ביום שבת האחרון (8 דצמבר 2012) נשלחה איגרת מטעם השלטונות הסורים לאו"ם, ובה הודעה שהמורדים הצליחו להשתלט על מפעל ליצור חומרים כימיים שנמצא סמוך לעיר חלב. עדיין לא ברור מה היכולות של המורדים לאור ההתפתחות האחרונה, אולם באיגרת של הסורים נכתב שישנו חשש שהמורדים, שמקורבים אידיאולוגית לאל קאעידה, יעשו שימוש בנשק כימי. התפתחות אחרונה זו מגיעה אחרי ידיעות שהודלפו על ידי גורמי מודיעין אמריקאים על כך שצבא סוריה החל לחמש פגזים ופצצות בנשק כימי. במערב חוששים שאסד כצעד קיצוני יעשה שימוש בנשק הכימי והיום (א') התפרסמה בסאנדיי טיימס הידיעה שכוחות ישראליים כבר נמצאים בעומק השטח הסורי לאיתור נשק כימי.
נראה שהחשש העיקרי של העולם הוא מתמונות שישחזרו מקרים קודמים של שימוש בנשק כימי, כמו למשל בעירק – עד כדי כך שנראה כי אפילו ישראל לא תבליג ותסתכן בתקיפה בסוריה. בנוסף לזה, ארה"ב שלחה כבר לפני חודשיים 150 לוחמי קומנדו לירדן כדי שישתלט על המאגרים הכימיים בסוריה בשעת פקודה. על פי פרסומים זרים, לארה"ב ובריטניה יש תכנית משותפת להשתלטות על המאגרים כולם באמצעות 75 אלף חיילים שיפלשו למדינה.
נשק השמדה המונית לעניים
לפחות 20 מדינות מפתחות ואוגרות נשק כימי, רובן מדינות מתפתחות או עולם שלישי כמו מדינות ערב או צפון קוריאה. באופן יחסי מדובר בנשק זול וקל להכנה וזו בעצם הסיבה שהוא מצוי אצל אותן מדינות קטנות שהאמצעים המדעיים ויכולתן התקציבית לא מאפשרים להן לפתח את נשק המותרות – נשק גרעיני. מול אזרחים או מדינות שאינן מפותחות, תוצאות תקיפה באמצעות נשק כימי יכולות להשתוות בעוצמה לאלה של הנשק הגרעיני, ואף לעלות עליהן מבחינת האפקט והבהלה.
מבחינת אותן מדינות לנשק יתרונות רבים: הוא מאפשר פגיעה קשה ויצירת פאניקה המונית בציבור. לא פחות חשוב זה נטרול שטחים ומתקנים מבלי לפגוע בציוד. העיראקים במלחמת המפרץ נהגו להשתמש בנשק לפני כיבוש שטחים גדולים ולאחר מכן לקחת שלל. יתרון נוסף זה סרבול עבודת הכח הלוחם, ועל כך יכול להעיד כל חייל שהתאמן באוהל אב"כ או עם חליפת אב"כ. יתרון נוסף של נשק זה הקושי לזהות אותו בתנאי שדה, מכיוון שאין לו טעם, צבע וריח. את הנשק הכימי ניתן לשגר בכל כלי נשק – החל מפגזים, דרך טילים ועד לריסוס, מה שמקשה על האויב להבין שאכן נעשה בו שימוש.
היסטוריה של אכזריות נגד אזרחים
הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש צבאי בנשק כימי הייתה בזמן מלחמת העולם הראשונה. ב-22 באפריל 1915 יורים הגרמנים פגזי ארטילריה מלאים בגז כלור. חודשים אחר כך ירו גם הבריטים נשק כימי באמצעות פגזי תותח על הגרמנים, אולם מכיוון שלא התחשבו בכיוון הרוח עיקר הנפגעים היו דווקא חיילים בריטים. ב-1917 נעשה שימוש בגז חרדל גם כן על ידי הגרמנים, אולם בשלב הזה הנשק נחשב לכזה שאינו אפקטיבי לאחר שהחיילים צוידו במסכות ובגד מגן. למעשה רק 4 אחוז מהנפגעים מתו או נפצעו כתוצאה מגז. זו גם הסיבה שלא נעשה שימוש בנשק זה במלחמת העולם השנייה ובמלחמות שפרצו לאחר מכן במשך שנים ארוכות.
