משהו רע עובר על הצבא האיראני, ולאייתולות קשה להסתיר את זה: מגויסי חובה של הצבא פותחים באש ורוצחים את חבריהם, את המפקדים שלהם, את עצמם. במקרים שנחשבים קלים, חיילים מתעללים כנקמה במפקדים תחת איומי נשק.
בצבא איראן יש מסורת ארוכת שנים של התעללות בטירונים ובחיילים צעירים, שבתגובה נוקטים כעת אלימות המעוררת דאגה בקרב בכירי הצבא. למרות הניסיון להשתיק את מעשי הנקמה במפקדים המתעללים, הם דולפים לרשת. כמו האמירה הזאת של חייל לשעבר בצבא איראן: "אני מבין את היורים. מישהו או משהו עינה אותם עד שהם הגיעו למצב הזה".
התעלללות גוררת התעללות
מהצבא האיראני הרשמי לא תשמעו את זה, אבל מהרשתות החברתיות ומהתקשורת הערבית עולה תמונה של צבא הסובל ממשבר חמור ברמת המוטיבציה של מגויסיו, מבעיות משמעת ומציוד מיושן ברובו שאינו מתוחזק כראוי. מדובר בצבא של כחצי מיליון חיילים (לא כולל מילואים וגופים נוספים), מהם כ-350,000 מגויסי חובה החייבים בשירות של שנתיים עד שלוש.
חיילים לשעבר וגם כאלה שעדיין נמצאים בשירות פעיל התראיינו לאחרונה בדרכים שונות ל"לוס אנג'לס טיימס", שם תיארו את תקופת השירות שלהם כ"21 חודשים של השפלה פיזית, השפלה נפשית והרבה מאוד שחיתות". סיפור אחד שהתרחש לפני כשנה ממחיש את האופן שבו חיילים מחפשים נקמה על ההשפלות: טוראי בשירות חובה נכנס בלילה למגורי המפקדים בבסיס צבא סמוך לטהרן. תחת איומי רובה הוא העיר את הסמל שלו, אילץ אותו לצאת לרחבת המסדרים ושם הכריח אותו לבצע סדרה של טרטורים שהוא עצמו נאלץ לבצע בחודשיים שקדמו לתקרית, מאז שגויס לצבא. זה עלה לטוראי האיראני בשלוש שנות מאסר.
הסמל הזה יצא בזול בהשוואה למה שקרה בחודש יולי בבסיס בדרום-מזרח איראן: חייל שסרבו לאשר לו חופשה התבצר עם הנשק שלו, ירה בשוטר ולאחר מכן בעצמו. בבסיס אחר בצפון מזרח המדינה, חייל שסירבו לאשר לו העברה ליחידה אחרת פתח באש על חבריו לבסיס, הרג שלושה מהם ופצע עוד שישה. באוגוסט האחרון, בבסיס בטהרן, חייל פתח באש, הרג שלושה ופצע שמונה נוספים. החייל היורה נפגע לבסוף מאש חבריו ומת מפצעיו בדרך לבית החולים.
מה בדיוק קורה לחיילים האלה? מי שחוו את ההשפלה מספרים שרוב המגויסים מגיעים מהשכבות הנמוכות של החברה: "העשירים ובעלי הקשרים מצליחים להתחמק מהשרות הצבאי, או לפחות מהמשימות הקשות". אדם בשם אחמד אמר ללוס אנג'לס טיימס: "כמעט כולם הופכים לקורבן של התעללות והתנשאות. אני אדם משכיל, אז לא ספגתי את רוב הדברים. אבל מה שקורה שם זה רע. אני שונא את השירות הצבאי שלי, שום תחושה של פטריוטיזם בלב".
אחמד מספר שהוא שירת כמפיץ דואר עבור מפקד בכיר, תפקיד שקיבל בזכות קרוב משפחה ששירת בצוות של אותו בכיר. לחיילים אחרים אין מזל כזה.
האחרונים תמיד בסוף
הצבא נחשב לאחד מעמודי התווך של המהפכה באיראן והשירות בו נחשב להפגנת נאמנות, גם אם רוב המגויסים נולדו אחרי ימי ההפיכה של חומיני ב-1979. לטענת מומחים, מקרי הירי מצביעים על המיאוס של הדור הצעיר בהנהגה שאומרת להם מה לאכול, איך להתלבש ומה לעשות. מצבה הכלכלי של המדינה רק מוסיף לחומרת הבעיה.
מיסאג' פרסה, פרופסור לסוציולוגיה במכללת דארטמות' ומחבר הספר "דמוקרטיה באיראן: מדוע היא נכשלה וכיצד היא עשויה להצליח" אמר בעבר על הצבא האיראני: "מה שרואים שם משקף את מה שעובר על החברה. כמעט כל המגויסים יודעים שהעתיד שלהם קודר. הם נותנים שנתיים מהחיים שלהם, אבל עבור מה? הכל קורס סביבם, חברתית וכלכלית, והם לא רואים אלטרנטיבה באופק".
