מעטים האנשים בנמל התעופה בן גוריון, ששמו לב לאיש עם התחבושת על העין שנחת יחד איתם, יצא מהשדה ופגש את בני משפחתו. ספק שמי מהם ידע מאיפה הגיע ואיזה סיפור מטורף עבר עליו בחודשים האחרונים. אותו בחור, שלבקשתו לא נפרסם את הזהות שלו ונכנה אותו "דימה", נחת בישראל אחרי תשעה חודשי לחימה נגד הרוסים, במסגרת של צבא אוקראינה.
לישראל חזר לפני כשבוע, זמן קצר אחרי שנפצע בחזית ואיבד את עינו. בימים אלה הוא עובר טיפולים רפואיים ועדיין, למרות מצבו, חושב איך לחזור ולהילחם שם שוב. בראיון ל-mako הוא מספר על החוויות שלו בצבא אוקראינה, על העבר כלוחם בפלחה"ן גולני ומה דעתו על כך שישראל לא מספקת אמצעי לחימה לאוקראינה.
"עליתי לארץ מעיר בשם מיקולייב שבאוקראינה בשנת 1991 כשהייתי בן 5", מספר דימה. "עשיתי מסלול כמו רוב הישראלים צבא, טיול, לימודים ובשנים האחרונות אני עובד בתחום אבטחת מידע. עבורי החיים בארץ היו כנראה הדבר הכי טוב ועד היום אני מודה להורים שלי על ההחלטה לעלות לישראל".
הוא בן 36, נשוי, תושב מרכז הארץ, שירת בסדיר כלוחם בפלוגת החבלה של חטיבת גולני ועושה מילואים. "בגלל שאני בן יחיד הייתה לי מלחמה עם אמא על הגיוס לקרבי", סיפר. אחרי שהצליח לשכנע אותה, הוא החליט להגיע לחטיבת גולני ובעיקר ליחידות החטיבתיות שלה, עליהן שמע מחברים שהתגייסו לשם. התגייס בשנת 2004 וסיים מסלול לוחם בפלחה"ן.
"המסלול היה קשה והביא אותי לקצה. היו כמה פעמים שרציתי לפרוש", שיחזר את תחילת דרכו בגולני. "אבל זה היה שווה את זה וללא ספק תרם לי המון אחרי הצבא". בין השאר סיים קורס חבלה ובהמשך השירות יצא גם לקורס צלפים.
כלוחם ביחידה מובחרת של גולני הוא השתתף במבצעים רבים. "יצא לי להשתתף בהמון פעילות מבצעית בשירות וגם במילואים, במעצרים ומארבים באיו"ש ובעזה". כלוחם מילואים דימה השתתף גם במלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה וצוק איתן.
"השיא עבורי היה הקרבות בבינת ג'בל בלבנון השנייה", התייחס לכך, "כשיצא לי להשתתף במבצע לפינוי הפצעים וההרוגים מגדוד 51, אירוע אחד הקשים שיצא לי לעבור, כולל המלחמה באוקראינה. ותאמין לי, ראיתי פה המון דברים נוראיים".
הרוסים פלשו - ואז הגיע טלפון
כאשר הרוסים פלשו לאוקראינה ב-24 בפברואר השנה, דימה היה בישראל. "התחושה הייתה מוזרה. זה היה די מרוחק וגם לא נשארה לי שם משפחה, חוץ מאח של סבתא שלי ומשפחתו, שגם הם גרו על הקו גרמניה-אוקראינה, כי היו להם עסקים במיקולייב".
למרות שכמה מחבריו התגייסו מיד וטסו להילחם באוקראינה, דימה תכנן להישאר בארץ. הכל השתנה יומיים אחרי פרוץ הקרבות, אז קיבל שיחת טלפון מאח של סבתו, שסיפר כי בנו נפצע וחייב טיפול דחוף. קרוב המשפחה שאל את דימה אם יש לו איך לעזור. הוא ניסה לבדוק מול הקהילה היהודית, אולם ללא הצלחה.
יחד עם חברים, הוא החליט לצאת לשם בעצמו. כך החל סיפור שלא דמיין איך יסתיים. "בשלב הזה עוד לא חשבתי להישאר ולהתנדב שם, רק רציתי להוציא את המשפחה". דימה מגיע לאוקראינה, הוא וחבריו שוכרים ג'יפ ונוסעים לכיוון בני המשפחה, מבלי שהם יודעים שהכוחות הרוסים כבר נמצאים באזור.
שם היה רגע משמעותי מאוד בהחלטה שלו להצטרף לצבא אוקראינה. "הרכב שלנו ספג אש וכדור פגע באחד הגלגלים. נעצרנו מאחורי איזו גבעה לתפוס מחסה ושם ראיתי בעצמי עשרות מכוניות פשוט מחוררות עם אנשים בפנים, ילדים, זקנים. זה טראומה לכל החיים", הוא משחזר.
