פתח תחנת הרכבת בנתיבות עומד רכב מסחרי, עטוף כרזות. במבט מהיר מתערבבות המילים הצפופות שמודבקות עליו לכל אורכו, אך מקרוב ניתן לקרוא בבירור. בין הכרזות בצדו האחד של הרכב נכתב: "המשרד לביטחון פנים לא יכול להביט לנו בפנים". במקום אחר: "חומות ברלין התרסקו! גבולות ברית המועצות נפלו! בישראל רק פצצת אטום תמגר את הביורוקרטיה, האטימות והאדישות לזכויות אדם". כל העוברים והשבים העושים דרכם אל תחנת הרכבת או ממנה שולחים מבט מופתע ברכב הצבעוני. חלקם מביטים, שוהים לרגע וממשיכים ללכת, אחרים מתקרבים ומחפשים את בעליו כדי לברכו לשלום. בקרב תושבי נתיבות והסביבה הסיפור שמאחורי הרכב הזה מוכר. דודו טרבלסי, בחור בן 26 עם שיתוק מוחין שנלחם כדי להתגייס לצה"ל, ואביו, ברוך, שעמד בראש המאבק - כבר הפכו לאגדה מקומית.
ברוך מזהה אותנו, צלמת וכתבת, לפי המדים. "שלום שלום, טוב שבאתן", הוא אומר. "היכנסו, תרגישו בנוח". דלת הרכב נפתחת, ואנחנו נכנסות למה שנראה כבית על גלגלים: בחלקו האחורי שמיכות, מגבות, כוסות חד־פעמיות וארגזים בערימה. לצד מושב הנהג מפוזרים כלי עבודה. "מצטער על הבלגן, זה עוד מימי המחאה", אומר ברוך בחיוך. "גרנו פה חודשים, עם הפסקות, אז היינו צריכים את כל הציוד הזה". חומרי הבנייה והכלים, אם שאלתם, יועדו להנגשה ושיפוץ ספונטני של מכשירים הקשורים בבנו.
אנחנו נוסעים לפגוש את דודו בביתם שבמושב שרשרת. "15 שנה נסענו מפה לתל אביב כל בוקר, כדי שדודו ילמד בכבוד", מספר ברוך וקולו מנסה לגבור על שקשוק הרכב. "היינו צריכים לקום בחמש בבוקר, שלוש שעות נסיעה. בגלל העסק הזה עזבתי משק גדול של ירקות". טרבלסי, שהקדיש את חייו לבנו בשנים האחרונות, מציג את המקום הפנוי לצדו. "הוא יושב פה לידי", הוא מסביר. "בדרך כלל נכים יושבים מאחור אבל לי זה היה מוזר. הוא צריך לראות עולם".
פרק ראשון: הימים האחרונים כאזרח, מושב שרשרת
כבר מתחילת הרחוב ניתן לשמוע את המוזיקה הבוקעת מבית משפחת טרבלסי. דודו מקדם את פנינו בצלילי מזרחית, שמתחלפים אחר כך לשיר מוכר בלועזית. המוסיקה תלווה אותנו עד לסוף הביקור. שירי ארץ ישראל היפה יחליפו ראפ מקומי, ורצף שירי פופ אמריקאי ייקטעו עם שיר עם תוניסאי לא מוכר.
