״אחי התאום, חצי ממני שהלך״, כך פתחה סגן ענבל גרינצויג את ההספד לאבי ז״ל, אחיה התאום והיחידי מעל קברו הפתוח, ואין עין אחת סביב שנותרה יבשה. ״אני יושבת מול דף ריק ולבן וככה אני מרגישה שהלב שלי כרגע. הלכת והשארת אותי לבד. תמיד היינו שניים, תאומים. אנשים היו קוראים לי אבי 2 ולך ענבל 2. הייתי כל כך גאה בך״, אמרה אז.
"הוא היה ילד מאושר, תמיד מלא בצחוקים ואף פעם לא כועס או עצבני. הוא היה מוזיקלי ואהב לנגן על גיטרה וגיטרה בס. תמיד היה מוקף באנשים, שמח, אוהב. בחופשת חג השבועות, קצת לפני מבצע 'שובו אחים', אבי היה בבית וזו הייתה חופשה יחסית ארוכה של שלושה או ארבעה ימים אחרי שהוא 'סגר' הרבה. היה ממש כיף, ונסענו לארוחת חג אצל דודים. אלה יומיים שזכורים לי היטב", היא מספרת.
אבי היה בפלוגה המבצעית של גדוד "שחם". הוא מילא שני תפקידים: סרס״פ וקשר של הסמ״פ. ״היה לו חשוב להיות אחראי על הפלוגה, לדאוג לנראות שלה. אבי תמיד היה להוט למלא את התפקיד. כשהם היו בקו שומרון הוא הרגיש שליחות להגן על התושבים והיה לו חשוב שהכול יעבוד טוב כדי שלא יקרו אירועים חריגים״, משחזרת ענבל.
ביום שישי בערב, 25 ביולי 2014, ימי מבצע "צוק איתן", הפלוגה של אבי הייתה בבית חאנון. אחת המחלקות אבטחה כוח של יחידת יהל״ם שביצע פיצוץ של מנהרה. בשעה עשר בלילה התחילה התקפה של כוח חמאס ונורה טיל נ"ט לעבר המחלקה והכוח של יהל״ם, שכתוצאה ממנו נפצעו מספר חיילים ונהרג לוחם יהל״ם, גל בסון ז״ל. אבי, שהיה בחפ״ק של הסמ״פ היה יחד איתו כאשר המ״פ הודיע בקשר על אר״ן (אירוע רב מפגעים) ומרגע ההודעה הכוחות, בהם הסמ״פ ואבי שהיה צמוד אליו, קפצו לאירוע. הם הגיעו במהירות לזירת ההיתקלות ובמשך דקות ארוכות התנהל קרב קשה בין הכוח למחבלי חמאס. אבי ולוחם נוסף פינו פצועים תחת אש כבדה כשכוח של הפלוגה ירה על המחבלי והגן על עצמו מאחורי קיר, שלפניו שכבו החיילים הפצועים. אבי וחברו הצליחו לתמרן ולפנות חייל פצוע למקום בטוח וחזרו בשנית כדי לפנות פצוע נוסף, כשהלחימה נמשכת משני הכיוונים. ברגע שחזרו לפנות את הפצוע הנוסף, אבי נורה ונהרג במקום. בתקרית היו למעלה מ־20 פצועים ושני הרוגים, אבי גרינצויג וגל בסון.
על פעולתו האמיצה קיבל את צל״ש מפקד פיקוד הדרום, האלוף סמי תורג׳מן. ״לא הופתעתי״, אומרת סגן גרינצויג. ״אף פעם לא יצא לי להיות תחת אש, נראה לי שנדרש אומץ גדול וקור רוח כדי לעשות פעולה כזו. לדעתי מי שנמצא שם בשטח תוך כדי הלחימה לא חושב על הערכים הגדולים ומה שמניע אותו, זה פשוט לפנות את החבר שלו ששוכב שם פצוע ומדמם. אני גאה בו על מה שהוא עשה, זו פעולה שמאוד מתאים לאבי לעשות. הוא היה חבר טוב ונאמן, תמיד דאג לסביבה שלו״.
