אייל עצמון (36) גר בקיבוץ צאלים שבדרום. הקיבוץ היה אזור הנוחות שלו ואולי בגלל זה, רק כשיצא ממנו למסע משנה חיים - הבין עם מה הוא מתמודד.
יחד עם חבריו לגרעין הנח"ל, התגייס אייל בשנת 2005 לגדוד 50. הוא אמנם תפס קווים בגזרות הכי "חמות" אך שום הכנה לא הספיקה כנראה למלחמה האמתית. בקיץ 2006 פורצת מלחמת לבנון השנייה, ואייל - יחד עם המחלקה שלו - נכנס ללבנון, ויוצא משם אחרת לגמרי.
לוחמים רבים המתמודדים עם פוסט טראומה יעידו כי אין אירוע ספציפי שאותו הם מזהים כגורם לתופעה, אלא אוסף חוויות לחימה קשות, שמתרכזות לתחושה אחת. כך מספר גם אייל. "כל מלחמת לבנון השנייה הייתה עבורי אירוע טראומטי אחד גדול. זו הייתה תקופת מונדיאל, הלכנו כמה חברים לראות משחק ויומיים אחרי זה אחד מהם נהרג, כבר ביום הראשון ללחימה. יומיים אחרי הלוויה שלו כבר חזרנו לבסיס".
"הורידו 10 מתוך 20 טנקים"
רגע אחרי שחזרו לבסיס כבר יצאו אייל וחבריו ככוח חלוץ ללבנון. "בדרכנו לאחד היעדים חצינו דרך הסלוקי. שם הייתה נקודת איסוף פצועים מקרב שהתנהל באותו יום ובו הורידו לצה"ל עשרה מתוך עשרים טנקים שהשתתפו בקרב. היה חשוך, אני זוכר את הרגע שבו לאט-לאט האור מתבהר והעיניים מסתגלות לחשכה, ופתאום אני קולט סביבי פצועים והרוגים רבים".
אירוע נוסף שחרוט בזיכרונו קרה בתוך בית לבנוני. "אני זוכר איך היינו רעבים וחסרי כוח. הרגשנו שהבטן נדבקת לנו לגב. מצאנו באחד הבתים עוגה וביקשתי מאחד המפקדים לאכול ממנה, אבל הוא כעס ואמר שאסור לגעת. לא הבנתי איך זה שבעקבות הלחימה בתים נהרסים על ימין ועל שמאל זה בסדר, אבל על אוכל צריך לשמור".
תחושת התסכול אותה אייל מתאר, דווקא גרמה לו לרצות לתת יותר. הוא לא רצה להישאר חייל - הוא רצה להיות מפקד ולהוביל חיילים. "בגלל החוויות האלה, ולא למרות, בחרתי לצאת לפיקוד. הייתי צריך חוויה מתקנת. אני זוכר שלפני שנכנסנו ללבנון צרחו עלינו כי אחד החברים שלי לא רצה להיכנס אחרי שחבר שלנו נהרג בפעילות. זו הייתה חוויה לא קלה, כמעט לא אנושית. רציתי להיות מפקד כדי להתנהג כמו בן אדם לחיילים שיהיו תחתיי. היום אני מבין שכל אחד התמודד עם המתח והלחץ בצורה אחרת".
"לא היה לנו עם מי לדבר"
במהלך קורס הפיקוד של אייל מתפרצת לראשונה הפוסט-טראומה, באופן מפתיע לחלוטין ועדיין לא מאובחן. "התעוררתי באמצע הלילה בצרחות. היה לי חלום שחבר שלי שנהרג יושב איתנו באוהל עם המדים. הלכתי לקב"נית לדבר על זה והיא שאלה אותי אם קיבלנו טיפול פסיכולוגי אחרי הלחימה בלבנון. זו הייתה הפעם הראשונה שהיו לי יסודות להבנה שפשוט אף אחד לא עזר לנו להתמודד עם זה. לא היה לנו עם מי לדבר. ישר חזרנו ללחימה אחרי אובדן וכאב".
לראשונה, אייל מבין את ההשפעה הרגשית והמנטלית שהייתה ללחימה בלבנון על חייו. אך כשהוא מחליט לצאת לקורס קצינים - הוא פוגש את ההבנה הזו בעוצמה חזקה יותר. "יום לפני שסיימנו קוראים לי לשיחה ואומרים לי שלא עברתי את הפסיכולוגית. רתחתי מכעס. לא הבנתי. שירתי כבר למעלה משנתיים, הייתי במלחמה, אני כבר בעל ידע. לקחתי את זה כעלבון. בשלב הזה, עוד לא לגמרי הבנתי מה קורה".
