בקבוצת החברים הקרובה שלך: לא משנה שאת סוגרת שבתות כמו הגבר-גבר של החבורה. את מסתובבת על א' רוב היום והוא מזיע בשטח? הוא בטוח עושה יותר ממך, שלא לדבר על החוצפה שלך לשרת שנה פחות.
ייאי, להעביר שנתיים מהחיים בעמדה מתנצלת. תראו לי איפה חותמים קבע.
3) המדים עושים אותך כזה קטן
הרגעים הקשים, המרחק מהבית, ההתמודדויות יוצאות הדופן והתסכול הכללי הופכים אותנו לנשים קטנות. לא כמו בספר, כמו בקטנוניות. דווקא כשאנחנו מגיעים לתקופה שאמורה להיות הכי בוגרת שלנו, אנחנו חוזרים לארגז החול. הצעצוע הזה יהיה שלי – ויהי מה. כל דבר הופך למותרות כשלוקחים ממך את החופש האישי, אז את מתחילה לרדוף אחרי כל דבר שמוציא אותך בצורה כזו או אחרת מהשגרה. את נהיית חיית טרף שצדה דברים חומריים כדי לשרוד נפשית. קצת מביך להודות שהתנהגנו ככה, שאני התנהגתי ככה. אבל זה מה יש.
אצלי זה התמקד ברצון אובססיבי להשיג נעליים גבוהות כמו של בנים. לא מדובר בסטיגמת הבחורה שאובססיבית לנעליים (אולי רק קצת), אז אני אנסה להסביר את עצמי של פעם: בעיניים אזרחיות, כל לובשי המדים נראים זהים. אבל ברגע שאת משחילה את הכומתה בכותפת ומחליפה את השרשרת האהובה עלייך בדסקית, כל פריט הופך למשמעותי. כל סיכה שאת תולה על דש חולצתך וכל קיפול שרוול מגדיר את מעמדך. האם את צעירה? האם את מקושרת במעגלים הנכונים? את עונדת סיכת מלחמה? לובשת סוודר מריקושט ולא מהאפסנאות? התשובה לכל שאלה כזאת משפיעה על הנראות הכללית שלך. ואני חשבתי שכל הווסאח שלי תלוי בזה שאסתובב בנעליים גבוהות.
עבורי, השגת הנעליים המהוללות היה מבצע דגל וכל האמצעים היו כשרים. כל חברה שהשתחררה זכתה בחודשים של תחינות שתוריש את הנעליים לי ולא למי ממתחרותיי. מכל אפסנאי או חשוד כמכיר אפסנאי ניסיתי לדלות הבטחה לנעלי הבריל שתופסות את הקרסול ומחייבות אותך לשים גומיות בגימור המכנסיים.
אלה היו רגעים בזויים. רדיפת בצע של ממש. את מוצאת את עצמך מתחמנת אנשים, משקרת שהנעליים שהשגת במידה 42 הן שלך ולמעשה הרגל שלך הצטמקה רק בארבע מידות בחודשיים האחרונים –"אז בבקשה בבקשה תחליפו לי אותן". כל משאלות ההגשמה העצמית שלי בתקופה הזו התגלמו במגף מכוער.
אין מספיק מילים לתאר את האושר הצרוף שאחז בי כשהחלקתי סופסוף לתוך הנעליים המהוללות שאחת מחברותיי הורישה לי כשהשתחררה. האכזבה הגיעה כחצי שעה מאוחר יותר בדמות שלפוחיות ושפשופים, אבל זה היה ממש כלום לעומת הצריבה הזאת מהזיכרון של עצמי מתנהגת כמו פליטה באזור אסון, רק בשביל נעליים.
4) משוגעת משוגעת משוגעת
אחת החוויות היותר צבאיות שזכורות לי מהשירות הצבאי היא תחושת הקנאה שהייתה מציפה אותי מול תמונות של משוחררים טריים. "עד מתי?" ו"מה אני עושה כאן?" הן שאלות שכל חייל שואל, וזה תמיד מתחדד מול מישהו שכבר בחוץ. הכי קשה זה תפס אותי במהלך הטירונות, אחרי ששתי בנות שהיו איתי בפלוגה פשוט נעלמו. איך נעלמים בצבא? יוצאים על נפשי במקרה אחד, ובמקרה השני נכנסים להריון ומתחתנים.
