אי פעם עצרתם לחשוב כמה אנשים חדשים אנחנו פוגשים כל יום? את רובם נשכח כבר כמה דקות אחר כך, וכנראה שלא נגיד להם שלום בפעם הבאה שניתקל בהם ברחוב, אבל יש גם כאלו, ואמנם מעטים, שישפיעו עלינו ואולי אפילו בדרך מסוימת, ישנו לנו את החיים. וביום מן הימים, גם אנחנו נשפיע על מישהו, שישפיע על מישהו אחר… בקיצור, אפקט הפרפר - מכירים?
כשסמ"ר (מיל') מייקל (מייקי) דום פגש לראשונה את סרן גלעד שטוקלמן ז"ל, הוא היה עוד ילד קטן שהתגורר בקנדה. אביו של מייקי, אוריאל דום ז"ל, ישראלי שעבד בקנדה, חיפש מורה לעברית עבור בנו, ואילו גלעד ז"ל היה אז חייל משוחרר, שטייל בצפון אמריקה וחיפש מקור פרנסה להמשך הטיול.
אך מה שהתחיל כשיעורים פרטיים, הפך מהר מאוד לחברות אמיצה ולקשר מיוחד במינו. "כל כך אהבנו אותו שאימצנו אותו אלינו", מתאר מייקי, "הוא הפך להיות ממש בן בית וחלק בלתי נפרד מהמשפחה לתקופה ארוכה… בעצם עד היום".
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, נקרא גלעד ז"ל למילואים, ולמרות ששהה באותו זמן בניו יורק, הקדים את הטיסה וחזר ארצה. "הוא תפס פיקוד על מחלקת טנקים", מספר מייקי, "ואחרי יומיים של לחימה, במהלך קרב בדרום לבנון, נפגע הטנק שלו ממטען צד ומטיל נ"ט - והוא נהרג, ביחד עם כל אנשי הצוות שלו".
"הוא תמיד עודד אותי לעלות ולהתגייס, ואמר שאגור אצל המשפחה שלו", נזכר מייקי, "וזה בדיוק מה שעשיתי. מאז שהייתי קטן רציתי להיות לוחם בצה"ל, ואחרי שהוא נהרג החלטתי שאני עולה לארץ ומתגייס לחיל השריון - בעקבותיו".
רצה הגורל, ומייקי שובץ בחטיבה 7, כמו גלעד ז"ל, ממש באותו הגדוד ובאותה הפלוגה. "חלק גדול מהשירות שלי הקדשתי לו", הוא חולק, "וגם את שירות המילואים שלי אני עושה בחטיבה 847, כמפקד בפלוגה שגלעד שירת בה, ונהרג בה".
אך הקשר בין השניים רחוק מלהסתיים כאן: כשהשתחרר מהצבא, החליט מייקי להישאר בארץ, וקיבל מלגת 'הישג' לחיילים בודדים. "בשביל להיות זכאים למלגה", הוא מסביר, "צריך להתנדב ארבע שעות בשבוע. אבל מהר מאוד זה הפך אצלי לארבע שעות ביום".
מייקי, ביחד עם שלושה צעירים נוספים, שהיו, כמוהו, חיילים בודדים ביחידות לוחמות, החליטו להקים תוכנית הכנה לצבא עבור צעירים שעתידים להתגייס כחיילים בודדים: "ראינו שלפעמים חיילים בודדים לא מגיעים מוכנים לשירות ולא מבינים כל כך מה זה צה"ל. אנחנו בחרנו לעשות בזה שינוי".
במסגרת התוכנית, שמכונה "צוות מייקי", מעבירים מייקי וחבריו אימוני כושר גופני פעמיים בשבוע, מביאים אחת לשבוע קצינים מכל צה"ל שירצו על מנהיגות ופיקוד, ופעמיים בחודש יוצאים למסע אלונקות שנמשך עד אור הבוקר.
"פתחנו בית ספר לפיקוד", הוא מתאר, "השאיפה שלנו היא שהחניכים והחניכות יתגייסו לתפקידי לחימה, בדגש על סיירות ושריון, ושישתבצו בתפקידי פיקוד ומנהיגות. אנחנו מאמינים שהשירות הכי משמעותי הוא כמפקד בצבא, כי ככה אתה משפיע על הכי הרבה אנשים, ובאשר לשריון - כולנו ראינו את החשיבות העצומה של החיל הזה - במבצע צוק איתן, וגם הרבה לפני זה".
מה שהתחיל כפרויקט קטן, הפך בתוך חצי שנה לתוכנית ההכנה הגדולה בארץ עבור חיילים בודדים: "משמונה חניכים התרחבנו ל-70, ואנחנו מקווים לפתוח עוד סניפים מחוץ לירושלים. בגלל שארבעתנו סטודנטים, זה לא פשוט, אבל אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים".
בימים אלו בונים מייקי וחבריו בית שבו יוכלו החניכים לגור, עד לגיוסם: "אנחנו מקדישים את הבית הזה למשפחות השכולות של הלוחמים שנהרגו אז בטנק - סרן גלעד שטוקלמן ז"ל, רס"ל ניר כהן, רס"ל נמרוד שגב ורס"ל נועם גולדמן".
"אנחנו רוצים להשפיע על כמה שיותר חיילים בודדים ולעזור להם", הוא מתאר, "יש אצלנו חבר'ה עם סיפורים קשים, כאלה שהגיעו לארץ לפתוח דף חדש. בעזרת התוכנית הם מתגייסים להיות חיילים טובים יותר בצה"ל, תורמים יותר, וכשהם מגיעים לתפקידי פיקוד הם משפיעים על חיילים אחרים. אם לשים רגע את הצניעות בצד - אפשר להגיד שאנחנו משפיעים על צה"ל".
הכתבה פורסמה במקור באתר צה"ל