צריך להמשיך לדבר
אבי וענבל גרינצויג נולדו לפני 22 שנה וגדלו כילדים יחידים במשפחתם בפתח תקווה. אבי התגייס בנובמבר 2011 לגדוד "שחם" של חטיבת הנח״ל. במהלך האימון המתקדם זיהו מפקדיו את יכולות הצליפה של אבי ושלחו אותו לקורס צלפים במתקן אדם. ״הוא ממש שמח, כי זה פק״ל ממש מעניין וגם מאתגר אינטלקטואלית״, אומרת אחותו.
בליל יום שישי, כשהייתה בשטחי הכינוס, קיבלה את הבשורה המרה. ״היינו בקיבוץ שסמוך לשטחי הכינוס שלנו״, משחזרת בשקט ענבל. ״הלכתי לישון וההודעה הגיעה ב־4:00 בבוקר. ישנתי באותו חדר עם המפקדת שלי, רס״ן לי בילו. התקשרו אליה ממדור נפגעים והתעוררתי מהצלצול ושמעתי ברקע, כשאני חצי ישנה, שהיא מגיבה לטלפון: ׳כן, יש לי קצינה בשם ענבל. כן, אחיה בנח״ל׳". רס״ן בילו יצאה בבהילות מהחדר והמשיכה את השיחה בחוץ. ״לא קלטתי ולא שיערתי. חשבתי שאבי פצוע ועברה לי אפילו המחשבה האם הוא יהיה בסורוקה או בתל השומר, כדי להבין מה חומרת הפציעה״, היא אומרת. כעבור כמה דקות חזרה רס״ן בילו לחדר וביקשה מענבל להתלבש. ״ביקשתי להבין מה קרה והיא אמרה לי, 'בואי, אני לוקחת אותך הביתה'. לא חשבתי בהיגיון באותו רגע, אחרת הייתי צורחת ודורשת להבין מה קרה. עליתי על מדים ויצאנו מהחדר. מחוץ לחדר היא אמרה לי שאבי נהרג בפעילות ברצועת עזה. אני זוכרת שהיה עליי נשק, הורדתי אותו מעליי, התיקים נשמטו לי מהגב ופרצתי בבכי. התקשרתי לאמא שלי ושמעתי שהיא בוכה ואמרתי לה שאני עוד מעט מגיעה״.
בנסיעה הארוכה שמעו השתיים בחדשות ששני חיילים נהרגו ברצועה במהלך הלילה. ״זו הייתה הנסיעה הכי ארוכה שהייתה לי בחיים. שש בבוקר, הכבישים היו ריקים והראש גם כן, פשוט לא עבר כלום. לא הייתי מסוגלת לחשוב. קשה לי להסביר את זה אבל לא חשבתי על כלום, לא שאלתי שאלות, פשוט שתקתי״.
כשהגיעה לביתה ראתה הרבה מאוד אנשים. ״אני עולה לבית שלנו ורואה את ההורים שלי וסביבם קצינים. מהרגע שהגעתי רציתי לדעת מה הסיפור. פחדתי שמדובר בחטיפה, לא רציתי שזה יהיה מסובך. הם לא ידעו לפרטי פרטים, אמרו שבמהלך היומיים הקרובים יגיע עוד מידע וכבר יום למחרת, ביום ההלוויה, הגיע קצין מהחטיבה והסביר בדיוק מה קרה שם.
״תמיד שואלים אם בגלל שאנחנו תאומים הרגשתי משהו״, היא משתפת. ״לא הרגשתי. אבל עברנו את כל החיים שלנו יחד, עשינו את אותו המסלול, היינו באותו גן ובאותו בית־ספר, גדלנו לאותם הורים באותו בית. הכרנו אחד את השנייה. אבי נהרג כשהוא היה בן 20. אני עכשיו בת 22. אני ממשיכה עם הגיל לבד. באירועים משפחתיים או אפילו בארוחות זה פשוט אחרת. זה כבר לא אותו הדבר. הוא לעולם יהיה חסר. תאומים זה שני אנשים שהם מכלול של דבר אחד. פתאום אני צריכה לחגוג יום הולדת לבד״.
