"עד לשנייה האחרונה לא הצלחתי להחליט אם להכניס איתי מצלמה לעזה. בסוף, כשהגיע אוטובוס כדי לקחת אותנו לשטחי הכינוס, פשוט רצתי לחדר כדי להביא אותה לפני שעליתי עליו, ושיפצרתי אותה טוב לתיק. רציתי לתעד את המלחמה מנקודת המבט שלי, של לוחם. בצורה אמיתית לחלוטין, של מה שבאמת יהיה שם. כדי שלא ירחמו עלינו, שידעו שניסינו לעשות את הכל על הצד הטוב ביותר, אבל תוך כדי ניסיון לפגוע בכמה שפחות חפים מפשע.
נכנסתי עם קו אחד של סוללה במצלמה, ששבקה חיים סופית כמה ימים לפני היציאה מהרצועה. כשראיתי משהו שהרגשתי שאני חייב לצלם הייתי מדליק אותה, לוחץ פעם אחת או פעמיים ומכבה מיד כדי שאוכל להמשיך לצלם אחר כך. השתדלתי לחפש את הרגעים הקטנים, האמיתיים, כי הם אלו ששוכחים הכי מהר אחרי שהכל נגמר. רציתי זכרונות מהמבצע, כאלה שאפשר להראות לילדים, לנכדים.
שנה עברה מאז המבצע. כמעט כל פעם שאני יוצא הביתה אני מסתכל על התמונות שצילמתי בפנים. לפעמים קשה להיזכר, אבל זה נותן לי את התחושה שלא צריך להדחיק את מה שהיה, שאני בסדר. יצאתי בסדר. יש חבר'ה שהמבצע עשה להם דברים לא טובים. קשה לשכוח את מה שהיה. כשיצאנו החוצה זאת הייתה התחושה הכי טובה שחוויתי בחיים. המדינה הייתה כל כך קרובה אלינו במשך כל המבצע, אבל רק כשחציתי את הגדר הרגשתי בטוח, הרגשתי שאני חוזר הביתה. התחושה הזאת היא ניצחון בשבילי.
200 מטר. זה היה המרחק בינינו לבין ארבעת הלוחמים מהפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) שעלו על מטען. באותו יום הרבה חברים מהכוח שלי הלכו לפנות את הפצועים ואת ההרוגים. אחרי האירוע הזה הכל נהיה הרבה יותר מוחשי, עד אותו רגע זה לא הגיע אלינו. הקצינים תמיד היו מדווחים לנו מי נהרג, והיה לנו מאוד קשה כששמענו על האירוע של גולני, אבל פה אלה היו חברים שלנו שהכרנו והיינו איתם בקשר טוב. אני זוכר את השיחה שהמ"פ עשה לנו אחר כך, כשהוא הסביר לנו שדברים כאלה קורים במלחמה ושהכי חשוב זה להרים את הראש ולהמשיך הלאה. לא לשקוע במחשבות כי הן מה שהורג אותך בסוף.
לא ידענו שזו הייתה הפשיטה האחרונה שלנו. אחרי שבוע בפנים כבר לא ידענו כלום והיינו בטוחים שאנחנו נכנסים לזמן קצר. אחרי שסיימנו אותה, אמרו לנו פתאום שאנחנו יוצאים להתרעננות קצרה אחרי 18 ימים בפנים. 24 שעות אחרי שיצאנו, התחלנו להבין שאולי בכלל לא נחזור. אני לא בטוח שלא לדעת שזה הסוף היה דבר טוב, אבל כשהבנו שלא ניכנס שוב זה היה משמח. לחלק היה קשה מאוד לעכל את זה.
באימון נתנו לנו כמה דקות להתפלל. אני בכלל לא מכיר את החייל הזה, אבל הוא תפס לי את העין. כולם ניצלו את הדקות האלה כדי להשלים שעות שינה באוטובוסים, חוץ ממנו שהלך לצד והתחיל להתפלל.
אחרי עשרה ימים בפנים קיבלנו מכתבים. הפ"פ (פקידה פלוגתית) שלנו הלכה לכל ההורים שלנו בפלוגה וביקשה מהם לכתוב לנו, אחד אחד. אם מישהו היה חייל בודד, היא ביקשה מהחברים שלו בארץ לכתוב לו. אני חושב שכל אחד התפרק כשהוא קיבל את המכתב שלו, אבל אז נבנה מחדש. לפני כמה חודשים מצאתי את המכתב בתיק שלי וקראתי אותו שוב. התרגשתי מחדש, אבל גם הרגשתי עצוב. זה מכתב ששולחים כשלא בטוחים שתחזור הביתה, זאת לא סיטואציה פשוטה. בתמונה רואים את אחד מהחיילים קורא את המכתב שלו. רציתי לתעד את הרגע הזה כדי לזכור מתי ואיפה הוא קרה.
אחרי 30 שעות ללא שינה מהרגע שנכנסנו לרצועה, התמקמנו שני צוותים בבית אחד, ובבית שלידנו התיישבו עוד שני צוותים. זה היה הבית הראשון שנכנסנו אליו, והתחלנו בקרב הגנה: עשינו חור בקיר עם פטיש והתחלנו לחפות פשוט לכל הכיוונים. בבית הייתה ההזדמנות הראשונה שלנו לקצת זמן שינה, חוץ מהאנשים שהיו צריכים לשמור. השהות עם החפצים הייתה לא קלה, אבל זאת מלחמה ואין מה לעשות. נגענו רק במה שהיינו צריכים, היו לנו הוראות מאוד ברורות. אני חושב שהבית הראשון היה שייך למישהו עם עסק מזון כלשהו, כי היה הרבה אוכל בבית. ירקות, שמן, פיצות וכל מיני חומרים לבישול. לא היה לנו אוכל טוב בימים הראשונים אם בכלל, אבל לא נגענו בכלום, גם אם המשמעות של זה הייתה לאכול פחות. כשדיברנו על מה שנעשה כשנצא החוצה, השיחות היו בעיקר על אוכל, כי לא יצאנו אפילו פעם אחת להתרעננות בזמן המבצע. חיינו בעיקר על מנות קרב. אנשים היו שולחים לנו הכול: שניצלים, שווארמות, אבל האוכל תמיד היה מתקלקל בדרך. אז דמיינו מה נאכל כשנצא מהרצועה.
ממש לפני שנגמרה לי הסוללה במצלמה, היינו בדרך לבית האחרון שנכנסנו אליו במבצע. ידענו שהולך להיות שם קשה: בתים ממולכדים, שכונות צפופות. יום לפני זה הפרמדיק שלנו העביר שיעור מזורז על חבישות חירום לקראת הכניסה. כולנו ממש התאמצנו להקשיב ולא להירדם. את הרגעים עד לתחילת התנועה לתוך השכונה ניצלנו כדי "להיטרק". נרדמנו בכל מצב כשיכולנו.
חשבנו פחות על עצמנו במבצע ויותר על האמהות שלנו, שרואות כל יום עוד ועוד הרוגים בטלוויזיה ודואגות שיקרה לנו משהו. לא כתבנו מכתבים לפני הכניסה, אבל אני בטוח שכל אחד כתב משהו בטלפון שלו לפני שהוא שם אותו בקופסה. חוץ מההודעות ששלחתי להורים שלי ולחברה, כתבתי משהו רציני יותר ולא שלחתי.
>> שלושת ילדיו סיימו שרות מלא בצה"ל – האב הוגדר כמסתנן ונכלא