כשילד אחד מתגייס לצבא זה כרוך בהתרגשות גדולה, כששניים, שלושה או ארבעה מתגייסים לצבא, זה כבר כרוך בשינוי של הבית כולו, של איך הא נראה במהלך השבוע ושל מה שמדברים עליו בסוף השבוע. 22 משפחות פתחו את הדלתות לבתי וגם לבסיסים ומשתפות על מה קורה כשתאומים משרתים בצבא, על איך זה מבלבל את המפקדים ומה זה עושה להווי המשפחתי ולקשר האישי.

יום המשפחה שמח!

אפיק ויובל אלון – מתווכחים בין מזרחית לשלמה ארצי

אפיק ויובל אלון (צילום: דודי אייזנטל, עיתון "במחנה")
אחד צנחן, השני גולנצ'יק. אחד שלמה ארצי, השני שלמה סרנגה | צילום: דודי אייזנטל, עיתון "במחנה"

מלחמה מסביב לשולחן: אחרי 18 שנים יחד, התאומים למשפחת אלון הפרידו כוחות והתפצלו בין שתי החטיבות המתחרות בצה"ל – אפיק לצנחנים ויובל לגולני. "שנינו ידענו מההתחלה לאן אנחנו רוצים להגיע", מספר אפיק. "בארוחת שישי הראשונה אחרי ששנינו כבר היינו מגויסים, זו הייתה מלחמה. כל אחד שר את השירים שלו וירד על החטיבה של השני".

סימנים מחשידים: השירות בצה"ל כבר השפיע על מערכת היחסים בין השניים. "כשאח שלך בוחר לחזור הביתה עם שמלה, זה סימן שאתם צריכים להיפרד", מספר יובל בחיוך על הפעם הראשונה שראה את אחיו לובש ירכית. אפיק לא נשאר חייב. "כשאני מספר שיש לי אח תאום בגולני, כל החבר'ה בצבא צוחקים", הוא אומר, "אבל היום אנחנו כבר בראש שכל החטיבות זה אותו הדבר".

הכנה מוקדמת: האחים אלון נולדו אמנם באותו יום, אבל התגייסו בהפרש של חצי שנה. "אני התגייסתי אחרי יובל בגלל פציעה שהייתה לי ברגל", מפרט אפיק. "היו לזה גם יתרונות, כי הוא עשה לי הכנה יותר טובה לצבא. הוא סיפר לי על המפגש עם המפקדים ועל התחושה של להיות חייל, ככה שלא היה לי את השוק הראשוני".

עבר עם הגיל: הטעם המוזיקלי של התאומים שונה למדי – יובל אוהב סגנון ים תיכוני, אפיק יותר בכיוון של "כוורת" ושלמה ארצי. "ביום שישי אני שם מוזיקה מזרחית ואפיק תמיד סוגר לי", מתקומם יובל. "הוא גם שונא שאני מעשן. בהתחלה הוא הציק לי שאפסיק, אבל זה עבר לו עם הגיל".

בן ובר שאקיר – המאבק בין צנחנים לגולני

בן ובר שאקיר (צילום: יעל שלח, עיתון "במחנה")
בר- מפק"צים בהשלמת קצונה של חיל הלוגיסטיקה, בן - לוחם בגולני | צילום: יעל שלח, עיתון "במחנה"

מסדרת לו ציוד: עד הגיוס, שני התאומים בילו יחד כמעט כל יום בבית־הספר ובשנת השירות. גם כשעלו על מדים, הם לא היו צריכים תקופת הסתגלות ארוכה לפני שמצאו את עצמם שוב יחד. "לפני שהיא יצאה לקצונה, בר הייתה מש"קית לוגיסטיקה באפסנאות של הגדוד שלי במשך שלושה חודשים", מספר בן. "תמיד הייתי מסדרת לו ציוד חדש וכולם היו פותחים עיניים", מגלה בר. גם היום בן ממשיך להיעזר באחותו, ומתקשר אליה בכל פעם שהוא שוכח את המספר האישי שלו (וזה קורה לא מעט). ככה זה כשבין שני המספרים האישיים מבדילה רק הספרה האחרונה.

יריבות ביתית: אחרי סיום קורס הקצינים, בר מונתה לקצינת לוגיסטיקה בחטיבת הצנחנים. עם אח שמורעל על גולני, הדבר כמעט קרע את המשפחה. "כשהתחלתי את הטירונות בגולני, מיד שמתי מדבקה של החטיבה על הרכב", מתאר בן. "שבוע אחר כך בר הדביקה מדבקה של הצנחנים במקום. כמובן שהורדתי את זה מיד. אם היא רוצה, שתביא רכב אחר".

מפגש בעמוד ענן: בר הייתה קצינת לוגיסטיקה בחטיבה האדומה כשהחל מבצע עמוד ענן, במהלכו ניתק הקשר בינה לבין אחיה הלוחם. ביום שישי הם שוחררו הביתה ושניהם החליטו להפתיע את המשפחה (ואחד את השני) ולא לספר לאף אחד. "ההפתעה נהרסה קצת כשנפגשנו באוטובוס בבאר שבע", מודה בן. "חיפשתי מקום ופתאום אני רואה את אחותי, לגמרי במקרה".

חושבים על העתיד: תאומים או לא, בן לא צריך לחשוב הרבה לפני שהוא מצביע על הבדל משמעותי בינו לבין אחותו. "בר מאוד קצינה", הוא קובע. "היא אוהבת מאוד את המערכת וחתמה קבע לכמה שנים. אני יותר בראש של למצות שלוש שנים ולהמשיך הלאה".

אבי ושמעון עמר – החליפו תפקיד בצבא ליום אחד

אבי ושמעון עמר (צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה")
אבי - מ"מ בגדוד חילוץ והצלה, שמעון - לוחם בצנחנים | צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה"

לא החליפו נעליים: התאומים למשפחת עמר מעידים שהשבתות בהן שניהם נמצאים בבית נדירות יחסית, אבל דווקא במדים יצא להם להתראות. "פעם פגשתי את שמעון בבסיס האם שלי בזיקים, כי הוא בדיוק עשה שם מטווחים", מתאר אבי. "החלטנו לנצל את ההזדמנות ולעשות קטע לחיילים שלי. נתתי לו את הכומתה, משקפי השמש וכל הטררם. הוא הלך אליהם, פתח להם שעון והתחיל להריץ אותם", הוא מספר בחיוך. "הם לא ידעו שיש לו אח תאום, אבל הם חשדו כי היו לי נעליים אדומות", ממשיך שמעון.

מי יותר מוצלח? האחים מודים שאח תאום זה לא תמיד כיף. "יש תחרות מי יותר מוצלח", מגלה אבי. "כשמעלים את השאלה הזאת בצבא אני עונה שאני יותר מוצלח כי אני קצין", הוא אומר ושמעון מתפרץ לדבריו: "אבל אני צנחן! זה הריב הקבוע בינינו – אם עדיף כומתה אדומה או לסיים בה"ד 1".

אחוות אחים: לא תמיד אפשר להסביר את עומק הקשר בין שני אחים תאומים. כששמעון עלה על מטען ברמת הגולן, אבי כבר הבין באותו רגע שמשהו רע קרה. "בערב שישי לפני חודש הרגשתי שמשהו מציק לי בלי סיבה", הוא משתף. "הסתכלתי בפלאפון וראיתי הודעה משמעון, 'עלינו על מטען'. זהו, בלי להסביר מה מצבו. בסוף התברר שאף אחד לא נפגע. עד היום הוא לא מאמין לי שהרגשתי שמשהו לא בסדר. הוא חושב שאני מחרטט".