הוא מצליח להגיע ולחלץ את קרוב משפחתו שנפצע לאודסה. המשימה שלו הסתיימה, אולם אז צפים בו הזיכרונות של אותם רכבי אזרחים מחוררי כדורים. "בשלב הזה כבר אמרתי לאשתי שאני נשאר לעזור אחרי התמונות שראיתי בדרך". דימה הולך ללשכת הגיוס ומצטרף ללגיון הזרים האוקראיני.
"עשו לי תחקירים ובדיקות על הידע והניסיון הצבאי שלי, לברר שאני לא איזה מרגל רוסי". הוא משובץ ליחידה שנמצאת באימון בקייב, בה משרת חבר שלו. "קיבלנו ציוד ונשק ויצאנו ליומיים של מטווחים ולאחר מכן כבר הצטרפנו ליחידה שלנו, שהייתה מסופחת ליחידה אוקראינית".
שיר של אייל גולן בטנק רוסי
דימה מספר שהכיר את רוב האמל"ח שפגש באוקראינה, גם בזכות ההכשרה שעבר בצה"ל שעסקה בין השאר בציוד של האויב, כולל מטעני חבלה ומוקשים. "בכללי ניסו להתאים לנו נשקים וציוד שאנחנו מכירים, אני למשל קיבלתי CZBREN 5.56 שדומה כמעט לחלוטין ל-M4 וחבר'ה אחרים שבצה"ל שירתו עם תבור קיבלו FORT-221/224 שזה בעצם תבור שמיוצר ברישיון באוקראינה".
"כל הזרים בעלי ניסיון צבאי", הוא מדגיש. "בגדוד שלי לא קיבלו אנשים בלי עבר צבאי". הוא מספר שבתחילת המלחמה לא היה להם הרבה זמן לאימונים. הרוסים פלשו והתקדמו מהר, צבא אוקראינה היה צריך כמה שיותר חיילים בחזית. "ב-7 במרץ כבר מצאתי את עצמי בחזית של קייב ואחרי שהצלחנו להדוף משם את הרוסים, בתחילת אפריל, יצאנו לריענון של חודש וחצי".
בזמן הזה הוא מספר כי הם עברו אימון, "שהתמקד בעיקר בשטח בנוי ומארבים. אפילו הצלחנו לבצע תרג"ד בסוף האימון, בשיתוף שריון וארטילריה. אבל עבדנו בעיקר על רמת הפרט בלחימה". דימה מספר שבגדוד שלו משרתים נכון להיום כ-15 ישראלים. "בשיא היינו כמעט 40 שחלק חזרו לארץ בגלל פציעות וחלק מצב כלכלי, כי אין מה לעשות, המשכורת פה לא גבוהה. פחות מהמינימום בארץ".
הוא מוסיף כי רוב הישראלים היו יוצאי חבר העמים, "אבל היו גם לא מעט צברים. היו פעמים שפתאום אתה שומע מאיזה שוחה עומר אדם בפול ווליום. או שאיזה טנק רוסי שהצלחנו להניע ולקחת אלינו נוסע עם רמקול ושירים של אייל גולן. אפילו אני קיבלתי חום".
היתקלות ראשונה באוקראינה
אחרי חודש וחצי של אימונים הוא חוזר עם היחידה שלו לחזית. סמוך לעיר קטנה בשם סטוינקה הוא חווה את ההיתקלות הראשונה שלו באוקראינה. המשימה שלהם הייתה לתפוס שטח שולט דרומית לעיר ולבלום את הרוסים.
"בשלב הזה היו עדיין המון בעיות עם חלוקת תדרים במערכת הקשר בין היחידות, מחסור בטילי נ"ט ואפילו ציוד בסיסי. למזלנו היתה לפחות מספיק תחמושת וטילי כתף, כי המסוקים הרוסיים כל הזמן ניסו לפגוע בעמדות שלנו. אחרי שהפלנו 3 או 4 מסוקים, תדירות התקיפות שלהם ירדה".
בהיתקלות הראשונה הם מזהים שיירה של שני טנקים וחמישה נגמ"שים של הרוסים, עם עוד כמה משאיות. "הם נכנסו לעמדות האש שלנו והחלו לפרוק חי"ר. הרמנו רחפן והכוונו עליהם סוללת תותחים", מספר דימה. "אגב, הדיוק של אנשי הארטילריה האוקראינים פשוט מטורף".
הוא ממשיך ומספר שככה: "השמדנו טנק ועוד משוריין 2 BMP והרוסים, במקום לסגת, החליטו משום מה לחצות את השטח הפתוח בלי מחסה וכשהם מכניסים את עצמם לשטח נחות. אנחנו בשטח שולט עליהם והכנו את הנ"ט והמקלעים הכבדים. התכוננו לקרב".