לבוש חולצה בצבע לילך, מחויך מאוזן לאוזן, הוא נוסע לקראתנו על כיסא הגלגלים, ומזמין אותנו להיכנס. חלל גדול מקדם אותנו. בצדו המרוחק מהכניסה ניצבת ערכת די־ג'יי מרשימה בגודלה המעידה על עיסוקו של דודו – מתקלט מקצועי באירועים. כשאנו מתיישבים לצד השולחן דודו מסביר: "זה כיסא קצת לא סטנדרטי. מלא בפונקציות". ואכן, הדגמת שלל האפשרויות שהכיסא מציע אורכת מספר דקות. "טלפון שמשמש קודם כול לחצן בטיחות", אומר ברוך ומציג את המכשיר החכם המונח במתקן מיוחד מול דודו. לצדו מתקן לפחית שתייה המופנה בזווית מושלמת מול פיו. "ככה הוא קונה לעצמו פחית ושותה לבד", אומר ברוך, "לשתות לבד זה עולם בפני עצמו". לצד שני אלה, מותקנים גם שָלט למעלית, איתורן ומצלמה, ששימשה אותו בתקופת לימודיו, על מנת שיוכל להקליט שיעורים ולצפות בהם אחר כך. לכיסא גם אפשרות ליישור מלא של היושב בו, שכן עמדות די־ג'יי הן לרוב גבוהות.
סיור מהיר בחדרו משקף במהירות את תחום העניין העיקרי של טרבלסי: מוזיקה. דיסקים מפוזרים בארוניות בכל רחבי החדר. על גבי שולחן העבודה ניצב מחשב גדול, ובשורה ישרה, מדוגמת ממש, רצף תעודות שקיבל. על אחת מהן מתנוסס בגאון הכיתוב: "מעריץ מספר 1 של גל"צ".
מאז הגיע לגיל גיוס נאבק דודו כדי לשרת בצבא. "אהבת המדינה ורצון לתרום", אומר דודו, זו הסיבה למאבק. אך בשל המורכבות הקשה שבמצבו הצבא לא אפשר זאת. אחרי סיום לימודיו התיכוניים ובשל הסירוב לגייסו, החליט לפנות לבית־ספר מקצועי ללימודי סאונד. אביו ובית הספר עמלו על הנגשת המקום לנכים, בעידודו של המנהל. "הנכות שלך היא כלום", אמר לו אז מנהל בית הספר. "המקצועיות שלך תעשה את מי שתהיה בעתיד". "היום כבר יש שם מעלית. אבל זה לא בזכותי", מבקש דודו להדגיש. "בזכותך, כפרה", אומר ברוך ומחייך אל בנו. "מקום ציבורי שאין לו נגישות לנכים הוא מקום שלא מכבד את עצמו".
דודו ניגש למערכת הסאונד כמו שסנדלר ניגש אל נעליים. על אף שידיו אינן מאפשרות חופש תנועה מלא, הוא מחליף בין הדיסקים, עושה מעברים, ומשחק עם הווליום. ניכר שזה השטח שלו. "כבר מגיל קטן הייתי שומע מוזיקה בקומפקט דיסק. באיזשהו שלב התקינו לי רדיו טייפ ורמקולים על הכיסא", נזכר דודו. "בגיל 12 התחלתי לתקלט. ההופעה הראשונה שלי הייתה במסיבת פורים, אחר כך כבר הבאתי את המוזיקה לבית הספר. מכיתה ט' עד י"ב גיליתי שאני יכול להרים שידור רדיו והייתה לי פעם בשבוע שעת שידור ברדיו נתיבות". לכל אורך שנות לימודיו המקצועיים, נלחמו השניים על מנת שדודו יוכל להתגייס. "שלוש שנים לסירוגין עמדנו מחוץ לכנסת, וכל פעם הגיע איש חשוב, הבטיח והלך לו", אומר ברוך. "כל יום אמרתי, 'מחר אנחנו חוזרים הביתה'. ולמחרת הופיעה השמש כאילו לא קרה כלום אתמול בלילה".
שמונה שנים של מחאות, מכתבים, פגישות עם בכירים, התנקזו לרגע אחד, בו הסכים מאו"ג עזה, תא"ל איתי וירוב, לקחת את דודו תחת חסותו. "עשה את מה שבכירים ממנו לא עשו", משבח ברוך. לגל"צ, על אף הניסיונות, הוא לא הגיע, וכך גם לא ליחידות אחרות בעלות פן מוסיקאלי.
