הרגתם פעם מישהו?
אני לא יודע אם הרגתי במהלך השירות הצבאי שלי. יכול להיות שכן. לפחות פעמיים הייתי במצבים שבהם קיים סיכוי סביר שזה קרה. הפעם הראשונה הייתה במהלך הנסיגה מלבנון, במאי 2000, בקרב על מוצב כרכום. שהיתי במוצב כשהוא הותקף על ידי מחבלים שחשבו שהוא ננטש והתפתח קרב יריות. ארבעה או חמישה חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי באינתיפאדה השנייה, במחנה עופר, מזהה בלילה מחבלים שמתכוננים ככל הנראה לביצוע ירי מביתוניא ומקדים אש. נדמה לי שבאותו לילה ממש, צוות אחר ירה בכוח מחבלים ורשם חיסול ודאי. אני נותרתי בערפל הקרב, ואין מה לומר – קינאתי.
עד היום אני לא יודע אם הרגתי את המחבלים. קיוויתי, כמובן, שהרגתי. זה לא היה רק מילוי התפקיד שלי, אלא גם מימוש המשאלה הקרבית. כמו כל חייל קרבי, כל מה שרציתי היה להרוג מחבלים. זו ההגשמה האולטימטיבית של הייעוד שלך כלוחם – הגנה על אזרחי המדינה מאויב, סיכול הסכנה, רקע אדום מתחת לסיכה, חריץ על הרובה, גולגולת על החגורה.
אבל אני לא יודע מה היו תוצאות הקרבות שבהם יריתי במחבלים. ולמרות שאין דבר שאני אוהב פחות מאשר לא לדעת משהו, אני לא יכול להכחיש את ההקלה המסוימת שיש באי הידיעה הזאת. העובדה שאני לא יודע אם הרגתי מחבל משחררת אותי מהצורך לדעת שלקחתי חיים. והידיעה שלקחת חיים – ולא משנה מהן הסיבות והנסיבות – היא זריקת רעל לתוך הלב. להרוג, גם כשזה מוצדק (כדי למנוע פיגוע) או בלתי נמנע (כדי להגן על עצמך), זה לא תענוג. זה כורח.
הנה ילד, קח רובה
אתה נער בן 18. אחרי כמה ימים בצבא נותנים לך רובה. למעשה, נותנים לך את הסמכות ההרסנית ביותר בעולם – ליטול חיי אדם. אף אחד לא צריך להסביר לך את ההצדקה. אבל אף אחד גם לא מסביר לך עד כמה מטורף, קיצוני ובלתי הפיך הוא הכוח שנתנו לך. ואף אחד לא מסביר לך איך הוא יכול לשנות את חייך.
אלאור אזריה הרג אדם. אפשר להתווכח על הסיבות, אפשר להתווכח על הנסיבות. אפשר לטעון שהוא אשם או שהוא זכאי. אפשר להזכיר שוב ושוב שהוא הרג מחבל, אפשר להכריז שוב ושוב "הקם להורגך השכם להורגו". אפשר לחשוב שהוא טעה ואפשר לחשוב שהוא צדק. אבל אלאור אזריה הרג אדם. במודע, מרצונו החופשי, בכוונת מכוון. הוא הרג אדם. אם יהיה לו מזל, הוא יישא את המעשה הזה כמו גולגולת על החגורה. אם לא יהיה לו מזל, הוא יישא אותו כמו אבן ריחיים על הצוואר.
הפרופיל האישיותי של אזריה היווה עניין מרכזי בעיסוק התקשורתי והציבורי סביב הפרשה: חבר בארגון לה פמיליה, תומך בארגון להב"ה, לוחץ יד עם ברוך מרזל בחברון, מפרסם בפייסבוק סטטוסים של "להרוג את כל הערבים" ו"כהנא צדק" (ו"ביבי קוקסינל"). לזה הצטרף העיסוק הפסיכולוגי-משפטי במהלך הדיונים בבית הדין הצבאי בהלך רוחו של אזריה במהלך האירוע: עייפות, לחץ נפשי, לחץ חברתי בזירת האירוע, סערת רגשות בעקבות הפיגוע שבו נדקר חברו לפלוגה. נדמה שאישיותו של אזריה נבחנה ואובחנה לפני ולפנים. אבל מה עם ה"אחרי"? האם מישהו בדק את מצבו הנפשי לאחר המקרה?
החיילים של כולנו
אזריה הוא מקרה חריג; בניגוד לרובם המוחלט של החיילים שהרגו מחבלים וחיילי אויב, הוא משלם את המחיר ועושה זאת מהיום הראשון שזה קרה. יכול להיות שההשלכות הקשות והמיידיות של האירוע על חייו הפרטיים, לצד המעבר משגרת לחימה לשגרת מעצר ומשפט, גרמו לו – בניגוד לרוב הלוחמים – לשקוע במחשבות על מה שקרה. יכול להיות שהוא פיתח טראומות או תובנות שהן לרוב מנת חלקם של חיילים רק לאחר שחרורם. זה לא משנה אם העולם שהתהפך עליו גרם לו להתבצר בצדקתו או לערער עליה; כך או אחרת, עוד לפני שמלאו לו 20 נאלץ כנראה אלאור אזריה להתמודד מדי יום עם העובדה שהרג אדם.
ולהרוג אדם – כל אדם, גם פושע, גם רוצח, גם זה שרצה להרוג אותך, גם זה ש"מגיע לו" – זה דבר איום. הרי אפילו להרוג מחבל פירושו לקבל על עצמך את אופן הפעולה שלו, זה שאתה מגנה. מי שמצליח להתרומם מתפיסות ילדותיות ופחדניות שמציירות אויבים, מחבלים ורוצחים כמפלצות שאינן בני אדם, נאלץ להתמודד עם הרעיון שביצע את המעשה ההרסני מכל – נטילת חיים. זו חתיכת משא על הנפש.
במהלך גל הטרור, לפני פרשת אזריה ואחריה, כתבתי לא פעם נגד ירי במחבלים שלא לצורך. כתבתי מדוע תפיסת משפטי השדה היא פשטנית, מטופשת, לא יעילה, לא מקצועית, לא הכרחית, מסוכנת, נקמנית. אבל בראש ובראשונה אני מתנגד לירי שלא לצורך במחבלים מכיוון שהייתי ועודני חייל. אני לא יוצא נגד הירי במחבלים כי אני מרחם על המחבלים; אני יוצא נגד הירי כי אני מרחם על החיילים.