במשך שבועיים לוחמי חטיבת הצנחנים היו בחוסר וודאות. הם התאמנו והתכוננו בכל יום מחדש לכל משימה שהייתה עשויה להינתן להם, עד שהגיעה לבסוף הפקודה – נכנסים קרקעית לרצועת עזה. "ביום הכניסה קיבלנו פקודה לארגן תיקים. קיבלנו את כל הציוד הנדרש לפעילות הקרקעית, עלינו על אוטובוסים לשטחי הכינוס וחיכינו לשעות החשיכה", משחזר רב"ט שמואל, לוחם בחטיבה, חייל בודד ממיאמי שהיה אמור להשתחרר המהלך ימי הלחימה. "התחלנו לצעוד. אני הייתי מקדימה – הראשון מהמחלקה. עברנו את הגדר ומסביב שמענו רעש של הפצצות ארטילריות ושל חיל האוויר. זה היה רעש חזק מאוד והפיצוצים היו רבים", נזכר רב"ט שמואל ברגע בו חצו את הגדר. "אני לא אשכח את הרגע הזה לעולם".
גם עבור סמל יהודה, שמשמש כחובש בגדוד, רגע חציית הגדר והשעות שקדמו לה היו משמעותיים. "כחובש יש לחץ רב, אך זו שליחות", הוא מספר. "הלחץ הוא בעיקר לפני הכניסה, כי לא ידעתי איזה דברים אראה. כשנכנסנו, שיננתי חומר בראש בזמן ההליכה – איך לפעול בכל מקרה. אם חבר נפגע או נפצע מכדור, מה הנוהל בפגיעה בכל איבר בגדול", תיאר. כמו שאר המדינה, גם לוחמי החטיבה סברו כי מדובר בעניין של ימים ספורים ושבקרוב יוכלו לשוב ולהרגיע את הוריהם. "התכוננו ל-24 שעות לחימה, אך מהר מאוד הבנו שזה לא המצב כאן", מציין רב"ט שמואל. לדבריו מצטרף רב"ט סטנלי, "חשבנו שנכנסים ויוצאים, אבל עבר עוד יום ועוד יום ואף אחד לא ידע מה יקרה בעוד דקה ובעוד שעה. חוסר הוודאות קשה אבל ידעתי שאני חייב להמשיך – כדי שלאזרחים יהיה שקט, אולי אפילו למספר שנים".
יחד עם אי הוודאות, הלוחמים שמתאמנים ללחימה כבר זמן רב קיבלו גם מענה מוחשי באשר למה שהם התכוננו לו זמן כל כך רב. "כל מה שעבדנו עליו באימונים ובהכשרה תורגם ללחימה. אפילו הדברים הקטנים ביותר שלמדנו בהכשרות: להילחם בצמדים, ללכת בשני טורים או לעמוד בזמנים – הכל השפיע", שמואל מפרט. "אפילו מסע הכומתה של 60 הקילומטרים הכין אותנו לזה – ההליכה מאזור הכינוס אל תוך עזה, עם ציוד על הגב – אף אחד לא פצה פה. זה לא גן ילדים, זה צנחנים. כשאנחנו נדרשים לעבוד, אנחנו עובדים". סמל יהודה מספר על ההתמודדות עם הפעם הראשונה שבה ירו עליו, "בכל התרגילים יורים על מטרות קרטון שלא מחזירות אש - עכשיו זה מצב בו גם יורים עלייך בחזרה. זה מפחיד, אבל אנחנו לא נותנים לפחד לשתק אותנו".
נסים, אבל לא רק
בימי הלחימה, כאדם מאמין, סמל יהודה פירש אירועים רבים כנס, אבל לא רק. לדבריו, אלה היו גם החלטות נכונות שהתקבלו בלחימה והובילו להצלחות. "שיטת העבודה שנקבעה הייתה ביצוע תרגולת טיהור. בדיעבד אנחנו יודעים שבכך מנענו מוות של חיילים", אומר סמל יהודה. שיטת העבודה הזו הייתה חשובה במיוחד למפקד הגדוד, סגן אלוף יואב, שבהחלטותיו, כך לפי פקודיו, הביא לכך שלגדוד לא היו אבדות בנפש. "שיטת העבודה הזו הצילה את חיינו", משחזר סמל חזי, שמשמש כקשר בחפ"ק המג"ד. "המג"ד אמר כל הזמן: 'אני הולך להחזיר את כל החיילים שלי הביתה'. משום כך עבדנו לאט, נזהרנו מירי דו צדדי ובכל מקרה חשוד העדפנו להפעיל אש שריון, ארטילריה או חיל אוויר".
אחד המקרים האלו אירע כאשר לוחמי גדוד הסיור חשדו בניין הסמוך לבניין בו הם שהו. "ראינו כל מיני שינויים מחשידים בבית והבנו שיש שם מישהו", משחזר סמל רועי, חובש בגדס"ר. "למרות הסיכון וההבנה שהבית יכול להיות ממולכד, החלטנו לאגף אותו ונכנסנו פנימה". כשהכוח נכנס, הוא מצא בתוך הבית נרגילה שהגחלים בה עדיין חמות - ומכך הבין כי האדם ששהה בבית ברח עם כניסתם. "בבית מצאנו יומני תצפית ואמצעי לחימה", מציין סמל רועי. "כנראה שמי שהיה שם תכנן לבצע נגדנו פיגוע, ובזכות הערנות של צוות התצפית שלנו הצלחנו למנוע תקיפה על הפלוגה. סיכלנו פיגוע בזכות החלטה אמיצה להיכנס על אף המלכוד", הוא מוסיף.
חוויה ראשונית נוספת שחוו הלוחמים במבצע הזה הייתה לחימה בשבת. שמירת שבת וסעודת שבת כהלכתה, הם מותרות שלא תמיד אפשריים במצב של לחימה. ובכל זאת, בלי קשר להשקפה אמונית, שבת היא שבת והלוחמים חשו צורך לציין אותה. "ערכתי קידוש וגם הנחתי שם תפילין", נזכר סמל יהודה ומציין שאת החוויה הזו לא ישכח לעולם. "זה מצב של פיקוח נפש ולכן נבצע כל מה שצריך עבור המשימה, אבל בכל זאת רציתי להכניס סממני שבת ולזכור שזה יום מיוחד. שרנו שירי שבת והשתדלנו לאכול אוכל קצת שונה".
בסופו של דבר, החבר'ה השלימו את המשימות שלהם ויצאו את שערי הרצועה. "את כל משימה שנתנו לנו – ביצענו עד הסוף", אומר סמל יהודה בגאווה ומשקף למעשה את התחושה הרווחת בחטיבה. "כל אחד מאתנו הוא אולי בורג קטן במערכת, אבל עשינו את כל מה שהתבקשנו לבצע והיינו מוכנים ודרוכים למשימות נוספות", מסכם סמל שלומי מהפלחה"ן.