בדצמבר ימלאו 30 שנה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. נראה שרוב הציבור הישראלי כבר שכח ממנה, אבל יש כמה דברים שראוי לזכור.
האינתיפאדה הראשונה "שמה קץ ל-20 שנות אשליה של שקט יחסי", כפי שציין ראש אמ"ן לשעבר האלוף (מיל') שלמה גזית בספרו "בצמתים מכריעים". היא גם ציינה את ההפיכה של תושבי השטחים לגורם פעיל בסכסוך הישראלי-ערבי, שלפני 1987 התנהל בינינו לבין צבאות של מדינות ריבוניות וארגוני טרור. באינתיפאדה ההיא גם ראינו לראשונה את כל הפתרונות של ישראל ל"ניהול הסכסוך", והאמת היא שהם לא עשו את העבודה כבר אז. גירוש, "לשבור להם את העצמות", הריסת בתים, פעולות של יחידות מיוחדות – הכל נוסה כבר אז ללא הצלחה. ועדיין, מה שהיה הוא שהווה.
האם נגזר עלינו לרקוד את הטנגו המדמם הזה לנצח? אני לא משוכנע. אבל כדי לדבר על דרכים להיחלץ ממנו, צריך להישיר מבט אל כל הדרכים שהוכחו כמבוי סתום כבר כשיצחק שמיר היה ראש הממשלה.
30 שנה, לך תשכח
האינתיפאדה הראשונה החלה באופן רשמי ב-8 בדצמבר 1987, כשנהג המשאית הישראלי הרצל בוקובזה פגע במכונית שישבו בה שמונה פלסטינים שחזרו מעבודה בישראל. ארבעה מנוסעי המכונית נהרגו. בוקובזה, שהבחין בהמון שהחל להקיף אותו, נמלט על נפשו ונאסף על ידי מכונית ישראלית שעברה במקום. הוא יוצג על ידי עו"ד אלן לואיס וזוכה בשנת 1992 מגרימת מוות ברשלנות, אולם יום למחרת התאונה כבר הייתה התפרצות ספונטנית של המונים שהתפשטה מעזה לערי הגדה ונמשכה לשש שנים של טרור.
באופן פחות רשמי, האינתיפאדה פרצה כבר באוגוסט-ספטמבר, כשנרצח קצין של צה"ל מצד אחד ומנגד סוכל פיגוע בירושלים. בהמשך נרצח חייל נוסף והיו מספר פיגועי דקירה, חיסול של שבעה מחבלים באירוע אחד, מעצר מבוקשים ואירועים אחרים מהסוג שאנחנו מכירים עד היום.
בישראל לא צפו את ההתקוממות העממית שהחלה כהתפרצות ספונטנית ולאחר מכן השתלט עליה אש"ף. לצה"ל לא היו תכניות מסודרות להתמודדות עם מה שהפך למרי אזרחי; שר הביטחון הציף את השטחים בכוחות צבא רבים, שעד לאותו יום ידעו בעיקר לחסל אויב סורי מחופר ולהסתער על יעדים. לא היו יחידות ייעודיות או אמצעי לחימה, והאימונים לא היו מתאימים לפעולה בשטח אזרחי.
אפילו חטיבות מרחביות לא היו. מפקד גולני דאז, גבי אשכנזי (לימים הרמטכ"ל), היה אחראי על אזור קלקיליה. מח"ט גבעתי היה אמון על תא שטח אחר, וכן הלאה. רק כדי לסבר את האוזן, עד לאינתיפאדה ישבו בעזה שני גדודים של צה"ל. אחרי שפרצה החזיקה אוגדה שלמה את המקום. החיילים מצדם עשו את מה שהם ידעו לעשות הכי טוב - לחתור למגע ולפעול בכוח.
כבר ראינו את ישראל מבודדת את השכונות של מזרח ירושלים כצעד של ענישה. אחרי שהבינו שזה לא היה חכם, שוטרי משטרת ישראל נשלחו להשתלט מחדש על העיר שחוברה לה יחדיו ב-1967.
למרות זאת, מדינת ישראל לא הצליחה להכיל את יידויי האבנים ואת בקבוקי התבערה, ולאחר מכן גם את הפיגועים - שאחד הקשים שבהם היה בקו 405. ישראל ניסתה לסייע לארגון מתחרה לאש"ף, לא תאמינו איזה: כשהאחים המוסלמים הקימו את חמאס, ישראל סייעה לארגון. רק אחרי חטיפה ורציחה של חיילים הבינה ישראל שהיא הימרה על הסוס הלא נכון, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
בתקופה זו התחלנו לראות מעצרים המוניים; כל פלסטיני חמישי נעצר בשלב כלשהו על ידי ישראל. התחילו להרוס בתים ולאטום אותם, הוטל עוצר על אזורים רבים ומחסומים הקשו על התנועה בין הכפרים והערים. די מיותר לציין שישראל לא הצליחה לדכא את ההתקוממות. גם ההוראה של רבין בימיו כשר ביטחון, "לשבור להם את העצמות, את הידיים והרגליים", לא הביאה לקץ המאבק והטרור. הדבר היחיד שקרה זה שראינו על המסכים את לוחמי צה"ל (שאפילו צוידו באלות) כשהם מפוצצים פלסטינים. וזה, מה לעשות, היה הלחם והאוכל של מי שניהל בצד השני את יחסי הציבור.