אייל סיים את שירותו הסדיר והשתחרר מהצבא. הוא טס לחו"ל לתקופה ארוכה, וחזר לארץ - שם, דברים התחילו לחלחל. "בחו"ל הרגשתי שאני על גג העולם, שאני פותר את כל הבעיות שלי. אבל כשחזרתי לארץ - שמתי לב שאני לא מסוגל להרים את עצמי מהספה במשך חודשים שלמים. הרגשתי שאני לא יכול לעשות שום דבר. לא הצלחתי להבין מה קורה לי - עד השלב הזה, לא הבנתי שאני מתמודד עם משהו גדול".
המסע ששינה הכל
"יום אחד מתקשר אליי המפקד שלי מתקופת הלחימה בלבנון ושואל לשלומי. סיפרתי לו מה המצב. אמרתי לו שאני לא בסדר. שאני לא יודע מה יש לי. הוא התחיל לספר לי על מסע שהוא עבר בעצמו שעזר לו לעבד את החוויות מלבנון. הוא המליץ לי על עמותת "בשביל המחר" וסיפר שהם הוציאו אותו למסע משנה חיים - בו מעבדים את חוויות הלחימה ומבינים מה הנפש עברה במהלך הימים הקשים".
בעקבות ההמלצה של המפקד, בשנת 2011 יוצא אייל למסע עם העמותה. על ספינה בלב ים, יחד עם עוד עשרות חיילים לשעבר שחוו דברים דומים, אייל מתחיל להבין מה קורה לו ומה הוא צריך לעשות. הם מטיילים בעולם, מבלים, מתפעלים את הספינה ופעמיים-שלוש ביום נפגשים לשיחה עם אנשי מקצוע איתם מעבדים את החוויות הקשות שעברו. "בפעם הראשונה בחיי, הבנתי את עומק הבעיה. הבנתי שאני חי את החיים שלי כמו חי-מת", הוא מספר.
"כשכולם התחילו לחלוק חווית הכל התחיל להדהד. הבנתי כמה אנשים מרגישים כמוני. אילולא המסע הזה, הכל אצלי בחיים היה הולך ומסתבך. קיבלתי כלים להתמודדות עם מה שאני חווה. התחלתי באמת לעבד את חוויות הלחימה שלי מלבנון. יצאתי למסע ולא לטיול - כי טיול זה משהו נקודתי, מסע ממשיך איתך לנצח.
אייל, שבצבא היה שר ומנגן עם חבריו כדי להירגע קצת מהחוויות הקשות, סוגר מעגל וכיום עוסק בתחום המוזיקה, בין השאר הוציא אלבום בשם "יום ביומו" ומתמחה בטיפול במוזיקה בפגיה שבבית החולים "מאיר" בכפר סבא. "כל אחד פגיע בדרך שלו. וכל אחד צריך לצאת למסע. זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי - זה שינה לי את החיים", הוא מסכם.
2,500 לוחמים בהמתנה
עמותת "בשביל המחר" נוסדה בשנת 2009 ומסייעת ללוחמים שהשתחררו מצה"ל ומתמודדים עם השפעות של אירועי לחימה ותסמיני פוסט טראומה, לשוב למסלול חיים תקין. העמותה מוציאה מסעות קבוצתיים בטבע המתרחשים בארץ ובחו"ל, המלווים ע"י אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה והנחיית קבוצות. עד היום יצאו כ-160 מסעות כשעל פי העמותה למעלה מ-90 אחוז מהמשתתפים הגדירו את המסע כחוויה משנת חיים.
הצלחת המסעות והשפעתן החיובית על לוחמים משוחררים, הובילה לביקוש אדיר להצטרף לפעילויות: מעל 2,500 משוחררים וגם משוחררות ברשימות ההמתנה, החל מצעירים בגילאי ה-20 ועד לבני 40 ו-50 ש'סוחבים מטען' ומחכים לצאת למסע ולהתמודד עם הקשיים שהחלו בשירות הצבאי הסדיר או במילואים.
לכן, החליטו בעמותה לצאת למבצע מימון המונים נרחב במטרה לגייס תרומות עבור לוחמים שמבקשים לצאת למסעות. עלות השתתפות של לוחם במסע שנמשך שמונה ימים היא כ-5,000 שקלים. משרד הביטחון מכיר בחשיבות העמותה ותומך בה בהיקף של כ-10% מתקציבה. שאר המימון מתבצע בעזרת תרומות של יחידים והסקטור הפילנתרופי והעסקי בישראל ודמי השתתפות. לתרומה לעמותה.