זה היה אמור להיות הטנק הכבד ביותר בעולם, מפלצת של ממש שתשנה את תמונת מלחמת העולם השנייה עבור הצבא הגרמני. הפיתוח החל בחודש יוני 1942, אז פנה להיטלר אלברט שפר - מי שהיה שר החימוש הגרמני - והציע לו לבנות טנק במשקל של יותר מ-1,000 טונות. רק כדי להבין במה מדובר, הטנקים של אותן שנים שקלו כ-25 טון והטנקים המתקדמים של היום שוקלים כ-70 טון.
היטלר, שתמיד חיבב כלי נשק גרנדיוזיים, התעניין בפרויקט ונתן לו את אישורו. בדצמבר של אותה שנה נולדה המפלצת, הסופר-טנק הגדול ביותר בעולם – ה"לנדקרוזר" (Landkreuzer). הכלי היה אמור להיות מצויד בתותח-על בקוטר 800 מ"מ, "שוורר גוסטב", שבעצמו היה הנשק הארטילרי הגדול ביותר שנבנה אי פעם: כל פגז שלו שקל 1,300 ק"ג. הנשק המשני היה אמור להיות זוג תותחים 150 מ"מ.
עם אורך של 42 מטרים ורוחב של 18 מטרים, שריון בעובי 250 מ"מ, משקל של 2,500 טונות (עם התותח) וכ-100 אנשי צוות - אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם טנק כזה היה נכנס לשדות הקטל של מלחמת העולם השנייה. אבל למזלן של בעלות הברית וקורבנות הכיבוש הנאצי, הפרויקט בוטל כשנה לאחר שיצא דרך בגלל קשיים טכניים.
תהליך הפיתוח של אמצעי לחימה ופרויקטים צבאיים אחרים עשוי להימשך שנים רבות ולדרוש משאבים אדירים. המתכננים צריכים לדעת לצפות את העתיד של שדה הקרב ולפתח אמצעי לחימה שיעלה על זה של האויב; עליונות טכנולוגית מסייעת להכריע את האויב במחיר דמים נמוך, ולא פחות חשוב מזה, במחיר כלכלי נמוך. אבל לא תמיד כל מה שמתכננים המהנדסים מצליח להגיע לשירות צבאי, בין אם מסיבות פוליטיות או מסיבות כלכליות. לא מעט כלי נשק סיימו את תפקידם על שולחן השרטוט או בבסיס הניסויים, מה שהשאיר את המדינות המפתחות עם חור גדול בכיס - ואותנו עם כמה סיפורים טובים.
ממטוס חמקן ל"מטוס הדוריטוס": ה-A-12
החמקנים הם עובדה קיימת במאה ה-21, אבל לפני 50 שנה הם היו מדע בדיוני. בסוף שנות ה-70 החליט הצי האמריקני לבנות מטוס חמקן שיתגבר על מערכת ההגנה של ברית המועצות, עם יכולת המראה ונחיתה מנושאת מטוסים. המטוס היה אמור להיות בצורת משולש, עם כנפיים מתקפלות ויכולת נשיאה של מיטב תוצרת הנשק האמריקאית. מה שנשמע כיום מובן מאליו היה אז פריצת דרך רק מעצם המחשבה - והבעיה, כמו בלא מעט מקרים דומים, הייתה שההנדסה של אותם ימים לא הייתה בשלה לרעיון הרדיקלי.
הפרויקט בוטל אחרי שמיליארדים נזרקו לפח ומחיר יחידה צמח לאזור ה-150 מיליון דולר (ודולר של שנות ה-70, כן? כדי לסבר את האוזן, זה לפחות חצי מיליארד דולר למטוס במונחים של היום). אבל נראה שלא הכל היה לשווא: "מטוס הדוריטוס", כפי שכונה הפרויקט בלעג, הפך כעבור שנים רבות למפציץ ה-B-2 - הפעם בעלות של מיליארד דולר למטוס.
