הרומאים, ששלטו על "שטחים כבושים" זמן רב יותר מכל מעצמת-על בהיסטוריה, חשפו את סוד כוחם באמרה "רצונך בשלום – היכון למלחמה". לפי חלק מההיסטוריונים, הם הצליחו לקיים 200 שנה של "שלום רומאי" ולהחזיק אימפריה במשך שבע מאות שנה.
אנחנו, ב-69 שנות קיומה של מדינת ישראל, הגענו לא מוכנים לכל המלחמות. למלחמת העצמאות התחלנו להתכונן והקמנו את החטיבות רק שלושה שבועות לפני שפרצה; לתקופת הפדאיון בשנות ה-50 הגענו בלי כוחות אנטי-טרור ונכשלנו בכל פעולות התגמול שבין 1949 ל-1954; בקרב הרציני היחיד במבצע קדש ב-1956, במיתלה, עשינו את כל הטעויות האפשריות, ואותם דברים אמורים בקרבות הרציניים במלחמת ששת הימים - גבעת התחמושת ותל פאחר. למלחמת יום הכיפורים הגענו בלי פיתרון לטילים נגד מטוסים ונגד טנקים, למלחמת לבנון הראשונה שלחנו אוגדות משוריינות לכבישים הרריים וצרים ויצרנו פקקי תנועה ומטרות פיגוע למחבלים. בלבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן" לא היינו מוכנים לאויב שנלחם מבונקרים וממנהרות תת-קרקעיים. בשניהם הסתמך צה"ל על חיל האוויר שיכריע את האויב, והוא לא עשה זאת.
אומנם שרדנו בכל המלחמות האלה, אך שילמנו מחיר כבד בחיי אדם ובמשאבים כלכליים, שהתיש את החברה הישראלית ועורר "מרד בשר תותחים" של חוסר אמון בראשי המדינה ובמפקדי הצבא. זה הטעם היחיד לכך שיצחק רבין אישר את הסכם אוסלו ב-1993, ולא משום הפיכתו לבעל "ערכים הומניסטיים". זאת גם הסיבה לכך שאהוד ברק גרם לבריחת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000 כדי להיענות לארגון "ארבע אימהות" ששלט בשיח הישראלי, וכך להיבחר לראשות ממשלה. זה הטעם שאריק שרון הורה לברוח מגוש קטיף, ולא הבנתו שאין לנו מה לעשות שם, שהרי הוא עצמו היה מבוני הגוש.
על הישראלים להבין סוף סוף: יש לנו צבא חובבני.
מלחמה בשיטת מצליח
טועים אלה הסבורים שיש לבטל את שירות החובה ולבסס את צה"ל על לוחמים מקבלי שכר, כמו במשטרה. החובבנות הצבאית אינה של הלוחמים אלא של המפקדים - וככל שהם בכירים יותר, כך הם חובבנים יותר. הסיבה לכך היא ליקוי יסודי בהכשרת כל שרשרת הפיקוד, שהנגזרת שלו היא הכשרה לקויה של הצבא למלחמה.
משה דיין, רמטכ"ל צה"ל במבצע קדש ושר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, עבר קורס מפקדי מחלקות בארגון ההגנה בשנות ה-30 והשתלמות מפקדי גדודים לאחר מלחמת העצמאות. הכשרתם של רוב מדריכיו בהשתלמות זו לא עלתה על קורס מפקדי מחלקות. אין פלא איפה שהוא לא הבין את ההתרחשויות הצבאיות במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, וכפי שהוא עצמו הודה בפני ועדת אגרנט - יכולתו הנמוכה של צה"ל במלחמת יום הכיפורים ותפקודו הטוב של הצבא המצרי הפתיעו אותו. האמונה הרווחת בצה"ל ש"ניסיון מקנה ידע" נכונה רק לגבי הדרג הטקטי הלוחם בשדה הקרב. אין היא נכונה לדרג האופרטיבי, המפקד על מערכות, ובוודאי שלא לדרג האסטרטגי, המכין את הצבא למלחמה ומפקד עליה.