היו אלה המצרים שהשתמשו לראשונה בנשק כימי במזה"ת. היה זה כאשר מצרים התערבה במלחמת אזרחים שפרצה בתימן בתחילת שנות ה-60. במהלך הקרבות הם נעזרו בנשק זה כנגד המורדים. טנקים של צבא מצרים צוידו בפגזים כימיים גם במלחמת יום כיפור אך הם לא עשו בהם שימוש, כנראה בשל החשש מהתגובה הישראלית והעולמית.
גם האמריקאים השתמשו בחומרים כימיים בשנות ה-60, אם כי זה לא היה נשק כימי בהגדרה. כחלק מההתמודדות עם הג'ונגל הווייטנאמי הם נהגו לפזר ממטוסים חומר שנקרא גשם כתום. חומר זה הרג את העצים ויצר קרחות יער. המטרה הייתה ליצור אזורי לחימה ובנוסף למנוע מהאויב מקומות מסתור ומזון. על פי הערכות שונות כחצי מיליון ווייטנאמיים נפגעו באופן ישיר ומיליון וחצי באופן עקיף ממחלות בעקבות השימוש בנשק הזה, רובם אזרחים. גם חיילים אמריקאים ששאפו את החומר נפגעו וסבלו מתופעות קשות.
המלחמה בין אירן לעירק פרצה ב-1980 ובשנתיים הראשונות התנהלה כשידם של העירקים על העליונה. אלא שב-1982 האירנים התאוששו ובסדרה של ניצחונות הצליחו לכבוש חלקים מעירק. כדי לבלום את האירנים השתמשו העירקים בנשק כימי באמצעות טילי סקאד, פגזי ארטילריה ופצצות ממטוסים. גם אחרי שנבלמו המשיכו העירקים להשתמש בנשק זה, בעיקר נגד אזרחים.
המקרה ה"מפורסם ביותר" בו נעשה שימוש בנשק כימי שייך כמובן לסדאם חוסיין שהשתמש בנשק כימי כנגד הכורדים, אחרי שתקף אותם בנשק זה גם שנתיים קודם לכן. במרץ 1988 גלים של מטוסי קרב מפילים פצצות מלאות בגז חרדל ועצבים על העיר הכורדית חלבג'ה. אומנם זה לא היה השימוש הראשון בנשק זה, גם לא על ידי העירקים, אך זו הייתה הפעם הראשונה שניסו להשמיד עיר שלמה באמצעות נשק כימי. 5,000 נהרגו באותו מקרה ואלפים רבים נפצעו. התמונות מהטבח זרמו לעולם ופתחו את כל המהדורות. מי שפקד על התקיפה היה בן דודו של סדאם חוסיין עלי חסן אל-מג'יד, המוכר בשם "עלי הכימי", שנתלה בשנת 2007.
מגוון סוגים של גז
את הנשק הכימי ניתן לחלק לשני קטגוריות עיקריות: זרחניים אורגנים בתוכם גזי העצבים. הסוג השני כולל את מה שנקרא גורמי השלפוחיות, כמו למשל גז החרדל. חשוב לציין שלגזים האלה יש חיי מדף ולכן מדינה שמפעילה נשק זה חייבת לרענן אותו או להחזיק את המרכיבים שלו בנפרד ולערבב רק לפני שימוש, מה שחושף את כוונותיה לעיני העולם.
גזי העצבים פוגעים במערכת העצבית של הנפגע ומשתקים את השרירים שלו עד שהוא מת מחנק. גזים אלו תוקפים את האדם דרך דרכי הנשימה אולם לאחר המצאת מסיכת הגז ייצרו חומרים חזקים יותר שמספיק טיפה קטנה מהם כדי שיחדרו דרך העור.