עבר יחידה: מתקופת בית־הספר ועד השירות הצבאי, הבלבול בין האחים מלווה את השניים לכל מקום. "כל הזמן חיילים באים ואומרים לנו שלום וזה בכלל מיועד לאח השני", מעיד שמעון. "אני כבר יודע לזהות את המבט של האנשים שמסתכלים עליי וחושבים שאני אבי, בטוחים שהם מזהים אותי. לפעמים הכומתה מבלבלת אותם אז הם מתעניינים איך הצלחתי לעבור יחידה". 

אוריה והודיה אפריאט – מתכננות את הטיסה המשותפת לתאילנד

אוריה והודיה אפריאט (צילום: אופיר טל)
אוריה - קצינת מלש"בים בפיקוד העורף, הודיה - מפקדת בסוללת כיפת ברזל | צילום: אופיר טל

בונות בניינים: הן למדו בבתי־ספר נפרדים וכעת משרתות במקומות שונים, אבל אוריה והודיה החליטו לשלב כוחות אחרי השחרור והן כבר מתכננות עתיד משותף יחד. "אנחנו מחכות לטוס ביחד לטיול הגדול בתאילנד, ובהמשך לגור זו עם זו", מגלה אוריה. "אפילו חשבנו שבעתיד נפתח עסק משותף. הודיה ממש אמנותית ואני חזקה בכל הקטע של מתמטיקה והנדסה. צחקנו שבעתיד אני אהיה מהנדסת בניין והודיה תעצב את המבנים שלי".  

אותו בן־אדם: במבט ראשון, ההבדל היחיד שמוצאים בין אוריה להודיה הוא צבע המדים. הבנות מספרות שלא פעם הן נתקלות בבלבול מצד הסובבים אותן. "אוריה הובילה פעם פרויקט לעידוד מתגייסים והיו שם גם נציגים מחיל האוויר שהכירו אותי", מספרת הודיה. "כשהם נתקלו באוריה הם חשבו לרגע שזאת אני, ואמרו לה: 'אתן ממש זהות, אותו בן־אדם!' לאנשים קשה להבדיל, למרות שאני לא חושבת שאנחנו עד כדי כך דומות".

כשהיא מחייכת גם אני מחייכת: אף על פי שילדותן עברה בנפרד, התאומות מעידות שהקשר ביניהן לא נפגע מהמרחק, ואפילו התעצם. "היחסים בינינו חזקים, ברמה שאם פוגעים בה אני בוכה, פשוט בוכה", מגלה אוריה. "גם כשהיה לה חבר המון זמן, הייתי נורא מעורבת ומחוברת אליהם. אפילו אם הם היו הולכים לסרט הרגשתי בנוח ללכת איתם כמו נדחפת".

שלמה ארצי ואייל גולן: כשהאחיות חוזרות לביתן אחרי שבוע עמוס, אין להן ספק כיצד יבלו ביחד. "אנחנו מפעילות את הקריוקי ומתחילות לזייף", מספרת אוריה. "אני הטיפוס של שלמה ארצי והיא יותר בכיוון של אייל גולן". אם נתעמק בתכונות של השתיים, נגלה שהשוני ביניהן גדול משנדמה. "כשהודיה מציבה מטרה, היא תעשה הכול כדי להשיג אותה", מדגישה אוריה. "אני פחות כזאת, כשקיבלתי שיבוץ כמש"קית חילוץ והצלה לא התעקשתי לשנות אותו, אבל הודיה ידעה מההתחלה שהיא רוצה להיות לוחמת ונאבקה על זה".

מאי ודניאל בראון – כמעט קראו להם 
ירדן וישראל

מאי ודניאל בראון (צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה")
מאי - מש"קית חינוך בתותחנים, דניאל - מש"ק אמל"ח בגולני | צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה"

סיבה לחייך: במהלך הצילומים מאי ודניאל מוצאים בכל דבר סיבה לחייך ולצחוק. הבדיחות המשותפות מוכיחות שבין השניים יש קשר קרוב מאוד. "אנחנו דומים ממש בחוש ההומור ובדיבור שלנו", מאשרת מאי. "תמיד אומרים לנו ששנינו מדברים באותו אופן. אבל חוץ מזה אנחנו ממש שונים", היא מסייגת. "הוא יותר ריאלי ואני הומאנית. אנחנו אוהבים דברים שונים. אבל בזמן האחרון אנחנו מוצאים חיבור כי אני מש"קית חינוך והוא היה בצופים", היא מתארת. "שנינו רוצים להצליח וללמוד, לטייל ולהקים משפחה גדולה, אבל לא נלמד את אותם דברים, נתחתן עם אנשים שונים ונעשה דברים אחרת", מפרט דניאל.

חצי חצי: כששואלים את מאי על החסרונות בלהיות אחות תאומה, מתברר שיש לה חשבון לא סגור עם בני משפחתה. "אני אגיד לך מה הכי מבאס, המשפט הבא: איפה החצי השני שלך?" רוטנת מאי. "אם אחד מאיתנו מגיע לאירוע משפחתי או ארוחה והשני לא, זה תמיד מה ששואלים. אנחנו לא חצי אנחנו שני שלמים!" דניאל, לעומת זאת, מוצא סיבה אחרת להתלונן: "זה מעצבן שאומרים שאני נראה כמו אחותי עם שיער קצר". "זה גם מעליב בשבילי", מחזירה לו מאי, "גם כשאומרים שיש לי גבות כמו שלו, אבל על זה אני עובדת".

אנקדוטה: התאומים בראון נולדו ב־ 13.9.94, יום חתימת הסכם אוסלו, שהפך לנקודת ציון בהיסטוריה הישראלית. "בית־החולים יידע את התקשורת על הלידה", מגלה דניאל. "הם התלהבו והציעו לאמא שלנו לקרוא לאחד מאיתנו ירדן ולשני ישראל. העיתונאים ניסו ממש לשכנע אותה כי חשבו שזה יהיה אחלה אייטם".

ניר ושרון ברנטווין – הולכים להשתחרר ביחד

שרון וניר ברנטווין (צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה")
שרון - קצינת ת"ש בפיקוד העורף, ניר - חובש גדודי בביסל"ח | צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה"

משתחררים ביחד: שני התאומים מדגימים את השוני ביניהם באמצעות תפקידיהם בצבא. ניר חייל קרבי, תפס קווים בצפון ובאיו"ש. שרון מגיעה מתחום הת"ש, ובחרה להגיע לבה"ד 1. "התפקידים שלנו גם מותאמים לאופי של כל אחד מאיתנו", מפרט ניר. "אני יותר שקט, והיא אוהבת לדבר ולעבוד עם אנשים". אולם לצד ההבדלים, שרון מצביעה על נקודת דמיון בשירות. "אחת הסיבות שיצאתי לקצונה הייתה שניר משרת שלוש שנים, וידעתי שאם אני אחתום עוד קצת אני אשתחרר איתו".

כל סוף שבוע: אחרי שנים בהן ישנו אחד מעל השני במיטת קומתיים, בגיל שמונה נפרדו התאומים ועברו לחדרים שונים. אולם למעט אותו אירוע דרמטי, השניים עשו כמעט הכול ביחד, מהלימודים באותו בית־ספר ועד לטיסות לחו"ל. "בצבא היה שלב שסבבי היציאה שלנו היו הפוכים, אז בקושי התראינו", מספרת שרון. "היום ניר יוצא חמשו"שים, אז לשמחתנו אנחנו נפגשים כמעט בכל סוף שבוע".

חיית החושך: פעם בשנה משודרת בערוץ הילדים תוכנית על ספרו של אורי אורלב "חיית החושך". אף על פי שכבר עברו מזמן את הגיל הממוצע של הצופים בערוץ, האחים לבית משפחת ברנטווין דואגים לצפות בתוכנית שוב ושוב. אפילו במהלך השירות הצבאי השניים לא ויתרו על המסורת. "ביום שהתוכנית שודרה הייתי בצבא, אז ביקשתי מאחותי להקליט לי את התוכנית", מספר ניר. "שום דבר לא יעצור אותי מלראות את זה, גם לא שמירה".