זאת ועוד: בישראל לא התפתחה תרבות עומק ביטחונית. אם הכשרתם של אנשי הצבא לקויה, הרי שלפוליטיקאים ולאנשי המנגנון הממשלתי, שלא היו קצינים בכירים, אין שום הכשרה ושום הבנה.
בן גוריון היה יוצא דופן. ראש הממשלה לוי אשכול לא הבין את הבעיות הצבאיות שניצבו בפני מדינת ישראל במלחמת ששת הימים ואותם הדברים אמורים גם לגבי גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים, לגבי מנחם בגין במלחמת לבנון הראשונה ולגבי אהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה. אבל אותם ראשי ממשלה קיבלו החלטת אסטרטגיות בעזרת יועצים שהכשרתם הייתה נמוכה. היה בכך הימור שלפעמים הצליח, כמו בששת הימים, אך ברוב המקרים – נכשל.
החולי הסרטני של כל מערכת הביטחון החובבנית של ישראל (ולא רק שלה) הוא הסתרת ליקויים ואי הפקת לקחים. הכשרה יסודית היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, בכל תחום, קל וחומר בתחום הצבאי: בהכשרה לומדים את היסודות הקבועים, ואת ניסיון העבר שלנו ושל אחרים. בחשיפת לקויים ובהפקת לקחים לומדים את בעיות ההווה, את המגמות לעתיד ואת הדינמיקה המשתנה תמיד.
בסוף מלחמת ההתשה ב-1970 לא היה לחיל האוויר הישראלי – זה שכל כך הצליח במלחמת ששת הימים - תשובה לטילים החדישים נגד מטוסים שסיפקו הסובייטים למצרים ולסוריה. מטוסים שלנו נפגעו ומפקד חיל האוויר, מוטי הוד, התחנן בפני שר הביטחון משה דיין להגיע להפסקת אש. יום לאחר הפסקת האש קידמו המצרים את סוללות הנ"מ לעבר תעלת סואץ. ישראל לא הגיבה - וגם לא הפיקה את הלקח. עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים לא הייתה לחיל האוויר הישראלי תשובה. למרות זאת היה ברור לפיקוד הבכיר בצה"ל שאם המצרים יעזו לצלוח בכוחות גדולים את תעלת סואץ, ישמיד אותם צה"ל - כפי שהעיד-התנצל בוועדת אגרנט אלוף פיקוד דרום המודח, שמואל גונן (גורודיש).
הטעם לכך היה שכישלון חיל האוויר בסיום מלחמת ההתשה הוסתר, ולקחיו לא הופקו. לא בחיל האוויר ולא בצה"ל. 2,222 משפחות שכולות שילמו על כך בחיי יקירן; 7,251 פצועים ו-294 שבויים איבדו את איכות חייהם. מדינת ישראל איבדה את ביטחונה העצמי, וישראלים רבים איבדו את אמונם בהמשך קיומה של מדינת ישראל.
מפתח לניצחון, מפתח לשלום
ראשי מפלגות הימין והשמאל בישראל אינם מבינים שתנאי הכרחי להשגת מטרותיהם האידיאולוגיות הוא צבא מקצועי ברמה גבוהה. שהרי אם צה"ל ייסוג לגבולות 1967 כפי שדורש השמאל, יש לקיים יכולת לבלום ביעילות ובזול מתקפה מקלקיליה לנתניה. לעומת זאת, במידה ונספח למעשה (אם לא להלכה) את כל יהודה ושומרון, יש לנטרל פיגועים ואינתיפאדות ביעילות ובמחיר נמוך. שהרי הערבים יודעים כי להשמיד את מדינת ישראל אין הם יכולים בעתיד הנראה לעין, אבל הם יכולים להתישהּ, והם מוכנים לשלם את המחיר - בדומה למחיר שעד היום גבינו מהם. אם יגיעו למסקנה שלהתיש אותנו לא יוכלו, והמחיר שהם עומדים לשלם יהיה גבוה מאוד - או אז ייפתח סיכוי שלום.
ד"ר אורי מילשטיין הוא היסטוריון ותאורטיקן צבאי ישראלי