כבר שלושה שבועות שאני נקרע בין שני בתים – בין הבית בקיבוץ דורות לבית ההורים בשרון – מחכים לרגיעה קצרה כדי להדרים, או כדי להצפין, העיקר שהאזעקה לא תתפוס אותי בכביש הלא ממוגן. כבר שלושה שבועות שלא ברור מה יוליד יום: הפסקת אש מבורכת אך רגעית או לחימה אינטסיבית שאמורה להוביל לשקט ארוך טווח, יום עבודה מלא או בוקר בו הבוס יתקשר אליך ויאמר לך "עזוב, תשאר בבית, אני לא אקח את הסיכון שיפול עליך משהו בדרך לעבודה".
גם בגזרת הלימודים אין חדשות טובות – הכל עצר, עבודות הגשה ומבחנים לקראת סיום תואר וכל עדכון ממזכירות המכללה הוא "שאין עדכון". ככה החיים נעצרים, לא ברור לכמה זמן ולא ברור מה יהיה הנזק שיתגלה אחרי שעשן הקרבות יתופגג – נזק לכיס מחודש של חוסר עבודה, נזק לנפש מלילות שינה לא רצופים, נזק להמשך החיים ולתכניות שתכננו, אחרי שנסיים את הלימודים ונוכל ליהנות מסוג של חופש.
מאז אותו היום שבו פקיד מנומנם גזר את החוגר שלי עברו כבר שבע שנים. זה לא מעט זמן וחייל אני כבר לא, אבל גאוות יחידה זה משהו ששום איבחת מספריים לא תגזול ממני. בכל פעם שאני רואה עננה של יירוט מוצלח, זאת מבחינתי הקלה על כך שטיל אחד פחות פגע במדינה שלי וגאווה לא קטנה לדעת שהלוחמים שעונדים את אותו תג היחידה שגם אני זכיתי לענוד אחראים לכך, גם אם כיפת ברזל הייתה בגדר שמועה כשהשתחררתי.
בסוף השבוע ביקרתי בתל אביב, העיר שלא אמורה להפסיק, לא משנה מה קורה מחוצה לה. העצב שניסיתי להדחיק בשבועות האחרונים נחת עלי פתאום – הבועה התל אביבית לא התפוצצה, היא התרוקנה מהאנרגיות שלה. להבדיל מהמתלהמים ברשת ומחוצה לה, אני מאמין ש"הבועה" היא המדד של מצב הרוח במדינה הזו – לא משנה כמה קשה ואכזר העולם שבחוץ, אם בתל אביב אנשים חיים ויושבים בבתי קפה, נשארה עוד תקווה. מרגע שראיתי את בעלי העסקים יושבים מדוכאים באפס מעשה מאחורי הדלפקים וצופים בחדשות, הבנתי שהמצב חמור הרבה יותר ממה שחשבתי.
"הבריזלאית השזופה בקופה קבנה לא תדע שמולה עומדים גיבורים"
כל אלו הם כקליפת השום לעומת החשש האמיתי והכנה לחיי החיילים, בסדיר ובמילואים, שפועלים ברצועת עזה. חברים, מכרים ובני משפחה שגויסו או ירדו לשטחי הכינוס. אני, לא רחוק מאות שטחי הכינוס, יושב מול הטלוויזיה ומרענן את דף החדשות ושותה בצימאון כל טיפת מידע, שקרית או מאומתת אודות המלחמה שמתרחשת לי מול הבית. יחד עם כל זה, אני מחכה לצו או לטלפון שיגיע ואולי לא והנחמה הקטנה שיש להוריי ולבת הזוג היא שהיחידה שלי פורקה סופית לפני כמה חודשים, אחרי שהגדוד עבר הסבה לכיפת ברזל - "אתה זקן מדי להסבה כזו" אמרו לי המפקדים.
אני יושב בבית, שומע את הדי המלחמה שמגיעים אלי מהחלון, את היירוטים, ואת הפצצות צה"ל ברצועה שוודאי נשמעות לתושבי עזה, רפיח, חאן יונס וג'באליה כמו הגיהנום שנוקש על דלתם, וליבי יוצא אליהם, אך נזכר שזאת מלחמה, מצב אבסורדי בו אנשים שאתה לא מכיר מנסים להרוג אותך, ואתה מנסה להרוג אותם בחזרה – החמלה וההיגיון מנהלים מלחמת חורמה בראשי.
הרצון העז שהכל ייגמר, שענן היירוט יתפוגג במרחבים של מערב הנגב, מצטרף לרצון שכל חייל שיחצה את הגבול חזרה לשטחי הכינוס יעשה זאת על שתי רגליו, עם כמה שפחות שריטות על גופו, ובעיקר בנפשו. כשהכל ייגמר, אתם תשתחררו, תסתובבו בעולם ופקיד הקבלה בהוסטל ברישיקש או הבריזלאית השזופה בקופה קבנה לא יידעו שמולם עומדים גיבורים, שעשו משהו שהוא לא טריוויאלי בעולם – שמתם את נפשכם בכפכם ויצאתם להגן על הבית. הגנה של ממש. לא בעירק, לא באפריקה, לא יצאתם להגן על האינטרסים של המדינה מעבר לים, אלא להגן על הבית, שלכם, שלי, של כמעט רוב עם ישראל, שנמצא במרחק מעוף של טיל מהמקום שהוא כרגע בגדר גיהנום עלי אדמות, רצועת עזה.
מהבית בקיבוץ שלא רחוק מזירת ההתרחשות, אני צופה בכוחות צה"ל וחושב עליהם. אני מחכה כבר ליום שבו יחזרו רכובים על הטנקים, או יוצאים מגדר המערכת ברגל, מסמנים 'וי' של ניצחון באצבעותיהם. וכבר עכשיו, קשה, אבל אי אפשר שלא לחשוב על אלו שכבר חוזרים, אלו שמובלים לבתי החולים על אלונקה ויותר גרוע – אלו שלא חוזרים בחיים.
בתוך כל הכאב והפחד הזה, אני מחכה שהשקט יחזור כבר על קנו, שתחזרו כבר כולכם הביתה בשלום, שתשובו הביתה אחים.