דיוויד מק'מהון לעולם לא ישכח את הלילה ההוא, בדצמבר 1989, בו חבורה של בני נוער ארבה לו, היכתה אותו וגררה אותו אל צוק בונדי התלול שבאוסטרליה. הוא גם לעולם לא ישכח את מילותיו של מנהיג החבורה שאמר לו: "אני הולך לזרוק אותך מעבר לצוק, בדיוק כמו שזרקתי את המתרומם הקודם''.
מק'מהון בן ה-24 הצליח בסופו של דבר להימלט מתוקפיו, אספסוף של כ-18 בני נוער, בהן בנות שהריעו לבנים שהיכו אותו. אך הומואים רבים אחרים לא הצליחו להימלט מהכנופיות הרצחניות על אותו צוק, ודיווחים על מותם מילאו את כותרות העיתונים האוסטרלים בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים.
אך למרות הכמויות הבלתי נתפסות של גברים הומואים שנהרגו בכמה נקודות מפגש להומואים בעיר, אף אחד במשטרה לא חיבר בין המקרים והכול חשבו כי מדובר בגל התאבדויות של הומואים. ככל הנראה, כל עוד הקורבנות היו גברים הומואים, הם לא באמת עניינו באותן שנים אף אחד, עד לאחרונה.
מקרה אחד שכן תפס כותרות הוא מקרה היעלמותו של שדרן הטלוויזיה רוס וורן, שהגיע לסוף שבוע בסידני, ולאחר שלא חזר לעבודה, פנו חבריו ובני משפחתו למשטרה. אחד מחבריו סיפר למשטרה כי ראה את וורן בדרך לצוק בונדי, מה שגרם בבוקר ה-22 ביולי 1989 למשטרה לסרוק את הפארק שם נמצאה מכוניתו של וורן חונה בכניסה לפארק ואת צרור המפתחות שלו זרוק בתחתית הצוק. אך ללא שום ראיות או גופה, וורן הוכרז כנעדר והתיק נסגר.
שלושה חודשים לאחר מכן נמצאה גופתו של ג'ון ראסל, צעיר מקומי, בתחתית אותו צוק. המשטרה הכריזה כי ראסל נפל אל מותו כתוצאה מתאונה, תוך שהיא מתעלמת מהחבורות בגופו, ומהעובדה שבידו נמצאה קבוצת שיער המעידה על מאבק עם אדם אחר. "להיות הומו באותה תקופה היה לא מקובל", אמר אביו של ראסל, "וכשראיתי את גופתו של בני, כשהיא פצועה וחבולה, היה לי ברור שהיכו אותו".
מקרה שלישי התרחש שמונה חודשים לאחר מכן. קריצ'יקורן רטאנג'ורט, גבר בן 24 ממוצא תאילנדי, הגיע ב-21 ביולי 1990, לתצפית בצוק בונדי ופגש שם גבר נוסף. בזמן שהם ישבו ושוחחו, ניגשו אליהם שלושה צעירים והכו את קריצ'יקורן והאדם הנוסף בפטיש. כשקריצ'יקורן ניסה לברוח הם עזבו את האדם הנוסף והתרכזו בו, והמשיכו להכות אותו עד שלבסוף גלגלו אותו מהצוק אל המים. הם עזבו כשהם מותירים אחריהם את האדם הנוסף חי.
הפעם המשטרה לא הייתה יכולה לסגור את התיק בטענה שמדובר בתאונה, כיוון שהיה עד שטען כי זו הייתה התקפה מתוכננת. כעבור חודש נעצרו השלושה, הודות לכך שאמו של אחד מהם שמעה את חבריו מתרברבים כי "ריסקו הומו אסיאתי" ופנתה למשטרה. השלושה, האחים דוד ושון ק'אאוליף ומתיו דייוויס, נידונו ל -12 שנות מאסר בגין רצח, אבל לא נמצאו אשמים באף פשע שנאה אחר.
רוצחים מומחים ומשטרה חובבנית
מקרי המוות של גברים הומואים לא התרכזו רק בצוק בונדי, אלא בפארקים רבים ברחבי סידני. ב-15 בינואר 1990, פותה ריצ'רד ג'ונסון לתא שירותים בפארק אלכסנדריה, אחד מנקודות המפגש לגייז בעיר סידני, בו נהגו גברים להיפגש למין מזדמן. ג'ונסון השאיר את מספר הטלפון שלו על הקיר, וחברי הכנופיה, רובם תלמידים או תלמידים לשעבר, התקשרו למספר והזמינו אותו לפארק. ג'ונסון בלע את הפיתיון וכשהגיע הם היכו אותו למוות.