מה רצית להוכיח במאבק שלך?
"שאי־אפשר לדחוק אנשים עם צרכים מיוחדים. בהתחלה יש רתיעה, אבל אז מכירים אותי. מגיל צעיר חשוב לי להיות בחברה רגילה, ובאמת כל החיים שלי הייתי ברדיו. אני לא שולל חברים נכים, אבל אפשר גם וגם. היה לי חשוב להראות את הצד השני. מה שיש בפנים, מעבר לגלגלים ומעבר לנכות. אין לי רגליים אבל יש לי מוח טוב, ומילולית אני גם בסדר. אני משתדל כמה שאפשר להראות לעולם שאני יכול ומסוגל ליותר. ובכלל, כל נכה לגופו".
פרק שני: יום הגיוס של דודו, בסיס תל השומר
בבוקר פורים, החג בו תיקלט באירוע בפעם הראשונה, טרבלסי מתגייס לצה"ל. "דודו, על מה אתה חושב?" אני שואלת אותו בעת שאנו נכנסים לרכב, מוכנים לנסיעה אל הבקו"ם. "על מה יהיה בטירונות", הוא עונה. בשל נכותו, מאפשרים לנו לנסוע היישר אל שרשרת החיול. על הסנריו הקבוע של כניסה בשערי הבקו"ם והורים בוכים שמביטים לחלונות האוטובוס, הם מדלגים. במקום זה, הוואן עטוף הכרזות מתקדם בשטח תל השומר. חיילים שפוסעים ברחבי הבסיס מביטים במחזה המוזר בהשתאות. צופנת, אחותו של המתגייס הטרי, עוצרת צמד חיילות שפוסעות במהירות. "סליחה, איפה זה השרשרת חיול?" היא שואלת והן מצביעות.
אל הפמליה הקטנה מצטרף סמ"ר עומר פרוכטר, חייל לפני שחרור שהוצב כמלווה של דודו ליום זה, וכולם נכנסים אל הבניין. פרוכטר מתלבט האם יצליח הכיסא להיכנס בדלת חדר הצילום, וברוך, שמכיר את מידותיו כמו את כף ידו, מאשר. שיירה קטנה של מתגייסים טריים עומדת שם. דודו גולש פנימה, ונעמד על גבי המסך הלבן. "מי שמחייך הולך לקצינים", אומר לו פרוכטר. דודו, כמובן, מחייך.
אחרי התחנה הראשונה ממשיכים אל עבר "חלל הפה" ומשם ל"טביעות אצבעות". המכונה, שממילא מתקשה לקבל את טביעות אצבעות המתגייסים הלחוצים, מתקשה הפעם אף יותר, והפמליה מתגייסת לעזור.
אמו של דודו, שלא הייתה שותפה פעילה במחאה, מסתכלת בבנה המתרגש. "אני מאופיי לא אחת שנלחמת הרבה", היא אומרת. האם, העובדת כמורה בחינוך מיוחד, הפכה למפרנסת הראשית בבית, כשהאב נעמד בראש המאבק לזכויותיו של דודו. "סמוך לגיל צבא אמרתי לדודו, 'מה אתה יכול לתרום?' הוא תמיד אמר, 'אמא, אני אלך'. בהתחלה לא חשבתי שיצליח, הבנתי שצפויות לו עוד הרבה מלחמות. באמת שלא האמנתי שזה יקרה".
פרק שלישי: דודו בימיו הראשונים כחייל, טירונות מתנדבים בצריפין
ארבעה ימים אחר כך, בכניסה לבה"ד 7, פוגש אותנו ברוך. "האסלה מעוותת. אני חושב שמחר אביא ידיות ואתקן פה את העניינים בשירותים", הוא אומר. "דודו לא התקשר אתמול בכלל, וזה סימן טוב". האב, שחייו בשנים האחרונות היו כרוכים באלה של בנו, נראה פתאום בודד בלי הילד בכיסא הגלגלים לצדו. "מאז שהוא התגייס ירדה לי אבן עצומה מהלב", הוא אומר. "אני פשוט רגוע יותר".