צה"ל התחיל להכניס לשירות, לצד המטוסים המתקדמים והטנקים, גם אמצעים לפיזור הפגנות. פטנט ישראלי הביא לנו את "החצצית", שתכלס זרקה אבנים קטנות על מי שזרק עלינו אבנים גדולות. אפילו על מסוקים של צה"ל התקינו מתקנים לזריקת חצץ. גם משאיות בואש גויסו, כדורי גומי, רימוני הלם וגז. הכל פעל כבר לפני 30 שנה. כלומר, לא פעל.
תודה סדאם, לא היית צריך
ישראל התחילה להגביר את הלחץ על מי שנחשבו למנהלי האירועים, אש"ף וחמאס. אחרי שישראלים נרצחו גם בחו"ל ורקטות שוגרו משטח לבנון, מטוסי F-15 של חיל האוויר הפציצו את מפקדת אשף בטוניס במבצע "רגל עץ", התקיפה המרוחקת ביותר מישראל עד אז. סוכני מוסד חיסלו את אבו ג'יאהד שהיה סגנו של ערפאת ובשטחים התחילו לפעול יחידות המסתערבים דובדבן ושמשון וגם הראשונה של מג"ב. המסתערבים נחשפו בכמה סרטונים שנראו מאוד מרשימים כששודרו במהדורה היחידה שהייתה אז, "מבט". אבל גם הם לא הצליחו לסייע ולדכא את האינתיפאדה.
לאחר החטיפה והרצח של שוטר מג"ב, ניסים טולדנו ז"ל, ראינו עוד משהו שיש המבקשים אותו גם היום: גירוש המוני של פלסטינים שמעורבים בטרור. יותר מ-1,200 נעצרו אחרי הרצח האכזרי, 415 גורשו ללבנון. רק שהלבנונים סרבו לקבל את המגורשים, וכך נוצר מצב שבו הוקם מחנה בשטח ההפקר שבין ישראל ללבנון. זה הפך מהר מאוד למוקד תקשורתי שניגח את ישראל בכל העולם, במיוחד בימי החורף הקשים.
בעייתית יותר מתנאי המחייה של המגורשים הייתה ההגעה למחנה של נציגים מארגוני טרור רבים, בהם גם חיזבאללה ואנשי משמרות המהפכה האיראנים. אלה הכשירו ואימנו את האנשים לבצע פיגועי טרור. "בלבנון יש מספיק מחבלים", אמר אנטואן לאחד, מפקד צד"ל, שהתנגד לגירוש וצפה את זה שהמגורשים יהפכו למחבלים הרבה יותר "קשים". במהלך הזה הצליחה ישראל גם לחזק את חמאס, והפכה את עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר, שהיו בין המגורשים, למנהיגים חזקים בציבור הפלסטיני.
בסופו של דבר נאלצה ישראל להחזיר את רוב המגורשים לשטחי יהודה, שומרון ועזה. חלק מהם חברו ליחיא עייש, מהנדס המטענים, ויש הטוענים שהם אחראים למותם של יותר מ-100 ישראלים ולפציעה של עוד מאות.
מחבלים שגורשו לחו"ל, גם בשנים שאחרי, מעולם לא הפכו לפעילי שלום. הם תמיד הפכו למחבלים קטלניים יותר, כאלה שבסופו של דבר נאלצה ישראל לשלוח סוכני מוסד או לוחמי קומנדו לנטרל אותם.
מה שעצר את המומנטום של האינתיפאדה הראשונה לא היו החלטות של הדרג המדיני או פעולות של צה"ל, אלא הפלישה של סדאם חוסיין לכווית בקיץ 1990 ופרוץ מלחמת המפרץ חצי שנה לאחר מכן, אירועים שהסיטו את תשומת הלב הערבית והעולמית הרחק מכאן וגרמו לדעיכה משמעותית של ההתקוממות. לא משהו שמישהו בישראל יכול לקחת עליו קרדיט.
עובי המקל, צבע הגזר
154 ישראלים וכ-1,500 פלסטינים נהרגו בתקופת האינתיפאדה הראשונה. לשם השוואה, באינתיפאדה השנייה נהרגו מעל 1,100 ישראלים וכ-4,250 פלסטינים. בסופו של דבר הסיבוב הזה הסתיים בהסכמי אוסלו, שהביאו להקמת הרשות ולהגירה של מנהיגי המאבק הפלסטיני לשטחי יש"ע. ישראל לא יצאה כמנצחת גדולה, וכיום אנחנו כבר אינתיפאדה אחת מאוחר יותר. בלי להיכנס למוקש הפוליטי של ימין ושמאל, ספק גדול בעיניי אם נראה את השלום בדור שלי, של ילדיי או של נכדיי.