קשה להסביר במילים: שרון וניר מספרים שלא חסרים הבדלים בין שניהם, אך מדי פעם לאורך השיחה, מבטיהם מצטלבים וחיוכים עולים על פניהם. "יש לנו את אותו ההומור, וקיימת בינינו הבנה שקשה להסביר במילים", מודה שרון. "אנחנו אוהבים את אותן תוכניות טלוויזיה, ותמיד נשים לב לדברים שאנשים אחרים לא יצליחו להבין".

סמי ואלי גולדפדר – אומצו בגיל ארבע וזכו במשפחה חדשה

אלי וסמי גולדפדר (צילום: יעל שלח, עיתון "במחנה")
אלי - לוחם באח"י סופה | צילום: יעל שלח, עיתון "במחנה"

חיבור אחר: לדברי סמי, הקשר בינו לבין אלי כה חזק עד שיש לו ביטויים פיזיים. "כשאחד מאיתנו חולה השני מרגיש את זה. משהו מפריע בגוף", הוא מספר ואחיו מסביר: "אני חושב שזה קרה בגלל שעברנו ביחד דברים לא קלים. נולדנו בקריית גת לאמא שעבדה המון והתקשתה לגדל אותנו מבחינה כלכלית. בסופו של דבר, בגיל ארבע עברנו למשפחה אומנת".

משפחה חדשה: סמי זוכר את היום הראשון אצל משפחת כהן. הוא מתאר ילד קטנטן עם אוברול ומשקפי שמש, שלא מבין יותר מדי. "התחברנו אליהם במהירות", הוא מספר. "אני זוכר שאמרתי לאמא הביולוגית שלי: 'זהו, את יכולה ללכת'. בקריית גת בקושי למדנו. היינו עושים שטויות ברחוב, כי לא היה מישהו שיטפל בנו בבית. פה יש מי שמציב לך עובדות – מבית־הספר אתה חוזר הביתה, יש זמן לשיעורים וזמן למשחקים".

יותר מאחים: אלי וסמי טוענים שהם החברים הכי טובים, אף על פי שהצבא שינה את אופי הקשר ביניהם. "אנחנו נפגשים אחת לשבועיים במקרה הטוב", מספר סמי. "כשאני בשטח אין לי פלאפון, וכשאלי בהפלגה הוא לא יכול לדבר. לפני הצבא היינו מטיילים הרבה, עכשיו אנחנו חוזרים עייפים מדי, אבל החברים שלנו עדיין אותם חברים, ועדיין מבלים יחד".

לא כועסים על אמא: כששואלים את האחים על אמם הביולוגית, הם עונים בלב שלם. "אין בנו כעס, אנחנו מבינים את הנסיבות", מסביר אלי. "ילד צריך קצת דאגה ולנו לא תמיד היה את זה, רק מהמשפחה האומנת. הם תחליף ראוי מאוד, אוסנת ומיכאל הם המשפחה שלנו. בלעדיהם אני לא יודע אם הייתי בצבא, ובטח לא הייתי מחזיק מעמד לבד. חשוב לי להודות להם ולאחים שלנו – אבישי, אביטל ומאור - על הדאגה, האהבה והתמיכה. ובכלל, לכל המשפחות האומנות שלוקחות ילדים – זה משנה חיים".

הילה, רינת ואפרת ברקוביץ' – להתעלף מהן!

הילה, רינת ואפרת ברקוביץ' (צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה")
הילה - נהגת בחטיבת כפיר, אפרת - משרתת בחיל האוויר, רינת - מנהלת רשת | צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה"

משפחה לעת חירום: בנות משפחת ברקוביץ' מבהירות שאצלן הכול שונה – "היופי, האופי וה-IQ". אבל העובדה שכולן התנדבו במד"א, הופכת אותן למשפחה שתרצו בסביבתכם אם תכננתם לאבד הכרה. "בטירונות קיבלתי שעה ביציאה על זה שעזרתי למישהי שהתעלפה", מתארת טוראי הילה. "עמדנו ב־ח' בבה"ד 6, ופתאום צעקו שחיילת התעלפה בשירותים. המפקדת שלי אמרה לי לא לזוז, אבל לא שאלתי אותה, קמתי והלכתי לשם".
רינת: "גם אני ככה! מישהי התעלפה לידי ב־ח', והמפקדת אמרה: 'עזבו, עזבו אותה, תנו לה להתעלף'. הילדה מתעלפת, נרים לה רגליים, משהו! מצד אחד רציתי לעזור לה ומצד שני לא רציתי להסתבך".

עוזרים לאמא: כאילו שביזות יום א' איננה מצב רגיש דיו, מתברר שלגברת ברקוביץ' יש לא מעט על הראש בימי ראשון אחרי שבת משפחתית. "יש ריבים במקלחת, ולכל אחד יש אוטובוס בשעות אחרות, אז אמא צריכה להקפיץ כל אחד בנפרד", מונה סגן אריאל, האח הגדול, שמשרת אף הוא כקצין במשטרה הצבאית. "אנחנו מנסים להקל עליה, לכן אני ורינת עושים שבוע־שבוע בקיפול המדים".

עבודת שורשים משותפת: למרות העובדה שהן לוקחות זו לזו את המדים לפעמים, בנות משפחת ברקוביץ' מסתכלות בעיקר על חצי הכוס המלאה של החיים כשלישייה. "אם למשל שכחתי להביא משחת שיניים לטיול השנתי, מיד הלכתי לאחת מהן", מדגימה רינת. "גם כשהיינו צריכות לעשות עבודת שורשים לבית־הספר, אפרת עשתה אחת לכולנו. עד היום לא עלו על זה".

עוד שלישייה? האפשרות שלאחת מהן תיוולד שלישייה, מתקבלת בחרדה מסוימת אצל הבנות. "אללה יסתור", פולטת הילה. "אמא שלנו אחות בטיפת חלב, ישר אני שמה אותם אצלה".
אפרת: "יש סיכוי כזה? מיד אני קוראת לאמא. שיישארו אצלה 18 שנה ושתחזיר לי אותם כשיגדלו", היא אומרת, ורינת מוסיפה: "שלישייה זה קשה, אבל לא כזה נורא. תראה איך יצאנו".

התאומים למשפחת וקחי – עברו יחד את בה"ד 1

שלו ושלהב וקחי (צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה")
שלו ושלהב וקחי - מג"בניקים בדם | צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה"

נוף מוזר: התאומים למשפחת וקחי עברו מסלול דומה – שניהם התגייסו למג"ב, יצאו לקורס מ"כים ואף עברו יחדיו את בה"ד 1. אפילו מפקד מג"ב, שנכח בוועדות לקראת היציאה לקורס, התבלבל בין האחים. "אם בתקופה במג"ב לא הבינו מה הולך איתנו, בבה"ד 1 בכלל השתגעו", מגלה שלהב. "גם ככה לוחמי מג"ב הם נוף מוזר בבה"ד, אז תאומים - בכלל".

מה אתה עושה פה? לדברי האחים, רוב הלוחמים בחיל מכירים אותם, ולא רק בגלל התפקידים הרבים שעברו במהלך שירותם. לעתים קרובות אחד מהם נאלץ להסביר שיש לו אח תאום, שגם הוא קצין במג"ב. "המפקד שלי הלך לביקור בבסיס בו משרת אחי. הוא התחיל לשאול אותו בלחץ: 'מה אתה עושה פה?' זה קורה הרבה", נזכר שלו. "הייתה תקופה שהיינו יחד באותו בסיס", משחזר שלהב. "אני הייתי בשק"ם ופתאום באו אליי חיילים של אחי בקריאת: 'הקשב המפקד'. רוב הפעמים אני פשוט מעמיד פנים שאני הוא ומשחרר אותם, כי לא תמיד יש כוח להסביר".