שלושה טנקים באחד: פאנצר סימן 8
ה"לנדקרוזר" לא היה הטנק היחיד שבו האיכות המוכחת של הטנקים הגרמניים הובילה לשיגעון גדלות. בין השנים 1942 ל-1944 הם ניסו לפתח טנק ענק נוסף, הפאנצר סימן 8, שהיה צנוע ביחס למפלצת - "רק" 190 טון, שזה כמו 3 טנקים של היום.
גרמניה הנאצית הצליחה להגיע עד לשלב הייצור אל שני אבות טיפוס. הם חומשו בשני תותחים (128 מ"מ ו-75 מ"מ) וצוידו בשריון בעובי 50 עד 200 מ"מ. למרות המשקל העצום, המנוע בעל ההספק של 1,200 כ"ס הצליח להזיז אותו במהירות של 13-15 קמ"ש. אלא שהטנק היה גדול ומסורבל מדי, ובסופו של דבר ביטל הצבא הגרמני את ההזמנה של 100 טנקי פאנצר 8. לאחר המלחמה נתפסו אבות הטיפוס על ידי הרוסים; הם לקחו אותם לניסויים שלא הועילו גם להם יותר מדי.
זה מטוס, זה טנק, זה גם וגם: אנטונוב A-40
בזמן שהגרמנים הלכו על גדול, הרוסים ממש יצאו מהקופסה במהלך מלחמת העולם השנייה והחליטו לחבר בין טנק למטוס. ממש ככה: בתעשייה הצבאית הרוסית ניסו לחבר טנקים למפציצים ולייצר להם כנפיים שניתקות בזמן המגע עם הקרקע. אבל מאוד מהר גילו שהטנק המעופף לא נחשב למקום בריא עבור אנשי הצוות, והצנחה של אנשי הצוות בנפרד מהטנק הפכה את התהליך למסורבל וגם למסוכן. בסופו של דבר גם הם ויתרו על הרעיון.
מי נגד מיאו: החתולים של ה-CIA
ימי המלחמה הקרה היו ממש תקופת רנסנס בעולם הריגול. בין שאר האמצעים שפותחו כדי לגנוב מידע, המדענים של ה-CIA המציאו תכנית סודית שמטרתה להפוך חתלתולים חמודים לאמצעי ריגול מתוחכמים. הרעיון היה די פשוט, או לפחות ככה חשבו: הם השתילו בחתול מיקרופון, מקלט וסוללה, ולאורך הזנב גם אנטנה. הרעיון היה לשלוח חתול ריגול כזה למפקדות ועמדות של האויב ופשוט להאזין. מה גרם לביטול התוכנית? ובכן, מתברר שלחתולים אין תשע נשמות וגם החוכמה לא בבעלותם. החתול הניסיוני הראשון נשלח למשימה ומי יודע כמה דולרים הלכו לפח משום שהוא לא הספיק להגיע רחוק ופשוט נדרס למוות על ידי מכונית.
אמיתי לגמרי: פצצת הומו
הסיפור הבזוי הזה נכשל כבר בשלב הרעיון, אבל בשנות ה-60 עבדו בארה"ב על חומר כימי שיהפוך את חיילי האויב להומואים מלאי יצר. המטרה המפוקפקת הייתה להטיל את החומר ממפציצים, בהנחה שחיילי האויב שייחשפו לחומר לא יצליחו לתפקד כי הם "יהיו עסוקים במשהו אחר". לא פחות מ-7.5 מיליון דולר הושקעו בפרויקט המטורף הזה של ה-CIA לפני שהמדענים הרימו ידיים והכריזו שאין חומר כזה ולא ניתן לייצר שום דבר שדומה לו. חוץ מאייטם חדשותי עסיסי לא יצא מזה יותר מדי.