"לא היו גל של פשעי שנאה נגד הומואים אלא יותר מגיפה'', אמרה סו תומפסון, עורכת דין שעבדה כמתאמת בין משטרת ניו סאות' ווילס לקהילה הגאה, "למרבה הצער, במקרי הרצח האלו, אשר הוגדרו לעתים קרובות באופן רשמי כהתאבדויות או תאונות, הנערים שהרכיבו את הכנופיות היו המומחים ואילו המשטרה הייתה החובבנית".
במהלך 12 שנותיה בתפקידה כמקשרת במשטרה, תומפסון השתמשה בנתוני מודיעין של משטרה על מנת לתעד 46 רציחות של הומואים שבוצעו בניו סאות' ווילס בין השנים 1989 ל- 1999. הקרימינולוג סטיבן טומסן תמך בתאוריה שלה עם ממצאיו, שכללו 50 רציחות בין השנים 1985 עד 1995.
תומפסון וטומסן התבססו רק על מקרים שדווחו כמקרי רצח, ולא כללו מקרים שסווגו כ'מוות בתאונה' 'היעלמויות' ו'התאבדויות'. להערכתם בסך הכול ישנם קרוב ל-80 מקרים המשתרעים משנות ה-70 המאוחרות ועד לסוף שנות ה-90. כאשר קרוב ל-30 מהם נשארו בלתי פתורים.
הרשימה של תומפסון כוללת כמה מקרים מפורסמים, כמו זה של המתמטיקאי האמריקאי המבריק סקוט ג'ונסון, שגופתו העירומה נמצאה בתחתיתו של מצוק בגובה 50 מטר ב"בלו פיש פוינט", ב-9 בדצמבר, 1988. חוקר מקרי המוות הסכים מיד עם משטרה והכריז על המקרה כהתאבדות.
אחיו של סקוט, סטיב, אף פעם לא האמין לזה. בשנת 2007 הוא השיק חקירה משלו בה גילה כי המקום בו נהרג אחיו שימש כנקודת מפגש של הומואים. "המשטרה לא אמרה זאת לחוקר מקרי המוות, אבל גברים הומוסקסואלים הגיעו לכאן, הורידו את בגדיהם, שכבו בשמש וקיוו לקצת מזל. לפחות חלק מהמשטרה ידע על זה בזמנו. גברים הומוסקסואלים לא הולכים לנקודת מפגש של הומואים כדי להתאבד. נקודה".
לרסק הומואים זה כמו ספורט או תחביב
באפריל 1991 נעצרו שמונה צעירים, שזכו בהמשך לכינוי 'שמיניית אלכסנדריה', באשמת הריגה של גבר בפארק אלכסנדריה. האזנת סתר שבוצעה בתא של אחד העצורים בניסיון לקשר אותם עם מקרי תקיפה ומוות נוספים, חשפה את הקלות בה התבצעו התקיפות, ואת הדרך הבלתי נסבלת בה תפסו התוקפים את הצעירים.
"זה היה כיף בטירוף", נשמע הצעיר אומר בהנאה סדיסטית לחברו לתא. למיטב זכרונו הוא התחיל עם הכאת ההומואים כשהיה בן 12, והוא תיאר "ציד בלהקות" של כ-30 בני נוער שהיו אורבים לגברים הומוסקסואלים, מכים אותם באגרופים, בועטים בהם ודורכים על ראשיהם. עוד מספר הצעיר כיצד היו הולכים ל"קפיצת צוקים" – כשהכוונה היא לדחוף הומואים מעבר לצוק. "אה! הצילו, עזרו לי!", הוא נשמע בהקלטה כשהוא לועג לאחד הקורבנות, "ממש מצחיק. אהבנו לשמוע איך הם צורחים".
כותרות העיתונים המדווחות על התקיפות הן הגביעים שלו. "יש לי ערימות של גזרי עיתונים בבית, מכל ההומואים שהרבצנו להם. זה ספורט...סוג של תחביב. 'אחי. מה אתה עושה הערב? אה, אני הולך לרסק הומואים'".
