"אתה נוסע להמבורג", הסבירו לי. "להמבורג? אתם מתכוונים בטח ברלין", תהיתי בקול, ומהצד השני של הטלפון הרגיעו אותי, "זו עיר יפה עם השפעות נורדיות משוודיה ומדנמרק". אם אלו אותן השפעות בלונדיניות ששטפו בשעתו את הקיבוצים אני מסודר, אמרתי לעצמי, וחיש מהר ארזתי מזוודה. אני אגלה לכם את השורה התחתונה: הגובה שני מטרים אינו חריג בנוף של העיר הגרמנית הצפונית אם תסתכלו על האנשים באפליקציות להיכרויות (או ברחוב, גם זו אפשרות).
בעצם אולי צריך להתחיל את הכתבה הזו אחרת: זה היה סוף שבוע של שרב נוראי בתל אביב, התחזית השתלטה על מהדורות החדשות וכל הליכה קצרה ברחוב נגמרה בחולצה ספוגת זיעה שיש לתלות לייבוש. אבל בהמבורג? העיר נהנית בתקופת הקיץ ממזג אוויר מושלם, שטופת שמש בליווי אוויר קריר המאפשר הליכה רגלית בסביבותיה (או בקיצור: תחזרו שזופים בלי להזיע בכלל).
את הדרך לשם עשיתי בטיסה ישירה שנחנכה במרץ האחרון של חברת "germania airlines", המקיימת שתי טיסות שבועיות להמבורג. בעידן הלואו קואסט נחמד לגלות טיסות בשירות מלא שבהן מקבלים עדיין ארוחה וצופים בסרט בלי להידרש לתשלום נוסף על כל פרט.
כאדם שרגיל לומר שרוב הערים משעממות (את רומא אולי לא בנו ביום אחד, אבל אפשר למצות אותה באחד), אני מתחיל לחקור מה יש לעשות בה, ובעיקר איפה אוכל למצוא את ההמבורגר המושלם, הקציצה המפורסמת ששואבת את שמה משם העיר "המבורג". האפשרויות לכך, האמת, רבות. מלבד מסעדות יקרות (בקנה מידה של גרמניה, כלומר זה עולה כמו מנת שווארמה בשמש, להזכירכם כמה עולה פה מילקי), ישנה גם רשת המתחרה במקדולנד'ס שנקראת "jim block" המתגאה בהמבורגרים טובים בהרבה. אחת התחנות הראשונות במסע הקולינרי היא "meatery", בה בשר מצוין לצד רטבים ביתיים (יש חזרת במיונז?).
אבל לא רק בשביל הבשר הגעתי להמבורג, אני פה כי בעיר מתקיים גם מצעד גאווה ססגוני, בוגר בהרבה מזה התל אביבי - לא תמצאו כאן ילדים בני 16 בתחתונים שמנסים למשוך את עדשת צלמי העיתונות כדי שיופיעו במהדורת החדשות או בעיתון. אותם אלו שאחר כך גורמים לציבור בישראל לחשוב שמצעד הגאווה זה "רק בחורים בתחתונים על משאיות". שלא יהיה בלבול, יש פה גם עירום אבל הוא מרגיש מנומק יותר (אם זה עושה שכל), תמצאו פה קבוצות-קבוצות המייצגות נאמנה את הקהילה - משפחות הומואים ומשפחות לסביות, קבוצה של חובבי סאדו-מאזו בלבוש עור מלא מכף רגל ועד מסיכת כלב, קבוצה של אסיאתיים וחובבי ספורט במכנסונים קצרים.
בין לבין מתקיים פסטיבל רחוב כמו שרק הגרמנים יודעים לארגן - בירות, מוזיקה ודוכני "קארי וורסט" (הנקניקיות הגרמניות המפורסמות) שכובשים שני רחובות ארוכים למשך שלושה ימים. מעשר בבוקר האלכוהול זורם, גם בחנות הבגדים הסמוכה שאני נכנס אליה כלקוח הראשון של הבוקר המוכר לא חושש להציע לי בירה למרות השעה. "זה מוקדם מדי לך?", הוא תוהה ומסנן שעבורם זה אף פעם לא מוקדם מדי.
אני מרגיש מיוחד. כיף להיטמע בפסטיבל גאה כזה שנמשך שלושה ימים במרכז העיר בעוד דגלי גאווה מתנוססים על בניין העירייה ואפילו על כנסיות (מתי בדיוק בתי הכנסת בישראל יתגאו בדגלי גאווה?); להיות מוקף באנשים השווים לי - חלקם בליינים צעירים, חלקם מבוגרים שכבר לא חשים צורך להוכיח דבר וסתם המוני תושבי העיר שהודות למיקומו (בלב העיר, ולא, למשל, בגן נידח על גבול יפו), מגיעים ליהנות מקארי וורסט וכוס בירה.
כשאני ממצה את החוויה אני עושה את דרכי לאזור הנמל של העיר הנחשבת לשער הצפוני של אירופה. עוד לפני שאני מגיע לטיילת המשופצת נכונה לי הפתעה - אני לא כזה מיוחד כמו שחשבתי (שוק חיי, אני חייב להתקשר לאמא ששיקרה לי כל הילדות). במקביל לפסטיבל הגאה מתקיים באזור הנמל פסטיבל בגודל די דומה - דוכני מזון, מוזיקה וכמובן בירה, הרבה בירה. נראה שכך צריכים להיראות חיי עיר תוססת של שני מיליון איש, שיכולה להכיל יותר מפסטיבל אחד במקביל.