כישלון אטומי: "פצצת הצאר"
ניקיטה חרושצ'וב, מנהיג ברית המועצות בשנים 1953-1964, החליט שיראה לאמריקאים את יכולות הענישה של רוסיה ופקד לייצר פצצת אטום שעוצמתה 50 מגה טון - פי 3,000 ויותר ממה שנפל על הירושימה ונגסאקי. משקלה עמד על כ-30 טון ואורכה הגיע לשמונה מטרים. "פצצת הצאר", מכנים אותה עד היום בגאווה. פצצת האטום הגדלה ביותר שיוצרה.
מעשית מדובר בפרויקט כושל, מהסיבה הפשוטה שלא היה אף מטוס או טיל שמסוגל לקחת את פצצת הצאר לצד של האויב. פצצת האטום הגדולה ביותר בעולם, בקיצור, פשוט לא יכולה לעזוב את הבית.
מלחמה בחלל: לוויינים עם נשק גרעיני ותותחי לייזר
במסגרת הרצון הסובייטי-אמריקני להשמיד את כל כדור הארץ כחלק מ"יכולת השמדה הדדית", שתי המדינות החליטו בשנות ה-80לחמש לוויינים בנשק גרעיני. רעיון אחד היה לשים ראש נפץ גרעיני על לוויין שיתפוצץ על הלוויינים של הצד השני; רעיון מתחרה היה להעניק ללוויינים יכול לשגר ראשי נפץ גרעיניים על מטרות בכדור הארץ (יכולת שהייתה מונעת זמן התרעה סביר וגם מנטרלת כמעט כל יכולת הגנה, כי זה הרבה יותר מסובך מליירט טיל). למזלנו, נשק גרעיני לא נפל עלינו משמיים - גם כי המלחמה הקרה הסתיימה לפני שזה קרה וגם בזכות "אמנת החלל החיצון" שנחתמה כדי למנוע בדיוק פיתוחים כאלה.
אבל זה לא נגמר שם: במסגרת תכנית "מלחמת הכוכבים" שלו, נשיא ארה"ב רונלד רייגן החליט לשבור את המשוואה כשביקש מהמהנדסים שלו לפתח יכולת להשמיד את הטילים הבליסטיים של ברית המועצות מחוץ לאטמוספרה. הפעם תכננו האמריקאים לשגר לחלל לוויינים עם תותחי לייזר ומספר מערכות נוספות להגנה על הקרקע, כחלק מרשת נרחבת להגנה מפני טילים. התוכנית לא הגיעה מעולם לשלב ייצור מחוסר יכולת ביצועית ובגלל העלויות הגבוהות: הפרויקט הזה, שלא הגיע לשומקום, עלה למשלם המיסים האמריקאי 30 מיליארד דולר.
ותבליט של אריה בחרטום: מטוס הלביא
בשנות ה-80 ניסתה ישראל לייצר מטוס משלה, אבל באמת שלה. עד אז ייצרנו מטוסים כמו כפיר או נשר, שהיו גוף של מיראז' צרפתי שעבר השתלה של מנועים אמריקניים בתוספת כמה מערכות מקומיות. הלביא, מנגד, היה אמור להיות מטוס קרב כחול-לבן שיתחרה נגד הטובים ביותר. שני אבות טיפוס יוצרו והמטוס נראה טוב באוויר, הגיע למהירות של כמעט 2,000 קמ"ש ולגובה של כמעט 60 אלף רגל. הוא ידע לנהל קרבות אוויר וגם לתקוף מטרות על הקרקע. אבל בסופו של דבר זה היה מטוס בפיתוח, ועל המדף היו כבר מטוסי F-15 ו-F-16 מוכנים שישראל יכולה הייתה לרכוש מכספי הסיוע האמריקני - כפי שאכן קרה. הלביא הפך גם יקר מאוד, עד כדי חשש לפגיעה בביטחון השוטף, ובכלל נראה שישראלי קפצה גבוה מדי. הפרויקט בוטל, ובסוף-בסוף יצא שמשלם המסים הישראלי הוציא 1.7 מיליארד דולר על מיצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים. אבל לפחות הרווחנו שיר יפה של קורין אלאל. אתם יודעים ש"התעשייה האבירית" זה על זה, כן?