אם הכל ילך כמתוכנן, בעתיד הקרוב יטפס לביא על פסגת הרי האלפים. שם בפסגה, באוויר הדליל ואל מול נוף משגע, הוא יגיד לעצמו: "עשיתי את זה".
טיפוס לפסגות האלפים הוא אתגר פיזי ומנטלי לא פשוט שמעטים יכולים לו. אבל עבור לביא רובינסון, בן 32, מדובר באתגר גדול אף יותר. לפסגה הוא יעלה עם מטען חיים קשה ומכביד, כזה שרק גיבורים יכולים לשאת: לביא הוא הלום קרב שסובל מסכיזופרניה. את מסע חייו הוא מצליח לעבור בזכות כוח רצון אדיר ובעזרת תמיכת משפחתו, אך לא רק: ארגון "שלו" המספק מגוון שירותים בתחום השיקום, הייעוץ והטיפול באנשים שמתמודדים עם מגוון של מגבלות, נכויות ומשברי חיים, מספק ללביא את התמיכה שהוא זקוק לה. "הם הצילו אותי", אומר לביא.
אנחנו מתחילים את השיחה שלנו דווקא מהסוף, מהחלום והאופטימיות. "הייתי מאושפז במחלקה סגורה. היה שם ספר על טיפוס שאני לא זוכר מה היה בו בדיוק, אבל אמרתי לעצמי - זה מה שאני רוצה לעשות. להוכיח לעצמי, אבל גם למשפחה, שאני לא שבר כלי חסר תוחלת. הרבה פעמים זה מה שאנשים חושבים. רוב האנשים לא יודעים מה זה הלם קרב, מה זה סכיזופרניה. אני אדם שבלי תרופות לא יכול לישון כי אני מדמיין אנשים תלויים. דברים מזעזעים".
מלבנון לאילת, ממסיבות לאשפוזים
הוא היה נער רגיל, אבל מטען החיים החל להכביד עליו כבר בגיל צעיר. "נולדתי בסאו פאולו שבברזיל", סיפר. "בגיל שנה עליתי עם הוריי לארץ והתמקמנו במצפה רמון, שם גדלתי עם אחי ואחותי הקטנים ממני". בגיל 7 הוא חווה טרגדיה קשה כשאמו התאבדה.
לימים, אולי כדי לברוח מהעצב, לביא נדבק בחיידק הכדורגל. בגיל 15 טס בחזרה לברזיל והתגורר אצל סבו וסבתו בעודו מנסה את מזלו ככדורגלן מקצועי. "אנשים יעידו שניחנתי בכישרון רב. המשכתי להתאמן עד שבשלב כלשהו התקבלתי לקבוצה מקצוענית לנוער, בגלל שעשיתי בעיות, סבתי החליטה שאני חוזר לישראל. בארץ התקבלתי למועדון הפועל באר שבע, אבל זה היה אחרי שכבר עברתי גיבוש לצנחנים".
הוא החליט לוותר על הכדורגל והתגייס לגדוד 101 של הצנחנים. השנה הייתה 2002, שיא האינתיפאדה השנייה. "היו סביבי כל מיני סוגים של אלימות, רוב הפעילות הייתה בשכם, אבל גם בחברון, רמאללה ובית לחם. בשנים האלה חוויתי סיטואציות מלחיצות מאוד. באחת הפעמים התפוצץ עלינו מטען, ירו עלינו, ביצענו מעצרים קשים. דברים כאלה".
רובינסון השתחרר מהצבא ושובץ בגדוד 8 של חטיבת הצנחנים 55, חטיבת מילואים מובחרת באוגדה 98. זמן קצר לאחר השחרור גויס בחזרה למלחמת לבנון השנייה ("אז עוד הייתי בסדר לגמרי", הוא מעיד). אבל מלבנון הוא יצא אחר לגמרי.
במהלך המלחמה, כוח שריון שהיה סמוך לכוח שלו חטף טילי נ"ט. "הטנק התפוצץ ובער מולנו במשך שמונה שעות. אתה רואה את הכל מול העיניים, האש והפיצוצים. אמרתי לעצמי, איך אני לא זז ומציל את החיילים האלה. זה רגע שאני סוחב איתי עד היום, איך הייתי כזה פחדן ולא רצתי להציל אותם".
ואז יצאו הצנחנים למבצע הידוע בסוף המלחמה – הכוחות הוטסו בלילה באמצעות יותר מ-50 מסוקים אל עומק לבנון, לכיוון הליטני, במה שמוגדר כמבצע ההנחתה הגדול בתולדות צה"ל מאז מלחמת יום כיפור. מול עיניו ראה לביא את מסוק היסעור מופל ע"י טיל נ"ט, רגע אחרי שהנחית את חבריו. "אני רואה את השמים מלאים בברקים ורעמים, פיצוצים. אומרים לנו שהתרסק מסוק, וזה שוק".
כשהסתיימה המלחמה חזר לביא לאילת וההלם היכה בו. "ראיתי את כולם שמחים, צוחקים ורוקדים. ולא הבנתי איך זה יכול להיות. ראיתי טנקים מתפוצצים, אנשים נשרפים בחיים, מסוק שהופל. אמרתי לעצמי קיבינימט, איך זה יכול להיות שאנשים פה חוגגים".
באותם ימיים הוא עבד באחד החופים והתגורר בדירת שותפים בעיר. "לא יודע מה נכנס בי, כאילו נכנס בי שד. מטוסים אזרחיים נחתו באילת, ואני הייתי בטוח שזה מטוסים צבאיים שבאים להפציץ לי את הבית. פתאום התחלתי לדמיין שהולכים לזרוק לי רימון לבית".