תחרות משפחתית: התאומים שעברו את כל המסלולים בשירות יחד, מספרים שהשירות המשותף דחף אותם למעלה. "התחרותיות בינינו ממריצה את שנינו", מגלה שלהב. "בין אם זה מי עושה קורס מ"כים קודם או מי הצליח יותר במבחני הקליעה או הניווטים. כל הזמן מדברים על זה".

בלי להתאמץ: כשהתאומים חוזרים הביתה הם מתנהגים כשני אנשים עצמאיים. לשניהם תחביבים שונים ואופי שונה. עם זאת, לדבריהם, גם כשמתבגרים יש משהו מיוחד בין אחים תאומים. "אם אני צריך להסביר לו משהו, אני עושה את זה במילים שלי בלי להתאמץ יותר מדי", אומר שלו ושלהב משלים: "זה טוב שיש מישהו באותו ראש כמוך שמבין אותך".

ומי הכי נהנית משני ילדים קצינים? "מי שהכי מבסוטה זו אמא שלנו", אומר שלהב. "היא תשמח לדבר עם כל אחד על התאומים הקצינים שלה".

אדיר ואופיר צבי – בלבלו את הרס"ר וניצלו מתלונה

אופיר ואדיר צבי (צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה")
אופיר ואדיר צבי - עושים יחד מילואים בחטיבת חוד החנית | צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה"

יחד בקסבה: מעבר לדמיון החיצוני בין התאומים הזהים אדיר ואופיר (31), נראה כי בין השניים מקשר משהו גדול אף יותר – השירות הצבאי. האחים לחמו כתף אל כתף בשירות החובה, בפלוגה המסייעת של גדוד "פתן" בחטיבת הצנחנים. יחד הם השתתפו בלא מעט מעצרים בקסבה של שכם, בשיאה של האינתיפאדה השנייה. "היה רגע שבו מחלקת המרגמה שלנו ישבה במקום גבוה, ותצפתה על מחלקת הסיור שהייתה באזור נמוך יותר. הרגשתי שאני מגן על אח שלי", אומר אדיר. "ההורים שלנו היו לחוצים מהעניין בהתחלה, אבל כשאני שם ליד אדיר, אני שומר עליו והוא עליי", מרגיע אופיר.

הרס"ר, התבלבלת: את הדמיון החיצוני ביניהם ניצלו לא פעם האחים צבי למטרה מיוחדת – התחמקות מהרס"ר. "הוא היה רואה אותנו בבסיס ופוקד עלינו להוריד את פאות הלחיים שהיו ארוכות מדי", מספר אדיר. "למזלנו, הצלחנו לבלבל אותו. כשהוא קרא בכעס 'אדיר', אמרתי לו שזה אופיר. אמרתי לו שזו הפעם הראשונה שהוא נותן לי תלונה, אז לא היה לו מה להגיד".

חתונה מסובכת: החיים עם אח תאום, מתברר, לא תמיד פשוטים. "בחתונה של אופיר לא הכרתי את המשפחה של אשתו, ובגלל שהתלבשנו דומה חשבו בטעות שאני זה הוא", משתף אדיר בחיוך. "הם שיגעו לי את החיים ואמרו מזל טוב. הייתי צריך להסביר להם שאני אחיו התאום. מסתבר שהם בכלל לא ידעו על קיומי".

שאלות שנמאסות: לדברי אופיר, אשתו תמיד מתפלאת שהוא לא אוהב לדבר על הדמיון לאחיו. "פעם היא שאלה אותי למה אני עונה בחוסר סבלנות כששואלים אותי איך זה להיות זוג תאומים", הוא מתאר. "הסברתי לה שתמיד יש סט קבוע של שאלות, שבשלב מסוים נמאסות עליך. תמיד מבקשים שנעמוד אחד ליד השני כדי שיראו כמה אנחנו דומים, ואחרי 31 שנה זה כבר נהיה מעצבן", הוא אומר. "מצד שני, זה כנראה החיסרון היחיד באח תאום".

רוני ואילן חן – חולמים לפתוח יחד מסעדה אחרי השחרור

אילן ורוני חן (צילום: ספיר ברונזברג, עיתון "במחנה")
רוני - מפקד בביסל"ח, אילן - שוטר צבאי | צילום: ספיר ברונזברג, עיתון "במחנה"

אוהבים לעשות ביחד: במבט ראשון, אי־אפשר לנחש שהאחים חן הם תאומים. האחד מ"כ והשני שוטר. תחומי העניין שלהם שונים לגמרי, אך הם מצליחים למצוא עיסוקים משותפים כדי לחזק את הקשר. "אנחנו אוהבים לראות יחד סרטים, בעיקר אקשן או קומדיה. יש לנו גם חלום, לפתוח מסעדה יחד אחרי הצבא",  מספר אילן, ואחיו מנמק: "כששנינו מגיעים הביתה יש ריח של בישולים. אנחנו אוהבים להכין אוכל, בסוף השבוע הקרוב אני אכין עוף ותפוחי אדמה ואילן יאפה חלה".

המרחק מקרב: באופן מפתיע, התדירות הנמוכה של היציאות הביתה והשירות האינטנסיבי לא הרחיקו בין האחים. "למדנו באותו בית־ספר והיינו יחד כל החיים, אבל רק בצבא הקשר התחזק", מפתיע רוני. "אולי דווקא בגלל המרחק חשוב לנו לדבר יותר".

מי הג'ובניק בבית: התאומים למשפחת חן מספרים שהם לא מוכנים לוותר על המטרות שהם מציבים לעצמם. הרוח הלוחמנית משתקפת גם בוויכוח מי יותר קרבי בבית. "אנחנו מתראים פעם בשבועיים בערך", מספר אילן. "בקריה אני 'סוגר' כל שבת שנייה. רוני צוחק עליי כי אני משרת שם ואני צוחק עליו שהוא יותר ג'ובניק ממני. הוא עושה חמשו"שים ואני יוצא אחת לשבועיים, זה מה שמשנה".

חיים בסרט: לאחים חן יש מנהג שלא ניתן לשבור בשום מחיר – כבר 13 שנים שהם רואים יחד כל סרט של "מהיר ועצבני" שיוצא בקולנוע. "כשהסרט הראשון יצא בשנת 2001, הלכנו יחד עם חברים", מספר אילן. "גם בפעם האחרונה שזה יצא למסכים דאגנו לתאם שבתות, רק שלא נשבור מסורת".

אוהד וערן יעקב - "אתה כבר קיבלת חיסון!"

אוהד וערן יעקב (צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה")
אוהד וערן יעקב - ראשי צוותי במרכז הבקרה התקשובית של חיל האוויר | צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה"

שירות משותף: אוהד וערן לא נפרדו גם ביום הגיוס. בניגוד לתאומים רבים שבוחרים במסלולים שונים בצבא, האחים יעקב התגייסו לתפקיד טכנאי "אבנט כחול" (טכנאי מערכות תקשורת). "אנחנו מתראים כל יום", אומר ערן בחיוך. "התגייסנו יחד, עשינו טירונות בניצנים ואחר כך גם את אותו הקורס בבסיס הטכני". לאחר הקורס שובצו התאומים בבסיסים שונים, אך זה נמשך רק בשירות החובה. "החלטנו לחתום קבע", ממשיך אוהד. "ערן חתם בחפץ חיים ואני ביקשתי לעבור לבסיס שלו. אנחנו משרתים יחד כבר ארבע שנים בתפקיד מקביל".