על הכיסא הממונע, מתקדם לעברנו דודו. הוא לובש מדים. המדים עוצבו במיוחד בשבילו, אך נראים רגילים לחלוטין, ועל כתפו נחה כומתה חתולית, כמצופה מטירון צעיר. פחית אקסל מבצבצת ממתקן השתייה שלו ולצווארו דיסקית. על משענות הכיסא מונחות רגליו בנעלי הצבא הבוהקות.
בכיתה הוא ניצב בחלקו הקיצוני של ה־ח', סמוך למצגת. המ"מית, סג"ם חן ברוכים, מסבירה על מבנה הנשק. הכיתה דוממת. "להעתיק כולם", אומרת המפקדת. ברוכים מזכירה לחיילים הטריים להצדיע כשצריך, לשבת כמו שנהוג לשבת בכיתה, אך גם לא נוזפת כשאלו שוכחים לרגע. כעת היא מסבירה על יתרונות רובה האם־ 16 וחסרונותיו. הם, אותם אלו שלא ילמדו לירות, מקשיבים בעיניים פקוחות. "כולם לקום", אומרת המ"מית, וכולם מלבד דודו מתייצבים. "עכשיו תחזרו אחריי ונקרא את הוראות הבטיחות בנשק". כשזעקת ה"הוראות אלו נכתבו בדם" שוככת, פוקדת עליהם ברוכים "להוציא שעונים" – לקראת ההפסקה שאחריה יחל שיעור בהנחיית הרע"ן, סא"ל שרגא וכטנהיים, בסופו פונה הרע"ן לדודו. "איפה אתה הולך לשרת?" הוא שואל אותו. "אוגדת עזה", עונה טרבלסי, מחויך. נראה כי כבר טמונה בו גאוות יחידה. בחורה אחת מרימה את ידה. "גם אנחנו בתור מתנדבים יכולים להגיע לאיפה שאתה היום?" היא שואלת. "מה זאת אומרת?" שואל הרע"ן. "עם המוגבלות שלנו", היא משיבה. "יש חבר'ה שאין סיבה בעולם שלא ישרתו ולא משרתים. לכם יש את כל הסיבות לא לעשות, ואתם בוחרים שכן. זה מחמם את הלב", הוא אומר. "רדפתם אחרי מי שרדפתם, נלחמתם במערכת, רצתם ביוזמתכם למצוא את הפתחים", הוא ממשיך, ודודו מהנהן בהסכמה אילמת. "אז אני רוצה לבוא ולהגיד לכם באופן אישי שאני מאוד מעריך אתכם", הוא חותם ומיד מגיעות התגובות. "אני עברתי תהליך של חמש וחצי שנים. אתה חושב שזה לגיטימי?" שואלת אחת המתנדבות, ובחורה אחרת מוסיפה: "הרבה אנשים מתייאשים ונושרים בדרך". הרע"ן משיב מיד. "עובדה שבסוף נמצאת פה קבוצה גדולה של אנשים. אני מאמין שאיפה שלא תהיו - תהיו הכי טובים".
בארוחת הצהריים מצטרף ברוך. הם יושבים בשולחן הראשון בשורה, והאב מסייע לבנו. הוחלט שכך יעשה, אחרי שיום קודם לכן הייתה זו מפקדת שמילאה את תפקיד האב. האתגר של מפקד צעיר בהתמודדות עם צרכיו של בחור עם שיתוק מוחין הוא גדול מאוד. "אנחנו לא יכולים לדרוש מבחור בן 18 שלא עבר לכך הכשרה לשמש כעובד סיעודי", אומר סא"ל וכטנהיים. "ברוך גם אינו דורש את זה. אנחנו יכולים לתת הכול, חוץ מזה".