פיצוץ ביחסים בדירה גרם ללביא להבין שיש לו בעיה: "התפרצתי על אחד מהשותפים ואיימתי להרוג אותו. לא יודע מה נכנס בי. הלכתי לתחנת המשטרה וסיפרתי להם מה עשיתי. אמרתי שאני מסוכן ולא מרגיש טוב". אלא שהשוטרים לא הבינו את מצוקתו של לביא ושלחו אותו הביתה. "הלכתי לאבא של ואמרתי לו שאני צריך להתאשפז", הוא מספר. "הסברתי לו שמשהו לו טוב קורה לי. שזה לא אני".
כל הדרך למעלה
לאחר כחצי שנה באשפוז יום שכר דירה בבאר שבע, שם מצבו החל להידרדר שוב, כשהוא שוקע במסע הרס עצמי. לבסוף אובחן כסובל מסכיזופרניה ומפוסט טראומה. "ניסו עליי המון כדורים אבל שום דבר לא עזר", נזכר רובינסון. מבחינתו האבחנה הייתה לא פחות קשה מהמחלה עצמה: "בפוסט-טראומה עוד הייתה לי חצי נחמה, נפצעתי בשביל המדינה. אבל הסכיזופרניה גמרה אותי. זה היה כמו קללה".
"ניסיתי להוכיח לכל העולם שאני לא משוגע ושאני לא צריך את כל התרופות וכל מה שנלווה, הייתי קונה אותן אבל לא לוקח. עבדתי לילות בשמירה והרווחתי הרבה כסף. אחרי כמה זמן הרגשתי שאני מתקשר שוב עם כל מיני גורמים חיצוניים. התחלתי לפחד להיות בדירה. דמיינתי גופות שתלויות לי בסלון. הייתי אפילו דופק את הראש בקיר כי בדמיוני קיבלתי פקודה לעשות זאת. שחזרתי אינספור אירועים מהצבא, מהסדיר ומהמילואים, עד שכבר איבדתי קשר עם המציאות. בתוך כל זה ניסיתי להמשיך לחיות חיים נורמליים".
לאחר שפנה שוב לאביו הגיע למיון פסיכיאטרי ואושפז במחלקה סגורה. "קשה לי להיזכר מה היה שם. רבתי עם אנשים, במחלקות סגורות יש הרבה אלימות, אני זוכר שקשרו אותי. זו הייתה תקופה מזעזעת מלאה בטראומות וזה פירק אותי ואת המשפחה. רבתי איתם בצעקות, כמעט מכות. היו פעמים שהייתי בטוח שאני מתקשר עם נאס"א, עם סיירת מטכ"ל. חשבתי שמחלקה שלמה של חיילים התאבדה מחוץ לבית שלי. אבל המשפחה שלי המשיכה להילחם עליי, ממש להילחם. אפילו היום, כשאני במצב יציב כבר שנתיים, בלי אלכוהול ובלי סמים, הם ממשיכים לשמור עליי כדי שלא אתדרדר שוב".
לצד המשפחה מציין לביא את הביטוח הלאומי כגורן מסייע ("הם ממש עוזרים לי, שיחקו אותה"), ובעיקר את אנשי מרכז "שלו". הקול של לביא רועד כשהוא אומר לי: "טוב, הם בלי ספק הצילו לי את החיים. עברתי להוסטל שלהם שהוא למעשה קהילה תומכת. בהתחלה היו לי רגעים איומים, אני אחד שהתאשפז כל כמה חודשים, ובזכותם כבר שנתיים שלא הייתי באשפוז. אחד כמוני, מה הוא צריך? שיקשיבו לי. זהו. יש לי שריטה לכל החיים. בכל האשפוזים האלה ראיתי דברים נוראיים. אנשים שעושים צרכים על עצמם, צעקות, מכות. זה מלחיץ. פה, פתאום מדברים איתי ומקשיבים לי. מהאשפוז חזרתי לקהילה התומכת של 'שלו', שבה אני נמצא עד היום. אני עושה ספורט ומחזיק עבודה קבועה. יחד עם העובדת הסוציאלית והפסיכיאטר הנהדרים שתומכים בי ומלווים אותי".
כדי לממן את הטיול שלו לכיבוש הפסגה, לביא פתח פרויקט לגיוס המונים. מנהל הקהילה שבה הוא חי התרגש מהסיפור שלו וכבר הודיע לו שיממן מחצית מהטיול. מה הוא יעשה על הפסגה עם כל המטען הכבד? "אני אהיה שם הסגן של אלוהים. כמובן שנצלם כמה תמונות ואתן לעצמי טפיחה על השכם". למרות שאי אפשר לשהות הרבה זמן בגבהים הללו בגלל האוויר הדליל, הוא כבר מכוון לפסגה הבאה: "טיפוס הרים זה עסק יקר, אבל אני מעריך שאסתדר".
רגע לפני יום הזיכרון, לביא מזכר לכולנו שאנחנו צריכים לזכור את החיים לא פחות מהמתים. לזכור ולדאוג שאותם גיבורים לא יתהלכו בינינו כמתים-חיים. אנחנו צריכים לתפוס את עצמנו בזמן ולהגיד תודה גם למי שיכול לענות לנו ב"אין בעד מה".
אם אתם או קרוביכם סובלים ממצוקה דומה לזו של לביא, אולי באתר של מרכז "שלו" תמצאו פתרון שיקום הולם