תשמור על קשר: אוהד וערן דאגו לשמור על קשר הדוק כאשר שירתו בבסיסים שונים, אך השיחות לא עסקו רק בחוויות היום־יום. "שירתנו באותו תפקיד ולכן היינו צריכים להיות גם בקשר מקצועי", מסביר ערן ואוהד ממשיך. "בעבר היינו חוזרים כל שבועיים מהצבא, ובקושי התראינו", הוא מספר. "באחת השבתות ביקשתי ממישהו להחליף אותי, ויצאתי ביחד עם ערן. מאז השבתות שלנו הסתדרו לאורך השירות".

אהבה על מדים: התאומים למשפחת יעקב מצאו לא רק קריירה בבסיס, אלא גם אהבה. "אשתי שירתה בבסיס חפץ חיים", משתף אוהד בחיוך. "גם ארוסתו של ערן שירתה שם. ערן הכיר את ארוסתו בזמן השירות, ודרך חברים מהבסיס פגשתי את אשתי, שהשתחררה לפני שהגעתי לשם. אחד היתרונות בלהיות תאומים הוא שאנחנו יכולים להחליף אחד את השני. אפילו בחתונה שלי ביקשתי מערן שיחפה עליי בריקודים ואף אחד כמעט לא שם לב".

מי זה מי? אוהד וערן מודים שהדבר הכי מצער בקרב תאומים זהים הוא הבלבול הבלתי פוסק. "כשהיינו בבקו"ם נכנסתי אחרי ערן לקבל זריקות", מספר אוהד. "האחות כעסה עליי, ואמרה שקיבלתי כבר ושאצא החוצה. הכרחתי אותה לצאת החוצה ולראות את ערן כדי
שתאמין לי".

דניאל ושי אריאלי – מפנטזים על בנג'י משותף

דניאל ושי אריאלי (צילום: דודי אייזנטל, עיתון "במחנה")
דניאל - מדריכת גדנ"ע, שי - מש"ק מידע בפיקוד העורף | צילום: דודי אייזנטל, עיתון "במחנה"

עזרה לצעיר: אף על פי שדניאל ושי נולדו באותו יום, ימי הגיוס שלהם ממש לא היו קרובים. "דניאל התגייסה שנה אחריי כי היא עשתה שנת שירות", מסביר שי. "כשהיא הייתה ממש צעירה עזרתי לה לשפצר את הכומתה והסברתי באיזה צד של הכותפת צריך לשים אותה". הוא מתאר ודניאל מסכימה. "שי צחק עליי הרבה, אבל הוא גם הסביר לי בארוחות שישי דברים שלא הבנתי. עכשיו אני הקרבית בבית".

מתחלקים ביום ההולדת: האחים אריאלי מספרים שאחד היתרונות שלהם הוא שהם לא מפספסים את תאריך הלידה זה של זו. "בכל שנה ביום ההולדת אנחנו מתקשרים, הוא תמיד הראשון שמאחל לי מזל טוב", מגלה דניאל. "שי ממש השקיע במתנה השנה. הוא קנה לי שרשרת, סידר את החדר ושם אותה על השולחן. זה היה ביום ראשון ומיהרתי לבסיס, רק אחרי שאמא שלי שלחה לי תמונה של השרשרת ב'וואטס־אפ' גיליתי את זה".

תאומים באקסטרים: אחים תאומים רגילים לרוב לבלות יחד ולצאת עם אותם חברים, אבל לשי ודניאל יש תוכניות משותפות שונות במקצת. "אנחנו מתכננים לעשות יחד קפיצת בנג'י", מגלה שי. "זה לא קרה כי לא היינו מתואמים מבחינת היציאות, אבל כשדניאל תצא לרגילה נעשה את זה", הוא מבטיח ודניאל מסבירה: "אני עדיין בתנועת נוער וזה דורש השקעה, עד שאני מגיעה הביתה יש לי סמינרים. לפני ששי התגייס לא היינו בקשר הכי טוב בעולם. רק בשנת שירות שלי התחברנו זה לזו, הוא היה מבקר אותי הרבה והיינו עוזרים אחד לשני".

צור ויוני ליברמן – צופים יחד ב"סיינפלד"

יוני וצור ליברמן (צילום: יעל שלח, עיתון "במחנה")
צור - ספורטאי מצטיין, יוני - טכנאי קשר | צילום: יעל שלח, עיתון "במחנה"

בוהים ולא מאמינים: שני בחורים שנראים שונים בתכלית יושבים זה לצד זה על הספה וצוחקים בקול דומה. מלבד צלילי הצחוק, אי־אפשר לחשוד שאלו זוג אחים, ובטח לא תאומים. "כשאנחנו מספרים שאנחנו תאומים תמיד בוהים בנו ולא מאמינים", מספר צור. "גם אף פעם לא היו לנו תחומי עניין משותפים ואין לנו אותו טעם בכלום – לא במוזיקה ולא בבחורות", מאשר יוני.

אנשים אחרים: בניגוד לזוגות תאומים אחרים שאי־אפשר להפריד ביניהם, האחים למשפחת ליברמן מדגישים כי לאורך כל חייהם הוריהם הקפידו להתייחס לכל אחד באופן שונה. "לכל אחד מאיתנו יש את העולם שלו ואנחנו לא שקועים אחד בתוך השני", מסביר צור. "יש לנו ארבע אחיות גדולות, כשהצעירה מביניהן היא בת 26, ולכן נוצרו שתי קבוצות - שלנו ושלהן, אבל זה לא ממש מורגש".

עוברים לנתניה: התפנית המרכזית בחייהם של צור ויוני התרחשה כשהמשפחה עברה מקיבוץ געש לנתניה, כדי שצור יוכל לממש את חלומו ולהפוך לכדורסלן. "המעבר קירב בינינו מאוד, כי פחדנו שלא נסתדר בעיר הגדולה", אומר יוני. נראה שלבסוף חששותיהם התבדו, וחייהם החדשים קוסמים להם יותר מהמציאות שהכירו לפני כן. "כיף לגדול בקיבוץ, מפני שאתה יוצא לבלות וכולם גרים אחד ליד השני", מתאר צור, "אבל כשאתה גדל, הצרכים נהיים אחרים וגם הקיבוץ השתנה".

לא רבנו ברצינות: אמנם אין להם תחומי עניין משותפים, אבל האחים מתארים את היחסים ביניהם כקרובים למדי. "אני לא חושב שרבנו אפילו פעם אחת, בטח שלא בצורה רצינית", מעיד יוני כשהוא מזדקף בספה וצור מחייך בהסכמה. הצבא אמנם הפחית את כמות הפעמים שצמד האחים נפגשים, אבל כשהם מגיעים הביתה הם אוהבים לשחק עם הכלבה והתוכי ולצפות בסדרות טלוויזיה אהובות כמו "סיינפלד". "יש לנו תחביבים שונים, אני אוהב לעבוד ולשחק על המחשב ויוני יותר תחרותי ואוהב לצאת", מספר צור. "אבל אנחנו גם מוצאים את הדברים ששנינו אוהבים".

חן, עוז, בן ואושרת נגר – רביעייה צה"לית

בן, עוז, אושרת וחן נגר (צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה")
בן-מש"ק במנהלת הטנק, חן-עשתה שירות לאומי, אושרת-מ"פ בהשלמת קצונה של תקשוב ועוז- רס"רית בבסיס גדנ"ע | צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה"

בוכים ביחד: ארבעת האחים מספרים שהיחסים ביניהם לא מסתכמים רק בקשר קרוב, והם ממש מרגישים כשאחד מהם נמצא במצוקה. "אנחנו יודעים באינטואיציה אם לאחד מאיתנו קרה משהו", מספרת עוז ומדגימה בסיפור מהילדות. "באחד הימים כשהיינו בגן, פתחתי את הראש ורצתי לגננת בבכי. האחים שלי היו בחדרים אחרים, ופתאום גם הם התחילו לבכות שממש כואב להם הראש. הם הרגישו שמשהו לא טוב קרה".