על מנת להבין את אופי ההתקפות ואת חוסר העניין של המשטרה לנסות ולפענח את המקרים הללו, צריך להבין את התקופה בה הן התרחשו. הרצח הראשון ברשימה של תומפסון התקיים בשנת 1978, במקביל למצעד המרדי גרא הראשון של סידני, ובדיוק בתקופה בה אלפי הומואים ולסביות הרגישו בטוחים מספיק לצאת מהארון. זו גם הייתה התקופה בה התגלה המקרה הראשון בעולם של האיידס בשנת 1981, גזר דין מוות באותם ימים, ורבים ראו את הגברים ההומוסקסואלים כמפיצי מחלות. לא היה אינטרנט או גריינדר, והרשת החברתית הייתה קירות בשירותים ציבוריים, וכל זאת בזמן שהומוסקסואליות עדיין נחשבת לעבירה פלילית בניו סאות' ווילס, מה שישתנה רק 3 שנים מאוחר יותר.
ההומואים לא סמכו על המשטרה, ולכן לא מיהרו לדווח על תקיפות. יחס המשטרה היה "אם הם הומואים או לסביות וקורבן של פשע, הם ביקשו את זה", כפי שניתן ללמוד מהשאלה שהפנו השוטרים לאחותו של בן זוגו של סקוט ג'ונסון, שגם היה האדם האחרון שראה את סקוט בחיים: "האם ידעת שאחיך היה הומו?" ולאחר מכן: "האם את עדיין אוהבת אותו?".
עשרות רוצחים מסתובבים חופשי
תיקי הרצח של הגברים ההומואים נזנחו והעלו אבק, עד לספטמבר 2000, כאשר הבלש סטיב פייג' פתח מכתב שנשלח למשטרה על ידי מקיי וורן, אמו של רוס, קריין הטלוויזיה שנחשב עדיין נעדר, בו ביקשה מהמשטרה לאשר כי בנה נהרג. פייג' קרא לסו תומפסון, ויחד הם פתחו מחדש את חקירותיהם של שמיניית אלכסנדריה ונערי בונדי, כחשודים ברצח וורן וראסל וניסיון לרצח של דוד מק'מהון. הם צותת לטלפונים של חברי הכנופיות, שגם עשור מאוחר יותר, נראה שלא הושפעו משפת הפוליטיקלי קורקט של המילניום החדש והנאור, ועדיין דיברו על 'מתרוממים'.
נכון להיום, 30 מתוך 80 המקרים שתועדו על ידי תומפסון והחוקרים עדיין לא פוענחו, אך לטענת פייג' מדובר במספר גבוה בהרבה, וכולל מאות מקרים שנסגרו כתאונה או התאבדות. פייג' מרגיש כי הם מיצו את כל כיווני החקירה, וכי פריצת דרך בחקירת הרציחות יכולה להתקיים רק אם אחד מחברי הכנופיות יבוא ויספר על מה שהיה שם.
"החברה לא הייתה משלימה עם כל כך הרבה מקרי מוות בלתי מוסברים של נשים, ילדים, מורים או רופאים", אומר פייג', "עכשיו אנחנו זורקים את הכדור חזרה אליהם. חברי כנופיות השנאה האלו מתקרבים לגיל העמידה, והם חיים עם רגשות האשם. ייתכן שכמה מהם רוצים להקל את הנטל הרובץ עליהם, ולהעניק למשפחות המסכנות האלה תשובות".
"אני בשלב בחיים שלי בו אני מסוגל לראות שההיסטוריה הנוראה הזו של שנאת הומואים היא חלק ממה שאנחנו כחברה", אומר מק'מהון, שניצל מההתקפה האלימה לפני 26 שנה, "התקדמנו הרבה, לשמחתי, ואני חלק מזה". הוא מקווה שמישהו מחבורת בונדי יצליח למצוא כמה שיותר אומץ לצאת עם האמת, וחושב בעיקר על הבנות שנכחו שם. "תמיד תהיתי איזה סוג של אימהות הן יהיו".
"ברור שזה משהו שאני חושב עליו כל הזמן", אומר אחד משמיניית אלכסנדריה שסיים לרצות את עונשו, "זה משהו שאני מצטער מעומק הלב שעשיתי. יש לי ילדים משלי עכשיו, אז אני יודע כמה קשה זה יהיה לאבד מישהו". הבן בכור שלו הוא בן 16, באותו הגיל שהיה כשהוא וחבריו הרגו את ריצ'רד ג'ונסון, ובשלב מסוים, הוא אומר, הוא יצטרך לשבת עם ילדיו ולהסביר להם את מה שהוא עשה.