דימה וחבריו ליחידה נתנו לרוסים להתקרב ואז פתחו עליהם באש מקלעים, טילי נ"ט ומרגמות. "היה מוזר שבשלב הזה שהם לא זיהו אותנו ולא היה להם סיוע ארטילרי או אווירי. גם לא הבנו למה לא השאירו כוח בתור רתק לחפות על ההתקדמות שלהם".
לדבריו, הם הצליחו להשמיד את כל המשוריינים שהרוסים שלחו ולפגוע ברוב הכוח. "אחרי זה נתנו מכת אש מכל מה שהיה ברשותנו, כולל פצמ"רים ומי מהרוסים שהצליח לשרוד, ברח רגלית לכיוון שממנו הם הגיעו ונעלם ביער. לא קיבלנו אפילו כדור או פגז אחד לכיוון שלנו".
דימה מספר שהופתע מאוד מהרמה הנמוכה של הלוחמים הרוסים, שאת חלקם יחידתו לקחה בשבי אחרי שכוחות היבשה התקדמו בלי חיפוי ותיאום. "החי"ר הרוסי היה חלש בעיקר בלוחמת שטח בנוי. הפתיע שהם נסעו בשטח כזה בשיירות פגיעות לבניינים סביב".
"אנחנו פשוט היינו מארגנים מארבים בתוך הבתים או צמתים", תיאר את הדברים מהזווית שלו. "היינו ממלכדים את כל הכניסות לבניינים מסביב למקום שהחלטנו לבצע בו את המארב ורק מחכים להם. ברגע שהיינו מתקילים אותם, לרוב החי"ר היה מנסה לברוח לתוך הבניינים לתפוס מחסה, אז הם היו מתפוצצים על מוקשי נ"א בכניסות לבניינים או בתעלות שמיקשנו".
"שבוע שלם אתה שוכב בתוך בור"
דימה משתף באומץ גם על רגעים רבים של חרדה וכאב שאותם חווה כלוחם באוקראינה. מספק הצצה נדירה יחסית על חוויות הלוחם האוקראיני בחזית. בעיקר אל מול הארטילריה האדירה של הרוסים, שגם הם ניסו לבצע מהלכים התקפיים שהביאו לאבדות קשות. לא מעט מחבריו ליחידה נהרגו ונפצעו, בהם גם ישראלים.
"הארטילריה שלהם זה סיפור שונה מהחי"ר. הם פשוט שיטחו הכל, הרבה פעמים בדיוק רב, ומשם רוב האבדות בצד שלנו. זה הדבר הכי קשה. יש המון גורמים מסביב שמשפיעים כמו מחסור בסיוע ארטילרי או אווירי שבגללו האבדות האוקראיניות הרבה יותר גבוהות. במקרים רבים אתה לא יכול לעשות כלום כדי לעזור לחברים שלך שעכשיו מנסים לפרוץ את קווי ההגנה שלהם ואתה פשוט חסר אונים, כי אין לך את הכלים לעשות את ההבדל".
הוא מספר שכאשר נלחם באזור חרסון, לשם הגיע כאשר הגדוד שלו החליף גדוד אחר שיצא להתרעננות, "הרוסים פשוט הפגיזו את העמדות שלנו במשך שבוע. כל הזמן ללא הפסקה. נדמה לי שמרווח הזמן שבו לא נחתו עלינו פגזים או מרגמות היה 5 דקות".
"לפעמים", הוא מוסיף ומשחזר, "היה זה מטח של כמה פגזים ולפעמים הפצצה ללא הפסקה במשך שעה עם פגזי 152 מרגמות 120, גראדים, פצצות מצרר וכל מה שהיה להם. חוויה שמקווה שלעולם לא אעבור שוב. כל השבוע הזה אתה שוכב בבור שעומקו מטר וחצי עם שניים-שלושה אנשים, ורק מתפלל שלא ינחת עליך שום דבר. אי אפשר ללכת לשירותים למקומות אחרים כי זה התאבדות".
הוא ממשיך ומתאר את הרגעים הדרמטיים: "זה היה שבוע שבו אתה לא ישן, בקושי אוכל ולא מדבר עם אף אחד. כל רגע המוות נוחת לידך. זו הייתה תקופת הזמן שנשברתי נפשית והרגע הכי מפחיד במלחמה עבורי".
"הלוואי והיה לי כזה ציוד בצה"ל"
על רקע השיח בנושא מדיניות ישראל שלא לספק נשק לצבא אוקראינה נגד הפלישה הרוסית, שאלתי את דימה כמי ששירת בשני הצבאות, איזה נשק ישראלי הוא חושב שיכול היה לסייע משמעותית לאוקראינה במידה והיה מסופק.