מחשבות לאמצע הטיול:
1. הנסיעה משדה התעופה למרכז העיר עולה 7 שקלים! (יורו וחצי) ונמשכת כ-20 דקות בלבד. מנתב"ג הביתה למרכז תל אביב זה עולה לי פי 3-4 ונמשך שעה וחצי עד שאני נכנס הביתה (וזה עוד לפני העבודות על הרכבת הקלה).
2. מערכת השכרת האופניים היא מקור ההשראה לתל אופן, אותו מוט שנשלף בקושי ו"המושב האחורי" שהוא בעצם מקום לתיקים. אבל הבדל קטן בין השתיים - כל המבורג מרושתת בשבילי אופניים שלא נגדעים בגלל תחנת אוטובוס או נפסקים לפתע ללא סיבה כמו הדרכים בעליסה בארץ הפלאות. והכי חשוב: הולכי הרגל לא צריכים לחלוק נתיב עם רוכבי האופניים.
3. אני לא נרגע מדגל הגאווה שמתנוסס לו על כנסיות. כשאני שואל לגבי כך את מרכוס, גרמני שפגשתי במצעד, הוא משיב לי "למה לא?", ואני מתבייש לומר שאני מסכים איתו.
4. פסטיבל הרחוב הגאה שנמצא במרכז העיר לשלושה ימים מנטרל כל ביקורת ציבורית על אופיו "המיני" של המצעד עצמו, שמהווה רק חלק קטן מהחוויה העירונית.
5. השם הרשמי של המצעד הוא "Christopher street day", כנהוג בעשרות ערים ברחבי העולם, על שם הרחוב בניו יורק בו החלו מהומות סטונוול והתנועה לשוויון זכויות ללהט"ב. באותו אופן יכולנו לקרוא בארץ למצעד "יום אירועי הוויגסטוק", "יום הטבח בברנוער" או "יום הדקירה במצעד בירושלים", ולסתום כך את הפה לכל המגנים והתוהים "למה מצעד הגאווה? על מה אתם כל כך גאים".
6. תמיד תהיתי אם כשאפגוש גרמנים אחשוב "מעניין מה סבא וסבתא שלהם עשו בשואה", אבל הניב הקליל של ההמבורגרים כלל לא דומה לצעקות שאני רגיל לשמוע בערוץ ההיסטוריה.
7. במצעד ישנן כ-30 משאיות צבעוניות שמלוות את הצועדים לכל אורך המסלול, ואני תוהה למה בתל אביב יש רק 9 משאיות שמצטרפות באמצע שלו?
אזור הנמל הוא ביתם של מופעי הרחוב (מה זה, איך הבחור בזהב יושב באוויר? אה כבר ראיתם את הטריק הזה ברומא או בלונדון), ובעיקר אין סוף מסעדות ובתי קפה בהן תוכלו לשבת בשמש, ליהנות מהדגים הטריים, להביט בספינות שחולפות וגם - ניחשתם נכון - לשתות בירה. השחפים באוויר יכוונו את משכימי הקום לכיוון שוק הדגים. גם פה על אחת מהסירות שעושה סיור ימי בעיר מתנוסס דגל גאווה, דבר של כמעט מה בכך. האזור הוא גם ביתם של חלק מהתיאטראות בעיר, שכן דוברי הגרמנית לא צריכים להרחיק עד ברודוויי שבניו יורק או ווסט אנד בלונדון ויכולים למצוא מחזות זמר רבים שעולים פה מדי ערב כמו מלך האריות (Der König der Löwen, בשבילכם) או פנטום האופרה.
לעיר עוד כמה אזורים שראוי להזכיר - טיילת קניות התחומה בין שתי גדות. בין בתי הקפה, כולל של מותג השוקולד החביב עליי גודייבה הבלגי, תמצאו כל מותג שתחפצו בו מגוצ'י, לואי ויטון וטיפאני ועד רשתות מוכרות כמו מנגו או h&m. הכול תלוי בעד כמה עמוק הכיס שלכם, ובכל מקרה תוכלו ליהנות מחלונות הראווה היפים.
עוד שני אזורים שראוי לציין הם הרובע הגאה שמרכזו ברחוב "Lange Reihe" בו בתי קפה, מותגי בגדים וחנויות סקס, מעין פסטיבל גאווה שנמשך כל השנה, לצד איזור המועדונים "kiez", בו מסיבות לכולם, ממסיבות פופ ועד אלקטרו וממסיבות סטרייטים ועד גייז בלבד.
המסע אחר ההמבורגר המושלם בעיצומו, התחנה הבאה שלי היא מסעדת "the bird" שזוכה לשבחים רבים. סביבי אנשים מזמינים מגדלי המבורגר, לחמניית סקונס מתוקה, קציצה ועוד לחמנייה וקציצה ומעל הכול נוטפת לה גבינה עשירה וגוואקמולה. קיסם קטן מנסה להחזיק במגדל הזה פן ייפול. אבל אני מסתפק בהמבורגר מפלצתי חד קומתי שגם אותו אני מתקשה להכניס ללוע, אך מרגע שהוא שם אני מבין שמדובר באחד ההמבורגרים הטובים שאכלתי בחיי (כן, יותר טוב מזה של הוויטרינה ברחוב איבן גבירול אותו מהללים התל אביבים).
אני תוהה אם הגעתי ליעד – ההמבורגר המושלם – אבל נזכר שאלו לא ההמבורגרים היחידים בעיר. "המבורגר" הוא גם הכינוי לתושבים המקומיים (כמו לקרוא למישהו תל-אביבי או לונדוני) - אותם בלונדינים המתנשאים לגובה שני מטרים. אבל זה כבר תחילתו של סיפור אחר...
* הכותב היה אורח germania airlines