גזי העצבים המוכרים בשימוש צבאי כוללים את הסרין או ה- Vx, שניהם חסרי טעם וריח וניתן לגלות אותם רק באמצעים טכנולוגיים ייעודיים. הסימפטומים שלהם קשים וכוללים בתחילה נזלת, הפרשות רוק וכיווצי שרירים. תוך זמן קצר הנפגע סובל מאיבוד שליטה על הסוגרים מעוויתות ומוות מחנק. המוות מגזי עצבים מגיע תוך דקות אולם שימוש בזריקת אטרופין מהווה עיכוב יעיל עד לטיפול רפואי – תושבי ישראל ב-1991 זוכרים היטב את ההנחיות של פיקוד העורף למקרה של תקיפה בנשק כימי על ידי העירקים. בסרין נעשה שימוש בשנת 95, אז כת יפנית ריססה אותו ברכבת התחתית בטוקיו. גז מסוג זה נמצא בראשי קרב של טילים עירקים אחרי מלחמת המפרץ הראשונה.
גז הכווייה המוכר והנפוץ ביותר זה החרדל. הגז חודר לגוף דרך הבגדים והעור ובניגוד לגזי העצבים הפגיעה שלו מאוחרת יותר. הגז פוגע בכל תאי הגוף איתם הוא בא במגע והנזק נראה לעין ככוויות, הרס של העיניים ובהמשך גם של מערכת הנשימה.
הפגיעה של גז החרדל אכזרית וגורמת לנפגע נזק גדול ויסורים. ככול שהנפגע נחשף לגז במשך זמן ארוך יותר כך הפגיעה קשה יותר. מלבד כוויות כוללים התסמינים של נפגע גז חרדל פגיעה במערכת הראייה, תחושת צריבה, דמעת, הפרשות וטשטוש ראייה. הפגיעה במערכת העיכול גורמת להקאה. בגז זה נעשה שימוש נרחב נגד הכורדים ובמלחמת אירן עירק.
דרכי התגוננות
ככול שהמדינה המותקפת נחשבת למתקדמת ומפותחת כך יורדת היעילות של הנשק הכימי. יש לא מעט דרכי התגוננות, חלק באמצעים טכנולוגיים וחלק באמצעים יותר פשוטים כמו ביגוד ומסכה. היעילות שלו זה בעיקר נגד אוכלוסייה אזרחית, שם זה יוצר פאניקה גדולה. אולם גם שם אמצעי ההתגוננות מאוד פשוטים כפי שלמדנו במלחמת המפרץ – כל מה שצריך זה לאטום את החדר מפני חדירת הגז. הנשק הכימי מאוד מושפע ממזג האוויר כך שלא יישאר באותו המקום ובכלל טווח השפעתו נחשב לקטן.
אמצעי ההתגוננות הצבאיים כוללים כמובן את המסכה ומגוון רחב של בגדים ייעודיים שאת רובם ניתן למצוא אצל לוחמי הנדסה שמתמחים בלחימת אב"כ. מלבד זה ישנם מכשירים ניידים לאיתור חומר כימי באוויר ומשלימים אותם מתקני טיהור ניידים של חיל ההנדסה הישראלי. בצה"ל ניתן למצוא גם מחשב הערכת סיכונים שעליו מותקנת תוכנה שיודעת להעריך את גודל ומיקום הזיהום בשטח. בצבא ארה"ב פיתחו חומרים כימיים נגדיים שניתן לרסס אותם באזורים נרחבים, שם הם מנטרלים את הנשק הכימי.
אסור לשימור על פי חוק – סוריה ומצרים לא חתמו על האמנה
כבר בשנת 1925 נאסר השימוש בנשק כימי על פי אמנת ז'נבה. מדובר בפרוטוקולים שנכתבו אחרי שבעולם היו עדים לנזקים של נשק זה במלחמת העולם הראשונה. האמנה החזיקה מעמד גם במלחמת העולם השנייה כשהגרמנים לא השתמשו בנשק הכימי שלהם, והיו להם טונות של גזים, גם כאשר הסוף נראה באופק. ב-1993 נחתמה האמנה למניעת הפצת נשק כימי (cwc) שכללה גם איסור על ייצור ואגירה של הנשק. הפיקוח על האמנה נעשה באמצעות ארגון OPCW שמתוקף סמכותו מבקר באתרים חשודים. ישראל אגב חתמה על האמנה אך עד היום לא אישרה אותה ולכן אין לה תוקף מחייב. רק חמש מדינות לא חתמו על האמנה: אנגולה, מצרים, קוריאה הצפונית, סומליה, וסוריה. בין המדינות הידועות כמייצרות נשק כימי ניתן למצוא את סין, אירן, הודו ולוב אך גם מדינות מערביות כמו יפן, בריטניה וארה"ב.