"כלוחם חי"ר הייתי רוצה מערכות קשר ושליטה כמו מערכת הציי"ד". יש באוקראינה מערכות כאלה, פשוט לא בכמות מספקת. דבר שני זה טיל הגיל / SPIKE שיכול היה להיות נשק שובר שוויון במלחמה הזאת, במיוחד בתקופות הסטטיות שלה שאין יותר מדי שינויים בקו החזית. איתו אפשר היה לטווח מרחוק את השריון ועמדות הרוסים שמזכירות "פיתה סורית". טילים ישראליים היו יכולים לשנות את התמונה בחזית".
למרות זאת, הוא עצמו מתקשה להאמין שישראל תעביר נשק משמעותי לאוקראינה. הוא גם לא מסתיר את האכזבה שלו מכך. מנגד אמר ש"צה"ל צריך להיות ערני לציוד האיכותי שאנחנו מקבלים פה ואיך זה מציל את החיים שלנו". הוא מספר שבאוקראינה למד איך ציוד איכותי מציל את החי"ר ומייעל את הפעילות שלהם, שהופכת איכותית יותר.
"קסדות קלות חדשות ברמת מיגון גבוהה הצילו פה אין ספור חיים. אני אישית ראיתי המון מקרים. גם האבזור של הנשק מאוד עוזר. למשל משתיקי קול בשטח בנוי אפשרו תקשורת בין הכוח הלוחם שגם לא נחשף לאויב בזמן ירי. זה משנה את כל התמונה והלוואי בצה"ל היה לי ציוד אישי כמו שיש לי כאן. אפילו האוכל במנות קרב הזרות הוא ברמה של מטבח ביתי, ואוכל זה אחד הדברים הכי חשובים למורל של הלוחמים".
רגע הפציעה ומה יקרה במלחמה
"הישראלים מקבלים המון אהבה מהמקומיים", משתף דימה ביחס לו זכו, "לא רק מהחבר'ה האוקראינים שמשרתים איתנו, אלא גם מהתושבים. היו הרבה מקרים כששחררנו חלק מהיישובים בחרסון וראו שאנחנו עם דגלי ישראל על הקסדות או על המדים, ששאלו אותנו לגבי זה. כשאמרנו שאנחנו מישראל הם ישר חיבקו אותנו והביאו מלא אוכל ופינוקים, שזה הזוי כי הם אלו שהיו תחת שלטון רוסי עד לפני כמה רגעים".
הקהילה היהודית ונציגי הרבנות בצבא אוקראינה דואגים לאוכל כשר ללוחמים היהודים שם. "יש המון ישראלים באוקראינה. הרוב לא נחשפים מסיבות שונות. אבל אני מאמין שאחרי המלחמה יותר ויותר ישראלים יתחילו לצאת לתקשורת".
על הרגע שגרם לו לחזור לארץ, הפציעה, הוא מספר: "היינו בתצפית על הגדה הדרומית של נהר הדניפרו, ליד גשר אנטונוב. כנראה זיהה אותנו מל"ט רוסי והתחלנו לחטוף אש מרגמות. קיבלתי כמה רסיסים לפנים, אחד באף, אחד בשפה ואחד בעין ימין. מה שהציל אותי כנראה היו משקפי מגן שלבשתי, כי זה היה רסיס יחסית גדול שפגע בהם ומשקפי המגן מנעו נזק הרבה יותר גדול. הפציעה לא הייתה באיזה קרב הרואי, פשוט חוסר מזל וטעות שלא שמנו שמיכות נגד חום בזמן שהשקפנו, כי זה היה בלילה והיינו רק שני אנשים בתצפית".
את הראיון עם דימה לא היה אפשר לסיים בלי לשאול איך תסתיים המלחמה לדעתו. "זו תשובה שכרגע אין לאף אחד. העם האוקראיני לא מוכן להתפשר על שום דבר חוץ מחזרה מלאה לגבולות 2014 ולדעתי הם ישיגו את זה. אבל זו לא הולכת להיות משימה קלה והמחיר בחיי אדם יהיה כבד מאוד. לצערי גם ברוסיה אי אפשר לזלזל. נכון שהסיפורים על הצבא השני החזק בעולם חלפו עם הרוח, אבל עדיין מדובר בכוח לוחם עם כמויות של כוח אדם ויכולות ייצור משמעותיות. אוקראינה תנצח, אבל השאלה באיזה מחיר".
למרות הפציעה שלו והנזק שנגרם לעינו, הוא עדיין טוען שברגע שהטיפולים יסתיימו ויתאפשר לו, הוא יחזור להילחם באוקראינה מולדתו, עמה קשר שוב את גורלו.