משלימים אחד את השני: אף על פי שהקשר בין האחים חזק, בתוך הרביעייה יש כאלה שיחסיהם קרובים יותר. "אני יותר קשור לאחותי חן, ועוז ואושרת מחוברות מאוד אחת לשנייה", מגלה בן. "חן ואני נשארנו עוד שנה בגן, כך שבכל שנות בית־הספר למדנו כיתה אחת מתחתיהן, ולכן גם התנדבתי לצבא מאוחר יותר מהן". לא רק שהאחים למדו בשנתונים נפרדים, הם מספרים שגם את יום הולדתם נהגו לחגוג בזוגות כדי לא ליצור עומס בכמות האורחים. "בשנתיים האחרונות לא חגגנו יום הולדת ביחד בגלל שעוז ואושרת היו בצבא", מספרת חן. "עכשיו כשאנחנו בקבע שתינו 'סוגרות' פחות, אז יש לנו יותר זמן להיות יחד בבית", משלימה עוז.

קשה פי ארבעה: למרות טענותיהם שהחיים כרביעייה הם כיף גדול, האחים מודים שלא תמיד היה להם קל. "כשהיינו קטנים תמיד התחרינו אחד בשני, אפילו על שטויות כמו מי ראשון במקלחת", מספרת אושרת. "גם כשהוצאנו רישיון נהיגה היו בעיות, כי כולנו עברנו טסט כמעט באותו הזמן ולא הפסקנו לריב על האוטו. בסוף ההורים נאלצו לקנות עוד רכב בשבילנו". 

אמא יש רק אחת: ארבעת האחים לא שוכחים לרגע מי הביאה אותם לעולם, ודואגים לפרגן לאמא שסחבה אותם בבטן חודשים ארוכים. "יש לנו אמא מהאגדות, שתמיד דאגה ליחס אישי לכל אחד מאיתנו", מדגישה חן ואחיה מהנהנים בהסכמה. "היא הייתה אוספת אותנו בנפרד מבית־הספר בשעה שכל אחד סיים, ותמיד דאגה שיהיו את המאכלים השונים שאנחנו אוהבים". בן מעיד שהאכפתיות של אמו ורדה לא הסתיימה אחרי שעות בית־הספר. "פעם בחודש היא הייתה לוקחת כל אח בנפרד ליום כיף איתה", הוא מתאר. "היינו עושים סידורים או הולכים איתה לעבודה, העיקר שיהיה לילד יום לבד עם אמא".

יגיל ואליאור סופר – מחפשים שידוך עם תאומות רווקות

יגיל ואליאור סופר (צילום: דודי אייזנטל)
אליאור - אחראי ניהול מלאי במרכז טכנולוגי אחזקתי גורן, יגיל - לוחם בגדס"ר גבעתי | צילום: דודי אייזנטל

דאבל דייט עם תאומות: נראה שנקודות הדמיון בין האחים אינן מסתכמות במראם הזהה, וגם בתחום הרומנטי הם חולקים טעם משותף. "קרה לא פעם ששנינו נדלקנו על אותה בחורה, ואז מתחילה תחרות בינינו", מספר יגיל. "אני אומר לו: 'היא שלי, אל תתקרב', והוא אומר מיד: 'לא, היא שלי". אליאור מסכים עם התיאור ומוסיף: "פעם אני מוותר ופעם הוא, אבל תמיד בקטע טוב". מכל מקום, השניים מדגישים שהם פתוחים להצעות. "אם זוג תאומות יפות מחפשות דאבל דייט עם תאומים חמודים, הן מוזמנות ליצור איתנו קשר", פונה יגיל אל הקוראות המתעניינות.

משלימים יחידות: האחים סופר אינם מכחישים שהאופי והכישורים שלהם שונים מאוד, אבל הם מצליחים לראות את היתרונות בכך. "אני יותר חזק באנגלית, ואליאור טוב יותר במתמטיקה", מסביר יגיל. "אחרי השחרור כל אח יעזור לשני בתחום שקשה לו. נשלים יחידות אחד לשני".

מוותרים על שעות שינה: אליאור ויגיל מסכימים שהעובדה שהם מתחלקים כמעט בכל דבר מציבה בפניהם לא מעט קשיים. "שנינו נמצאים בדיוק באותה נקודה בחיים ולפעמים זה יכול לבאס", מסביר אליאור. "למשל, בימי ראשון תמיד שנינו צריכים לחזור לבסיסים אבל בשעות אחרות, וההורים יכולים להסיע אותנו לתחנת הרכבת פעם אחת, אז צריך למצוא זמן שיהיה נוח לשנינו. בסוף אנחנו מתפשרים, כשבדרך כלל זה כרוך בוויתור של אחד מאיתנו על כמה שעות שינה טובות".

איפה התינוק השני? בתחילת הדרך, להורים של אליאור ויגיל היה קצת קשה להתרגל למחשבה שהם מגדלים שני ילדים. "יום אחד אבא שלי לקח את שנינו לקניות איתו", מספר אליאור. "חזרנו במונית והוא עלה למעלה לדירה עם כל השקיות ועם אחד מאיתנו. אמא שלנו התחרפנה ושאלה אותו מיד: 'איפה התינוק השני?!' רק אז הוא הבין שהשאיר אחד מאיתנו במונית. אבא שלנו שכח לרגע שיש לו תאומים", מתאר אליאור, "עד היום אנחנו לא בטוחים מי נשאר במונית ומי עלה הביתה עם השקיות".

ספיר וליאור קסלסי – סוגרים מעגל בבסיס בו הם נולדו

ספיר וליאור קסלסי (צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה")
ספיר וליאור קסלסי - פקמ"ציות בבסיס חצור | צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה"

משפחת חיל האוויר: אביהן של התאומות, איציק, שירת בקבע שנים רבות בתפקיד ראש תחום מטוסים וגר עם משפחתו בבסיסי חיל האוויר השונים. כשליאור וספיר התגייסו לצה"ל, הייתה זו סגירת מעגל סמלית עבור השתיים, כשחזרו לבסיס חצור בו נולדו. "התייצבנו באותו יום בצו הראשון, התגייסנו באותו תאריך והיינו ביחד בטירונות ובקורס", מספרת ליאור. "כל החיים גדלנו ביחד, צמודות אחת לשנייה וזה היה טבעי שזה ימשיך ככה גם בצבא".

מדברות בטלפון הצבאי: למרות השירות באותו הבסיס, שתי הבנות מסבירות שבגלל העבודה האינטנסיבית הן נפגשות לעתים רחוקות. "בתפקיד שלנו יש משמרות מסביב לשעון והעבודה לא מאפשרת לנו להיפגש", מסבירה ליאור. "רוב הזמן יוצא לנו לדבר במסגרת התפקיד אחת עם השנייה בטלפון. שתי היחידות שלנו נמצאות בקשר זו עם זו בשגרה, וזה די מגניב שיוצא לנו ככה לתקשר".

כמעט סיאמיות: רק אחרי מבט ממושך מבחינים ששתי האחיות אינן תאומות זהות לגמרי. במדי החאקי והסנדלים הן מדברות באופן זהה לחלוטין, צוחקות הרבה ומחבקות זו את זו. "אנחנו החברות הכי טובות, על סף התאומות הסיאמיות", מסבירה ליאור, וספיר מפרטת: "יש לנו מעגל חברים זהה, היינו באותם חוגים ואנחנו מבלות אחת עם השנייה מאז שאני זוכרת את עצמי".