אלה שני מקרים קיצוניים שלא הייתי מאחלת לאף אחד בגיל 18, אבל הם קורים בצבא ומותירים אותך המומה. איך אחרי שבועיים בטירונות מישהי כבר הספיקה להתחרפן? ואולי גם אני התחרפנתי ולא שמתי לב? אם היא התחרפנה, בטח גם אנחנו צריכות. הרי עברנו את אותן החוויות. גם אני בכיתי בשמירה כשהייתי ממש ממש עייפה ולבד ובאמצע הלילה עם נשק ביד. אולי אני פצצה נפשית מתקתקת שרק מחכה להתפוצץ ולזרוע כל כך הרבה הרס שכבר אי אפשר יהיה לעשות שום דבר חוץ מלשחרר אותי?
כמובן, בצד השני יש איזה פיתוי לעשות בעצמך קיצור דרך: היי, אולי אני גם צריכה להיכנס להריון. כן, אני אבנה משפחה מרובת ילדים. יהיו לי 8 ילדים ובית בערבה ואני אגדל עצי קוקוס. רגע, מה ילדים? הנה, ידעתי שגם אני מתחרפנת.
והנה מחשבה שבאמת לא נותנת מנוח: אם בסוף לא הרית ולא הלכת לקב"ן וסיימת שירות כמו גדולה, אם הנפש שלך עמדה בדברים שריסקו צעירות אחרות – אז מה זה בעצם אומר עלייך? שאת מלכת עולם או שאיבדת את זה לגמרי ואין לך יותר רגשות?
5) חמישים גוונים של תחום אפור
לפני כמה ימים קפץ לי הפיצ'ר הזה בפייסבוק שמספר לך איפה היית היום לפני כמה שנים, ומתברר שצילמתי סלפי מחובקת ומחויכת עם אחד מחבריי הטובים בבסיס. התמונה הזו העלתה כמה זיכרונות מצחיקים במיוחד מאותו יום - מצאנו את עצמנו משוטטים במספר אינסופי של אוטובוסים - אבל היא גם הזכירה לי אירוע אחר שקרה ביום שהיא צולמה.
כחלק מתפקידי בצבא יצא לי להכיר מגוון רחב של מפקדים בשלל דרגות. אחד מהם, גבר מבוגר יחסית, היה אדם שחיבבתי במיוחד. הוא אמנם לא היה מבוגר יותר מהוריי, אבל בשבילי הוא היה סבאל'ה חמוד שהביע יחס חם לחיילת שלא הייתה תחת פיקודו. במסגרת היחסים החמים שפיתחתי איתו, בעיקר כדי להיעזר בו בביצוע התפקיד שלי, פיתחנו מנהג לומר שלום זה לזו בצורה מאוד ספציפית: בכל פעם שהייתי מגיעה לבסיס שלו, הוא היה תופס את לחיי בשתי ידיו ומועך אותן. זו הייתה מחווה שהזכירה לי דודה פולנייה ולא ייחסתי לזה שום חשיבות מיוחדת. זה נראה לי רגיל ונורמלי עד שהחבר ההוא מהסלפי שאל מה זה הקטע הזה.
יכול להיות שזו באמת הייתה מחווה נורמטיבית לגמרי. אני בחורה שמודעת להתנהגות של סביבתה ויודעת מתי אני אמורה להרגיש לא בנוח. במקרה הזה, באמת שהרדאר שלי לא קלט שום סכנה. סבא רוצה למחוץ לך את הלחיים, אז תגידי לא?
החבר ההוא לקח אותי באותו ערב לשיחת בירור. הוא ניסה להבין איך אני מרגישה לגבי המקרה ולמה לא עצרתי את המחווה לפני שהחלה. הוא היה מזועזע מקלות הדעת שלי בנושא. אני מצדי ביטלתי את הכל: יאללה נו, סתם בדיחה פנימית.
שנתיים מאוחר יותר הסתכלתי על התמונה הזו ועברה לי מחשבה קצת אחרת בראש. אחרי כמעט אותה כמות זמן באזרחות כמו זו שביליתי בצבא, פתאום חשבתי – בכל סביבת עבודה שהייתי בה מאז צה"ל, איש מעולם לא היה מעז לשלוח ידיו לשום איבר שלי. כולל הלחיים.
התמונה שקפצה לי בפייסבוק גרמה לי לתהות אם חוויתי עוד דברים מהתחום האפור שהצלחתי להדחיק או לשכוח. וכן, ברור שכן: הרי כל השירות הצבאי הוא ההגדרה המושלמת לתחום אפור. גברים מבוגרים בתפקידי מפתח, בחורות צעירות בתפקידים זוטרים, סביבה מלאת הורמונים, מקלחות משותפות, מגורים בבסיס. כל אלה מספקים פתחים, לפעמים אפילו לא במודע, למצבים שלא היינו מגיעים אליהם במסגרת אחרת. שנתיים היית בטוחה שהתנהגות מסוימת היא נורמטיבית, ואז את יוצאת לאזרחות ופתאום שואלת את עצמך – מה לעזאזל זה היה?