צבא איראן הוא צבא העם וכל צעיר בן 18 מחויב בגיוס לצבא. לצד הצבא פועלים משמרות המהפכה, גוף שמשלב יחידות אוויר, ים ויבשה. כ-100,000 חיילים וקצינים משרתים שם, והם אלה שזוכים באימון הטוב ביותר, בציוד המתקדם ביותר ובכוח האדם האיכותי והמסור ביותר. הם גם אלה שמובילים בדרך כלל את ההרפתקאות בסוריה ובשאר המקומות בעולם שבהם איראן מעורבת בסכסוכים.
החוק האיראני מאפשר לשלם קנס כדי לא להתגייס, סעיף שמנצלות רוב המשפחות העשירות. התוצאה היא שצבא איראן מורכב ברובו מבני המעמד הנמוך ביותר או הבינוני-נמוך. כל המגויסים מתחילים את השירות בטירונות שנמשכת חודשיים, תקופה שבה מתעוררים בשש בבוקר והולכים לישון בחצות, וכוללת אימוני נשק, הגנה עצמית והתגוננות מפני תקיפה כימית. משם הם ממשיכים לשירות ביחידות הצבא, ופה שוב ניתן לראות את הפער בין העניים לעשירים ובעלי הקשרים: הראשונים נשלחים בדרך כלל לעמדות ובסיסים מרוחקים.
המקומבנים ובעלי הממון זוכים לשרת בתפקידי משרד, לרוב קרוב לאזור מגוריהם. הנושא עלה לאחרונה לכותרות באיראן, משום שהדבר היה קשור לפחות לשתי תקריות ירי של חיילים על חבריהם או מפקדיהם.
ראזה אגראהים, בנו של אבא פוליטיקאי מוכר, שירת במפקדה של משרד ההגנה. חלק ממי שהתגייסו איתו, אבל לא היו בנים של אף אחד חשוב, נשלחו למוצבים רחוקים וראו את משפחותיהם רק לעתים רחוקות. "דמיינו את זה", אמר ראזה ללוס אנג'לס טיימס. "אתה צעיר שמשרת באזור נידח. כל היום קצינים משפילים אותך, אתה מתגעגע למשפחה, לבד במגדל שמירה בלילה חושב על העתיד שלך, שבאיראן של היום הוא לא משהו. ואז מגיע מישהו ומשפיל אותך או מתעלל בך. זה גורם לך להתפוצץ".
ראזה, שהתגייס לצבא לאחר שסיים תואר בהנדסת תוכנה, מספר שבמהלך השירות נאלץ לסדר לקצינים ומפקדים בכירים את המחשבים, את מכשירי הטלפון ואת האינטרנט - במשרד ובבית. לדבריו, אז נחשף לרמת השחיתות בצבא. "פתאום העיניים שלך נפקחות ואתה מבין עד כמה המדינה שלך מושחתת. כאדם צעיר, גילוי כזה מביא אותך לייאוש. אתה רואה את הצביעות (בהקשר לאסלאם הרדיקלי) וזה גורם לך לאבד תקווה".
נשמע מוכר? גיוס חובה או צבא מקצועי
צבא איראן מסתיר את הבעיה, אבל נראה שהוא מודע למצב ושבכוונתו לסנן באופן קפדני יותר את המגויסים - ובמיוחד לבחון את מצבו הנפשי של כל אחד מהם. גנרל קאיומרס הידארי, בכיר בצבא, צוטט כשאמר: "הצעירים בחברה של היום חווים תנודתיות חברתית רבה ומגוון של משתנים שמשפיעים על דעתם ולבם. אנחנו חייבים לדבר איתם פנים אל פנים ולהקשיב להם".
מנגד יש כאלה שדורשים לבטל את גיוס החובה באיראן. חשמאללה פלאחאתפישה, חבר בועדת הביטחון הלאומי של הפרלמנט, גינה לאחרונה את מדיניות גיוס החובה של איראן כ"מדיניות מיושנת" והוסיף שיש "לעבור לצבא מקצועי וחזק". הוא הוסיף שגם אנשי הקבע צריכים לעבור מבדקים פסיכולוגים לפני שמגייסים אותם.
ספק אם זה יקרה, כי עדיין יש באיראן כאלה הרואים בגיוס חובה אינטרס של המדינה. חלק מזה קשור לטיעונים שנשמעים גם אצלנו בהקשר הזה, וחלק קשור לרצון לשלוט בצעירים בתקופה רגישה זו של חייהם. המתנגדים לצבא מקצועי מציינים גם שבמלחמת איראן-עיראק, מאות אלפי חיילים הסתערו על הצבא העיראקי החזק יותר גם כשלא היה להם נשק - משהו שלימד על המחויבות שלהם. "במשך שנתיים הם לא דואגים ולא חושבים על עבודה שצריך לחפש", אמר בכיר איראני.
בינתיים נראה שמשהו זז גם בשורות הצבא. כפי שאמר אחד הטירונים לטיימס, "מאז מקרי הירי האימונים שלנו פחות נוקשים. גם התחילו להעניק טיפולים נפשיים ובדיקה כזו של כולם. זה משהו שלא היה לפני הירי. הצבא לא רוצה לראות עוד אירועים כאלה".
לנו כישראלים מדובר בתמונת מצב מרתקת, הצצה לצבא שעל פניו מציג פנים אחידות של שיעים אדוקים וקיצוניים. כמו תמיד, את גווני הביניים רואים רק כשמתקרבים קצת לנושא.