החליפו עונשים: לפני הצבא האחיות חששו שיאלצו להיפרד במהלך השירות, ולכן סימנו בדיוק את אותם התפקידים במנילה. "רצינו מאוד להתגייס ביחד לחיל האוויר", אומרת ספיר. "בטירונות הייתה לנו אחת את השנייה במצבים קשים וזה ממש עזר. בקורס, המפקדות כל הזמן התבלבלו בינינו והחליפו לנו את העונשים". לאחרונה, הן גם הצליחו לסדר את סופי השבוע שבהם ייצאו הביתה, כך שיבלו את השבתות ביחד. "כשלא חזרנו ביחד הביתה זה הרס לנו את השבת", מוסיפה ספיר. "למזלנו הצלחנו לסדר את זה עם המפקדות".

יובל וגל רביב – צוות הווי ובידור משפחתי

גל ויובל רביב (צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה")
גל - מפקדת יחידת המיונים וההשתלמויות בחיל החינוך, יובל - קצין טכני בגדוד קשר | צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה"

החליפו תפקיד: בעוד שגל חוזרת בסוף כל יום הביתה, יובל משרת בצפון הרחוק והשניים לא מתראים במהלך השבוע. "אנחנו נפגשים בסופי שבוע ולפעמים יוצאים", מספר יובל. "אני כבר חמש שנים בצבא ואח שלי רק חצי שנה כי הוא עתודאי להנדסת חשמל. במשך תקופה הייתי בבסיסים סגורים והוא היה יותר בבית, אבל עכשיו הגלגל התהפך ואני זו שחוזרת הביתה יותר", מסבירה גל.

מופע לסבא: כשהשניים בוחרים להפריד כוחות ולצאת למקומות שונים, הם יבלו עם המשפחה וימצאו דרכים מקוריות להנעים את זמן האיכות. "יש לנו קטע שאנחנו עושים מופעים משפחתיים לכבוד אירועים", מספרת גל. "יובל כותב את השירים ואני שרה. ביום הולדת 80 של סבא שלי, למשל, כתבנו מילים לשיר, אני המצאתי תנועות וביצענו ריקוד עם כל הנכדים".

מפתיעים בתיכון: נדמה שאת הדומה ביניהם מתקשים התאומים למצוא, אך כשהם חושבים על השוני יש בידיהם דוגמאות רבות. "אנחנו די שונים", מודה יובל, ואחותו מפרטת: "במראה אנחנו לא דומים. כשהיינו בתיכון, הרבה אנשים גילו רק בי"ב שאנחנו תאומים. תמיד אמרתי שהוא לקח את החוכמה ואני את החברותיות. הוא חברותי אבל מאוד מופנם, שנון וחכם. בבית־הספר הוא לא למד יותר מדי, אבל הצליח יותר ממני למרות שהייתי חורשת". 

אמא במגרש המסדרים: את הסיפור המיוחד שלהם מביאה גל באדיבות אמה. "שנינו סיימנו בהצטיינות את ההשלמה החילית", היא מספרת. "שנינו בחרנו לשמור את זה בסוד ולהפתיע את המשפחה. כשאמא שלי גילתה שגם אחי מצטיין, היא מיד צילמה בפלאפון וכתבה באמצע הטקס סטטוס בפייסבוק: 'גם הבן המוצלח השני עשה לי את אותה הפתעה שאחותו התאומה עשתה לפני שלוש שנים, ועכשיו יש לי שני קצינים מצטיינים'".

גל ואייל זוהר – שומרים על קשר בוואטס־אפ המשפחתי

גל ואייל זוהר (צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה")
גל - מפקד בקורס מ"כים של חיל ההנדסה, אייל - חניך בקורס מ"כים של חיל התותחנים | צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה"

תופסים קו: בגלל המסגרת הצבאית האינטנסיבית, לאחים לא יוצא לפגוש זה את זה לעתים תכופות, והם משתדלים לשמור על קשר בעיקר בטלפון ודרך קבוצת הוואטס־אפ המשפחתית. "היה מקרה ששנינו תפסנו בתעסוקה המבצעית את אותו קו, כך שלפעמים יוצא שגם בצבא אנחנו קרובים", מתבדח גל.

גל יותר מצחיק: כששני האחים למשפחת זוהר נמצאים בבית באותה שבת, הם בדרך כלל יוצאים יחד עם חבריהם המשותפים. "גל מצחיק את הבחורות, הוא יותר טוב ממני בלהתחיל איתן", מודה אייל. "חלק מהן רואות אותו בבר ומתבלבלות בינינו, ככה שלפעמים זה באמת יתרון להיות תאומים. מצד שני, יש לי עכשיו חברה אז זה כבר לא ממש משנה".

אותה צורת מחשבה: מבחינת גל ואייל, לא קיים שותף טוב יותר לחלוק איתו דברים. "לכל אחד מאיתנו יש אח שהוא בעצם באותה הרמה מבחינת גיל, מחשבה וחינוך", מסביר אייל. "תמיד אנחנו יכולים לדבר אחד עם השני ולהתייעץ לגבי כל דבר בעולם".

מה הוא על אזרחי? נראה שהחיסרון היחיד עליו הם יכולים להצביע קשור במראה הזהה. בהשבעה של אייל בתותחנים, המפקדים ראו את גל יושב על אזרחי בקהל עם ההורים. הם לא הבינו מה הקטע של הצעיר הפעור, עד שזיהו את אייל במדים מדוגמים והבינו שמדובר באח תאום. "אנחנו לפעמים שומעים מתאומים אחרים על תחושה שהם מאבדים את הזהות שלהם, ולמזלנו אנחנו לא מרגישים כך", משתף גל ואחיו מסכים: "לכל אחד מאיתנו יש את ה'אני' שלו, שרק גדל הודות לאחיו התאום".

גל ויובל רומנו – פעם שניה תאומים

גל ויובל רומנו (צילום: מתן פאר, עיתון "במחנה")
גל - מש"קית שלישות בגדס"ר גבעתי, יובל - מש"קית ת"ש בחיל האוויר | צילום: מתן פאר, עיתון "במחנה"

בחורות שלוות: אחרי מחשבה מעמיקה ורגע ארוך של שתיקה, מגיעות גל ויובל למסקנה כי המכנה המשותף היחידי ביניהן הוא שלמדו אצל אותו מורה נהיגה. "אנחנו לא דומות, לא באופי ולא במראה", צוחקת גל, "אבל שתינו מתעצבנות ממש מהר", מוסיפה יובל. "מאיפה המצאת את זה? אני ממש לא מתעצבנת מהר", ממהרת גל להגיב, בעוד אחותה עונה בחיוך. "הנה, את רואה? הרגע התעצבנת".

רקדנית ונגנית גיטרה: לדברי הבנות, כבר בגן הבחינה אורה הגננת כי יובל תגדל להיות רקדנית וגל תנגן בגיטרה. גם בצבא בחרו התאומות מסלול שירות שונה. גל עשתה שנה במכינה קדם צבאית רבין והתגייסה למסלול ייעודי לקצונה, בעוד יובל עלתה על מדים מיד בתום הלימודים ולא מתכוונת לחתום קבע. "כשאני מראה תמונה של גל כולם אומרים מתוך נימוס שקיים דמיון, למרות שזה לא באמת נכון", מספרת יובל.

שומרות על קשר: שתי הבנות לא מצליחות לתפוס זו את זו במהלך היום־יום, אבל כמעט בכל סוף שבוע הן מתראות בבית. "אנחנו לא קובעות מראש זמן מסוים כדי לדבר או להתעדכן, פשוט קורה שאחת מאיתנו מגיעה לחדר של השנייה ומתפתחות שיחות ארוכות", מספרת גל.

סלבס: זו לא הפעם הראשונה שהתאומות מופיעות  בעיתון. כשנולדו, תמונתן פורסמה בעיתון המקומי כשאחיהן הגדולים, תאומים גם הם, מחזיקים את הבנות החדשות למשפחת רומנו. "כולנו למדנו באותו בית־ספר, לכן קרה שמורה אחת לימדה את ארבעתנו", אומרת יובל.