בימים הראשונים לשבעה התקשר למשפחת גרינצויג ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואחרי ששוחח עם ההורים הוא שאל אם לאבי יש אחים וביקש לדבר עמם. הטלפון הועבר לסגן גרינצויג. ״הוא בעצמו אח שכול ומכיר את הסיטואציה, והוא אמר לי שעכשיו אני ודאי מרגישה שחסר לי חלק בגוף. כאילו שאיבדתי יד או רגל. זו הגדרה נכונה. זה לא שאני נכה פיזית או שקשה לי ללכת, אבל עכשיו יותר קשה לי להתקדם. כאילו חסר בי חלק. זה מתבטא בחיים שלי כל הזמן, אם אני נזכרת במשהו מצחיק מהעבר ואבי הוא חלק מהסיפור אני מתלבטת אם לספר או לא. אני חושבת לעצמי שאם אזכיר את אבי אולי לא נוכל לצחוק מהסיפור. אבל אני לא רוצה שאנשים ישמיטו את השם של אבי מהסיפור כי הוא נהרג, ההפך, חשוב לי שיזכירו אותו ושימשיכו לצחוק״, מסבירה ענבל. ״תמיד ביום הזיכרון משדרים בערוץ הילדים את הסרט ׳אח שלי הגדול׳ עם טל מוסרי. ובכל פעם כשמזכירים שם את השם של הנופל כולם מסביב משתתקים. לא, צריך להמשיך לדבר עליו״.
קודם כול אבי
שבוע אחרי השבעה חל יום ההולדת ה־21 של השניים. ״לא חגגתי, איך אפשר בכלל לחגוג״, תוהה ענבל. ״פשוט חזרתי לצבא״. ביום ההולדת של השניים השנה, ארגנו בני משפחתו וחבריו מסיבה, שהייתה גם ערב התרמה לאתר ההנצחה לזכרו. ״לא הסתכלתי על זה כלחגוג יום הולדת. אני לא חושבת שאני אוכל לחגוג לעצמי יום הולדת בלי אבי. יש תחושה שאסור להגיד את זה, אבל זה מה שאני מרגישה. למרות שהוא היה אדם שמח מאוד ובטח היה רוצה שאני אחגוג, זה קשה. לכן חשבנו לחגוג את יום ההולדת באירוע לזכרו כדי שלא נשב בבית עצובים, אלא שיהיה שמח״.
״החיים לא ממשיכים, הם עוצרים ומתחילים מחדש. שום דבר מהחיים שלי לא נראה אותו הדבר כפי שהיה לפני שנה וחודש. לא שלי ולא של ההורים שלי. הם פשוט שינו את עורם", מתארת סגן גרינצויג. "אי־אפשר להשתקע בעצב, חזרתי לצבא והמשכתי בעבודה. אי־אפשר להפסיק את המנגינה. אסור לעצור ולומר אין טעם לחיים. צריך להרים את הראש, להמשיך לדבר. חסר לי בעיקר הרעש בבית. חסרה לי הנגינה של אבי בחדר לידי. את הדיבור, הקולות, החברים שבאים. הם עדיין באים לפעמים אבל זה לא אותו הרעש ולא אותה סיטואציה״.
כדי להנציח את זכרו מקימה המשפחה אנדרטה על שם אבי ובדרך לגיוס הכספים קיימו מסיבה שמבטאת את האהבה הגדולה שלו: המוזיקה. ״חשוב לנו להנציח אותו דרך המוזיקה, שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו. חשוב לי תמיד לספר עליו ולדבר עליו כאדם, מעבר לאבי החייל שפינה את חברים שלו תחת אש בבית חאנון. כשאדם נופל בצבא תמיד מזכירים את הדרגה שלו. סמ״ר אבי גרינצויג. הוא קודם כול אבי, לפני הסמ״ר, וחשוב לי שיזכרו אותו כאדם שהוא היה. הוא רצה להשתחרר כמו כולנו, רצה לטייל בעולם ולטוס עם חברה שלו לחו״ל. הוא רצה חופש אחרי שלוש שנים עמוסות כלוחם. גיבורים הם לא רק מפקדים בכירים ונערצים שקופצים על רימון למען המולדת ומדברים גבוהה־גבוהה. כבודם במקומם מונח, אבל גם חיילים פשוטים, שדואגים לחברים שלהם וסופרים את הימים עד לחופש בבית ועד השחרור - גם הם גיבורים״.