בסיום הארוחה חוזרים הטירונים לכיתה לפעילות גיבוש. ממבט חיצוני, דודו נראה כיושב על כיסא מלך. המשימה בשיעור הנוכחי היא לדבר על נושא כלשהו עם זה היושב לידך. "דודו, אתה בא להודו, נתפנן?" אומר טוראי חיים טוויטו, בחור נמוך קומה היושב לידו. טרבלסי מאשר, וטוויטו מזהיר. "דודו, אני בונה עליך. נפרק את הודו, ונמשיך לדרום אמריקה". הם מסכמים את העסקה. טוויטו מושיט את ידו לכיף, וטרבלסי לאגרוף. "תגיד, אתה בודק שמן־ מים?" שואל טוויטו בצאתם מהכיתה. דודו צוחק צחוק אמיתי ומשיב: "ואתה, עולה סיבוב?"
פרק רביעי: טקס ההשבעה, טוראי טרבלסי חייל מן המניין
יומיים אחר כך, פלוגת המתנדבים ניצבת על רחבת המסדרים. מבט חד על שתי השורות הישרות הנמתחות מקצה אחד של הרחבה עד לצדה השני יגלה שני כיסאות גלגלים השזורים בשיירה, ועליהם ישובים חיילים. הרס"ר צועק פקודות במיקרופון. "עמוד נוח", "עמוד דום". דודו מזהה אותנו ומנופף לשלום בחיוכו.
בתום הטקס הוא מציג את התעודה שקיבל: "מצטיין מחלקתי". "לא יודע למה קיבלתי", הוא עונה בצניעות כצל"שניק מנוסה. "חיים היה צריך לקבל, הוא יותר טוב ברייטינג". חבר ששומע את דבריו צוחק ואומר: "דודו, לא הכול רייטינג בחיים".
דודו נראה נרגש במיוחד. "עצם זה שחיכיתי כל כך הרבה שנים לרגע הזה זה מרגש", הוא אומר. "לא כל יום רואים אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים על כיסא גלגלים שמתגייסת. אבל אני לא רציתי שירחמו עליי, שאהיה חריג מכולם". המ"מית מסכימה עם דבריו. "לא ויתרנו לו על שום דבר: להצדיע, להיות בלו"ז. והוא עשה דברים בצורה הכי טובה: לא היה ביישן, השתתף בשיעורים, הרגיש בנוח. לפי דעתי הוא עשה שינוי. אנחנו הרגשנו גאות".
ביציאה מרחבת המסדרים אני שואלת את דודו מתי יתחיל את תפקידו. "יום ראשון", הוא עונה ואחר כך מוסיף, "שביזות יום א'". המחווה הצה"לית לא מספקת אותו ואחרי מספר שניות הוא פולט: "עד מתי?" כחלק מחוקי הפז"ם. אנו מסתכלות בו נדהמות. "עד ארבע וחצי", הוא עונה לעצמו במהירות וצוחק.
פרק חמישי: מש"ק ב"ם ביום ודי-ג'יי צבאי בלילה, אוגדת עזה
עבר שבוע מאז נשבע אמונים לצה"ל, ודודו יושב במשרדו. תפקידו בכוח מחולק לשניים: במהלך היום ישמש כמש"ק במדור ביטחון מידע (ב"ם) של אוגדת עזה. אחרי שיקבל את הג'ויסטיק המיוחד, תפקידו יתרחב לעבודת מחשב במשרד, כשאליו כנראה יוצמד מלווה. תפקידו השני יהיה די־ג'יי צבאי, שיופיע בטקסים צבאיים ובשמחות.