רואי ולירון שלום – משרתים יחד במשטרה צבאית

לירון ורואי לוי אדיר (צילום: ספיר ברונזברג, עיתון "במחנה")
רואי - מאבחן ביטחוני במ"צ, לירון - מש"קית קישור, גם במ"צ | צילום: ספיר ברונזברג, עיתון "במחנה"

פנים דומות, אופי שונה: אף על פי שמבחינה חיצונית ניתן למצוא דמיון רב בין התאומים, שניהם מעידים שלגבי האישיות מדובר בשני קווים מקבילים. "אי־אפשר להגיד שיש לנו אופי דומה", קובע רואי. "הוא קשור יותר לאמא ואני מחוברת לאבא שלנו. הוא גם נורא אדיש ופחות מעניינים אותו תחומי העניין שלי", מדגימה לירון.

יש עם מי לחלוק: לירון ורואי מסכימים שכמו לכל דבר בחיים, גם להיותם תאומים יש יתרונות, אבל גם צדדים פחות מהנים. "זה מבאס, כי אף פעם לא חגגו לי יום הולדת רק שלי", מפרטת לירון, ואחיה מוסיף: "באמת לא נעים שצריך להתחלק בהרבה דברים, כמו חדר כשהיינו קטנים, אבל גם כיף שתמיד יש מישהו שאפשר לשתף ולחוות איתו".

אין הרבה זמן לדבר: שני התאומים למשפחת שלום התגייסו בחודשים האחרונים למשטרה הצבאית. אמנם כל אחד מהם מיועד לתפקיד שונה, אבל הם מספרים שהחוויה המשותפת והכומתה הכחולה רק קירבו ביניהם. "רואי התגייס שבוע אחריי, אז גם את הצבא התחלנו ביחד", מספרת לירון. "עכשיו, כשהוא בהכשרה, הוא לא בדיוק בקטע של פלאפון ואני מכריחה אותו לשמור על קשר", היא מגלה. "אני מתקשר כשאפשר, זה לא פשוט כשיש לחץ ואין הרבה זמן לדבר", מתגונן אחיה.

חולים ביחד: לירון מספרת שמגיל קטן היא ורואי תמיד היו חולים ביחד, ואם אחד מהם היה קם באמצע הלילה גם השני התעורר. אולם למרות הקשר המיוחד ביניהם, לא תמיד האנשים מסביב שמים לב לדמיון. "באחד הטיולים השנתיים דיברתי עם המורה שלי על רואי", מספרת אחותו. "הוא היה מופתע שאני שואלת עליו והסברתי לו שהוא אחי. לא היה לו מושג".

שיר וצליל לוי־אדיר – לומדים יחד בפנימייה הצבאית

שיר וצליל לוי אדיר (צילום: ספיר ברונזברג, עיתון "במחנה")
שיר וצליל לוי אדיר - חניכים בפנימיה צבאית | צילום: ספיר ברונזברג, עיתון "במחנה"

תיכון צבאי: כשהאחים לוי־אדיר (17) ראו את המודעה על הפנימייה הצבאית, הם לא היו צריכים לקרוא אותה עד הסוף כדי להשתכנע. השניים ידעו מהר מאוד היכן הם הולכים ללמוד בשלוש השנים הקרובות. "היינו מורעלים על הפנימייה ודיברנו המון על הצבא", משתף שיר. "קראנו הרבה על יחידות צבאיות ושינינו שוב ושוב את המקומות שאנחנו רוצים לשרת בהם".

זוג משמים: עבור שיר וצליל, המשמעות של אחים תאומים גדולה במיוחד. "זה כמו להיות זוג", מסביר שיר. "אבל אנחנו גם צריכים את החופש שלנו וחשוב שתהיה הפרדה", הוא מבהיר. "לכל אחד מאיתנו יש חברים אחרים ואת התחביבים שלו. מה שכן, תמיד יש בינינו תחרות בדברים המשותפים כמו לימודים וכושר, אבל זה בריא כי זה מדרבן אותנו להצליח", מאשר צליל.

דרכים נפרדות: בסיום שנת הלימודים התאומים יהפכו לבוגרי הפנימייה, ולראשונה בחייהם ייפרדו דרכיהם. "אני בחרתי לעשות שנת שירות וצליל ממשיך בצבא", מספר שיר. "זאת תהיה הפרידה הכי גדולה שלנו כתאומים".

קבלה כפולה: כבר בתחילת הראיון מבהירים התאומים כי הקבלה לפנימייה כזוג אחים לא הייתה פשוטה עבורם. "אני לא אשכח שבאחד הראיונות רצו להלחיץ אותי כי שמעו שיש לי אח תאום", מספר שיר. "אחד מהמראיינים לחש לזה שלצדו: 'תגיד, אנחנו לא מקבלים תאומים, נכון?' זה היה לא נעים". צליל ושיר הם לא התאומים הראשונים שלמדו בפנימייה, וכמו קודמיהם שמשרתים היום ביחידות מובחרות, גם הם רוצים להגיע הכי רחוק שאפשר. "התאומים הקודמים שלמדו כאן הגיעו ליחידת אגוז ולצנחנים", חושף צליל. "אלה בדיוק היחידות שאנחנו רוצים להתקבל אליהן".

אודי, רועי ונדב שטיינברג־כהן - מדברים על הכול, חוץ מפרטים מבצעיים

שלישיה (צילום: דובר צה"ל)
אודי - לוחם בגבעתי, נדב - לוחם בחטיבה 7 ורועי - לוחם בכפיר | צילום: דובר צה"ל

אחת לארבעה חודשים: לא קל להיות בבית עם שלושה לוחמים, שלכל אחד מהם לו"ז שונה. מתברר שעל מנת להפגיש בין האחים נדרש אירוע גדול וחד־פעמי. "הפעם האחרונה שבה נפגשנו שלושתנו הייתה בחתונה של אחינו הגדול", מספר אודי. "זה היה לפני כמעט ארבעה חודשים".

קשר משולש: הקשר הקרוב בין האחים נשמר למרות המרחק הפיזי, זאת הודות לעידן הטלפונים החכמים ולקבוצת הווטסאפ המשפחתית. "למרות כל ההתראות שמעמיסות על הפלאפון, זה ממש שווה", מספר נדב. "לפעמים אנחנו מתראים בתרגילים, כמו שקרה בתרגיל החטיבתי האחרון של גבעתי. חברים מהגדוד של נדב לא הצליחו להבין מאיפה אני מוכר להם, עד שהם קישרו ושאלו אותי אם אנחנו אחים".

מלתחה משותפת: לא מעט דודות מתלהבות מתינוקות שלבושים באופן זהה, אבל כשמגיעים לגיל 20, זה כבר פחות חמוד. "כשאמא שלנו מחליטה לקנות לנו בגדים זהים זה נורא", אומר נדב, "זה מבלבל ולא נראה טוב". אבל לא הכול אבוד, מלבד הקשיים במלתחה יש כמה יתרונות בשני אחים בני גילך. "עכשיו, כשהתבגרנו, אנחנו מבינים שאין חברים יותר טובים מהאחים", מודה נדב. "אנחנו מספרים אחד לשני הכול, לפחות כל מה שלא מבצעי".

אלף כבאים: אם קרה נס ושלושת האחים נפגשים, הם מעדיפים לצאת יחד ולבלות עם חברים משותפים. בימים בהם היה להם מעט זמן פנוי, השלושה ניצלו אותו לטובת פעילות התנדבותית. "לפני הגיוס פרצה שריפה בבית שלנו, אחריה החלטנו להתנדב ביחד בשירותי הכיבוי וההצלה", מספר אודי, ורועי מוסיף. "עבדנו כמעט כמו כבאים רגילים. בין אם זה להיכנס לשריפה כדי להציל בן־אדם, או לחלץ מישהו מרכב שעבר תאונה".

עמוד הפייסבוק של במחנה