כדי לנהל את המלחמה הזו אין מנוס מפעולות יצירתיות בשיטת המקל והגזר, אלא שהגזר צריך להיות כתום ויפה והמקל חייב להיות נבוט. הריסת מבנים, כשברור לכולם שלמחרת תקבל המשפחה בית חדש, לא באמת שווה את ההשקעה. מעצרים המוניים רק מייצרים את לוחמי העתיד של הצד השני. אם נתייחס גם להצעה התמידית של החלת עונש מוות, די להביט על שיעורי האלימות בארה"ב כדי להבין שזה לא עושה את העבודה.
מדינת ישראל צריכה לאפשר לפלסטינים לצבור ממון ולשפר באופן דרמטי את רמת חייהם. לייצר בצד השני מנופי לחץ שעליהם תוכל ללחוץ בשעת הצורך, לתת לאנשים שאין להם מה להפסיד משהו להפסיד. קחו למשל את שכם, שהייתה בירת הטרור והפכה בשנים האחרונות לעיר שוקקת חיים ובילויים: אחרי שטעמו מהחיים, גם למי שמקדש את השאהידים יהיה קשה לוותר עליהם (מה גם שאני, לפחות, לא קונה את קידוש המוות. זה טוב למהדורות החדשות, אבל ספק אם אפילו הם מאמינים בזה).
ישראל צריכה לאפשר הקמת הנמל בעזה, אולי גם שדה תעופה ברמאללה. לעודד הקמה של מפעלים וליזום שטחי הייטק. אחרי שיינתן לפלסטינים חופש כלכלי ויוזרמו כספים (דבר שקורה במידה מסוימת גם היום, ממדינות המפרץ ומהאו"ם), דמיינו לעצמכם מה יקרה שם אם כתגובה לפעולות טרור קשות יבוא המקל הישראלי וישמיד רחוב בעיר החדשה רוואבי, לאחר שהושקעו שם מיליארדי דולרים. ואם לא רחוב אז שדה התעופה או בתי מלון: בעלי הממון הם תמיד בעלי השליטה, ואלה לא יסכימו למצב כזה. אגב, ישראל יכולה להשתמש במודיעין שלה ולחשוף את חשבונות העו"ש של מנהיגי הטרור בצד השני. תהיו בטוחים שיש לנו את הנתונים, וזה יעשה לא מעט לעם העני שמונהג על ידי אותם אנשים.
למדינאים הישראלים צריך להיות האומץ להגיב בעוצמה ולא בתקיפה של זוג מטוסי סופה נגד שני מבנים ריקים ברצועת עזה. פעולת תגמול של מדינת ישראל צריכה להיות קשה וחדה גם במקרה של רקטה בודדת שנחתה בשטח פתוח, ובכל מקרה של פיגוע טרור. מבצעים כמו חומת מגן היו צריכים לצאת לא מעט פעמים מאז האינתיפאדה השנייה, למשל בתעריף קבוע של כיבוש של עיר אחת אחרי פיגוע. השמדה של תשתיות, מעבדות וכל מה שקשור למי שהיה מעורב באותו פיגוע - ואז יציאה משם מבלי להסתבך בבוץ. נכון, המצב יכול להידרדר במהירות. אבל הישראלים צריכים להבין: הפחד מהסלמה מייצר משוואה אבסורדית מול הצד השני, שלכולם וגם לו ברור שהוא החלש.
היציאה למלחמת לבנון וההרס המשמעותי במדינה עדיין גורם לשחקנים שם לחשוב טוב-טוב אם לצאת שוב למלחמה מול ישראל. במבחן התוצאה, השקט בגבול הצפון נשמר ברמה נסבלת מאז 2006. מאז נבנו בלבנון בכספי תרומות שכונות חדשות, גשרים גדולים ולא מעט תשתיות שהלבנונים לא ירצו לראות אותן מעלות עשן. זה לא שונה בצד הפלסטיני של המשוואה.
מבצע צוק איתן הוכיח שאם ישראל שולפת את המקל שלה בתזמון נכון, העולם שותק גם אחרי הפצצה של אתרים שבמצבים אחרים נחשבים לטאבו. כשחיל האוויר הפציץ בית חולים בעזה אחרי שפרסמו בזמן אמת את שיחות הטלפון של המודיעין לבית החולים ואת סרטוני הירי מהמקום, התקיפה עברה בלי גינוי. זה חלק בלתי נפרד מהמשוואה.
בישראל יש מי ששכחו את מה שקרה לפני 30 שנה ומבקשים היום בדיוק את הפתרונות שנכשלו כבר אז. הריסת בתים, מעצרים, גירוש ושבירת עצמות - את הכל כבר ראינו. בכירי הצבא והדרג המדיני צריכים להיות יצירתיים ולדעת לנהל סיכונים, לא לשמור על שקט תעשייתי. הרי בסוף זה תמיד מתפרץ כמו הר געש. הסיבוב הבא הוא רק עניין של זמן, ובמקום להקיז דם רק כדי להגיע לנקודה של שקט שממנה נמשיך להסתובב במעגל, אולי שווה לנצל את זה כדי להביא את הצד השני למקום שבו הוא באמת יבין שיש לו מה להפסיד. הרבה יותר ממה שהוא חושב.