השתלבותו של דודו בסביבה הצבאית אינה ברורה מאליה. החיילים במדור מגיבים אליו מיד. "דודו נותן לראות דברים בצורה אחרת", אומרת רב"ט יודי, מש"קית ב"ם שמשרתת עם דודו. "הוא נותן לאנשים מוטיבציה. זה מעודד חיילים שבוזים, נותן את הכוח". "אני שמח שזכיתי", מעיד מפקדו האישי של דודו, סג"ם יניר. "זה אתגר, ודודו דורש תשומת לב, אבל זאת תחושת סיפוק אדירה", הוא אומר. "ביקשתי שדודו יוצב כאן כי הרגשתי שפה הוא יתרום משמעותית", מוסיף רס"ן ניר, הקב"ם (קצין ביטחון מידע). "עד כה אפשר לראות שהוא הכניס רוח אחרת. שילובם של בעלי מוגבלויות שרוצים להתגייס הוא מחובתנו כאנשי צבא וכמפקדים. נותר לנו רק להצדיע להם ולתת את הכלים והקרקע".
"איך זה מרגיש להיות כאן עכשיו?" אני שואלת את דודו. "סיפוק רציני", הוא עונה בקצרה. "סגירת מעגל", הוא ממשיך. "המסיבה שעשיתי כשהגעתי לאוגדה הייתה מעין טופס טיולים". נראה כי עולם המושגים הצבאי כבר שזור היטב בלקסיקון שלו. "אוהבים אותי, מכבדים אותי, מפרגנים לי, האנשים פה טובים".
מה אתה צופה שיהיה בהמשך?
"יהיו קשיים, התמודדויות, דמעות יהיו קצת, אולי, אבל גם יהיה טוב". ברוך עומד בחוץ, ואני מנצלת את ההזדמנות לשאול את דודו על אביו. הבן פורץ בצחוק גדול. "הוא מרגיש בשמים. אני בטוח שיסתדרו דברים גם מעבר לגיוס".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 15 שנה?
"אני רואה את עצמי גר באיזושהי דירה בתל אביב או ירושלים - בעיר גדולה. עובד באיזו תחנת רדיו או עושה משהו שקשור במוזיקה. אני יודע שבשביל כל אלה יהיה עוד צורך במאבק, כי בארץ שלנו יש הרבה ביורוקרטיה, וזה תמיד יהיה קשה. אתה פשוט צריך להוכיח את עצמך יותר. אבל אני לא מוותר".
בימים אלו, בהם תחושת ההישג מורגשת ביתר שאת אחרי שהוביל את המאבק הארוך, תוהה ברוך לאן ממשיכים מכאן. "שואלים אותי המון לאיפה המאבק ימשיך. האמת שגם אני שאלתי את עצמי", מספר ברוך. "נאבקנו על הרבה דברים, והגיוס הוא רק אחד מהם. בגלל שדודו לא יכול למחות כחייל, אופי המאבק פשוט השתנה. מבחינתי זה רק מתחיל".
אנחנו יוצאים אל עבר הרכב. אני מתפלאת לגלות שאת הוואן עמוס הכרזות החליף רכב הסעות ישן. אחר כך יתברר לי, שהרכב הסנטימנטלי לא הוחלף בסיומו של המאבק, אלא מטופל כעת במוסך. בדרכנו, כשבצדי הדרך נוף דרומי ירוק של אחרי חורף, דודו מבקש שנספר על עצמנו. "תודה רבה לכן", הוא אומר אחרי שתיקה קצרה. לפני שאנו יורדות בתחנת הרכבת של נתיבות, אליה הגענו לפני כחודש כדי לפגוש מלש"ב עם שיתוק מוחין, אני שואלת את דודו מה כדאי שיידעו עליו. "אני, דודו טרבלסי, בן 26, למדתי יסודי ותיכון ב'אורט' בתל אביב, בית־ספר לחינוך מיוחד. אני בחור נכה, נכה מלידה. שיתוק מוחין שנגרם כתוצאה מחוסר בחמצן במוח. ניגנתי במועדון ה'פורום' ובפאבים בנתיבות ואני אוהב את החיים".