אני זוכר את הפעילות הראשונה של מנהלת 'שכנות טובה' כאילו הייתה אתמול. האמת היא, שהיינו בספק גדול האם זה יקרה ואם הסורים באמת יגיעו. ואז, ב- 3:00 לפנות בוקר בקור המקפיא של רמת הגולן, ראינו אותם מרחוק צועדים לעבר הגדר.

עשרים וחמישה ילדים אוחזים בידי אימותיהם עברו את שערי הגדר במה שנראה לרגע כמו סצנה מודרנית של יציאת מצרים. המשפט האלמותי "הסורים על הגדרות", קיבל משמעות חדשה.

אפשר היה לראות את החשדנות על פניהם. עייפים ויחפים, בחשכה מוחלטת, הם פגשו לראשונה בחייהם בחיילי צה"ל- בנו- אלו שסיפרו להם, בעשרות השנים האחרונות, שהם השטן הגדול עלי אדמות. לאחר שיחות עם לא מעט סורים, גיליתי שלא מדובר באגדה. סורים רבים באמת חשבו שלחיילי צה"ל יש זנב וקרניים, עד ליום בו קיבלו מהם עזרה.

כמעט סוראליסטי היה לראות אמא אוחזת בילדה הקטן, כמעט נופלת מרוב חולשה. באינסטינקט של רגע, זיהה זאת אחד מלוחמי גולני שהיה במקום, זינק לעבר אותה אישה ואחז את הילד בידיו. לפתע, כאילו ונעלם הגבול: היה זה רגע אנושי בין בני אדם, רגע של מצוקה מחד וחמלה מנגד. רגע שאני לא אשכח.

מאז ועד היום, עברנו כברת דרך ארוכה. המבצע ההוא היה אות לפתיחתה של פעילות הומניטרית אינטנסיבית. יום-יום, לילה-לילה ומסביב לשעון, בנינו גוף שכולו טוב. העברנו קמח, מזון לתינוקות, ציוד רפואי ותרופות בכמויות אדירות, והיד עוד נטויה.


מעבר לגבול יש מלחמת כל בכל אכזרית מאין כמותה, והתפקיד שלנו, הוא להירשם בספרי ההיסטוריה כמי שעשו את המעשה הנכון. היום, במבט של כמעט שנה לאחור, אני מבין שאותו רגע על הגדר, היה רגע היסטורי. רגע שאני מקווה שייחרט בזיכרון הקולקטיבי של כולנו - רגע של גאווה ישראלית וחמלה יהודית.

לפני הכל, אני זוכר תמיד שהמשימה שלי היא "לעשות ביטחון"- לייצר קשרי שכנות טובים משני צידי הגבול- ואת זה אנחנו עושים, אולי, בדרך הכי אצילית שיכולה להיות. זכות גדולה זו עבורי לפקד על יחידה שזו משימתה, במקום הזה ובעת הזו. ניתנה לנו ההזדמנות להשפיע על המציאות, ובעזרת הרבה רצון ואנשים טובים- אני מאמין שנמשיך לעשות זאת הכי טוב שניתן.

לאורך השנה החולפת אני יכול לספור עשרות רגעים אנושיים מרגשים, אך רקע אחד נחרט בזכרוני ואני חושב שאין מתאים ממנו לתאר את פעילות "שכנות טובה". בשבוע חורפי אחד, של סופת גשמים קשה, החלטנו, לבקשת הסורים, לקיים בכל זאת פעילות "ביקור רופא" לקליטת ילדים חולים על אף מזג האוויר הקשה. בסיום הפעילות, מצאתי את עצמי עומד עם הרופא הסורי, איש הקשר האזרחי של המנהלת באחד מכפרי האזור. שנינו, ספוגים במים ורטובים עד שד עצמותינו, מסתתכלים אחד על השני וצוחקים. "אמרתי לך שזה יהיה קשה" אמרתי לו, והוא, לרגע לא היסס וענה בחיוך: "כל יום נופלות על העם הסורי מאות פצצות- אז קצת גשם בטח לא ישבור אותנו". הוא הרצין ואמר: "בכל פעם שאתם תקבלו אותנו- אנחנו נבוא".

הכתבה פורסמה במקור באתר צה"ל