הסופר והמחזאי הניו יורקי בן ה-53, דיוויד טוסון, פרסם ארבעה ספרים, עבד כעורך בהוצאה לאור, וכתביו התפרסו במגזין אינסטינקט ובהאפינגטון פוסט. בראיון למגזין קווירטי הוא מדבר על גילנות, סלאט-שיימינג והקהילה הגאה מנקודת המבט שלו כאיש מבוגר, או נכון יותר, דדי. לפני כמה שנים פרסם מאמר, לכבוד יום ההולדת החמישים במספר, על כך שהמעבר להיות "דדי" היה הדבר הכי טוב שקרה לחיי המין שלו. הפריחה המינית שלו, לדבריו, התאחרה.

"יום אחד זה הכה בי, כששני בחורים יפים ומתוקים הזמינו אותי לדייט בהפרש של שעה. זה קרה לחברים הסטרייטים שלי בתיכון, אבל כשהגעתי לניו יורק בשנות ה-20 שלי, שום דבר מזה לא קרה לי. אני לא מתרברב, אלא מסביר את הסיפור שלי. לא צפיתי שיימשכו אליי ככה לפני 20 שנה. אותם אנשים שהתעלמו ממני לפני 20 שנה, היום מזמינים אותי לדייט. למה הם רוצים אותי היום? אני לא יודע. אבל אני רוצה שאנשים אחרים יידעו שאפשר להיות מושך אחרי גיל 50".

הפעם הראשונה שמישהו קרא לו דדי הייתה כשהיה בן 37, והבחור המדובר בן 27 בלבד. "הבנתי שחלק גדול מלהיות דדי זה אופי, ולא הפרשי גילאים. הביטוי התחבב עלי, אולי בעיקר כי תמיד נמשכתי לגברים מבוגרים. גדלתי בלי אבא, וזה מחמיא לי שמישהו רואה בי דמות אבהית. אני אוהב לדאוג לגברים, רגשית. אני אוהב לתת להם להרגיש נאהבים. אני מאוד מגונן על הגברים איתם אני מעורב. ואני לא משחק להם בלב", מסביר האבא'לה הרומנטי ומיד מבהיר שלרוב אין דיבור על מערכת יחסים, "הסקס קודם. אנחנו בעידן הגריינדר. כולנו שולפים את הנייד ומקבלים התראות לסיפוק מיידי".


למעט הזמנים שהשתנו, טוסון מסביר שמרבית הגברים בגילו בדרך כלל כבר במערכת יחסים, פתוחה או סגורה, ואילו הצעירים חוששים לפנות אליו. "מובן מאליו שאני רוצה לפגוש את האביר על הסוס הלבן", הוא מדגיש, "מעולם לא נואשתי מהחלום הזה".

ובכל זאת, נדמה שהחיפוש אחר הנסיך המונוגמי שיבלה איתו את שארית חייו תופס חלק קטן מעולם הדייטינג של טוסון, שפרסם מאמר נוסף היוצא נגד תופעת הסלאט-שיימינג, כלומר נגד ביקורת מהקהילה שמכפישה מיניות חשופה ואינטנסיבית כפי שהיא אצל, ובכן, סלאטס.

"כשקראתי את התגובות זה היה כאילו אמרתי שיחסי מין עם חיות, נקרופיליה או אונס קבוצתי זה בסדר", טוען טוסון, "בסך הכל כתבתי שמין מזדמן יכול להיות דבר נפלא. הומואים, במובנים רבים, מתחילים מחדש. יחד עם זאת פיתחנו תודעה של שנות החמישים, שבה אתה יוצא לכמה דייטים, פוגש את הגבר הנכון, מתחתן ומגדל ילדים. נקודה. הסוף".

"כשאני שומע מישהו יורד על חיי המין של מישהו אחר, אני נזכר במה הבחורים הסטרייטים בתיכון היו מדברים על בנות ש'שכבו עם כולם'. בוא נודה על האמת, קשה לסרב לסקס. כולם יודעים את זה", הוא מוסיף, "אני לא הולך לצאת מדעתי אם נשכב בלי לתכנן, ויום למחרת אפגוש אותך במקרה בחדר הכושר. המצבים האלה הביכו אותי כשהייתי ילד. היום אני מבין שזה רק סקס".


במאמר אחר שפרסם בהאפינגטון פוסט, שיתף טוסון בסלאט שיימינג מסוג שונה. המאמר מתמודד עם הסוגיה הבאה, להיות בעליו של איבר ממש, ממש גדול, בקהילה הגאה. טוסון, בדומה לקאובוי הזמר והיוצר סטיב גרנד, סבור שמה שבולט לגברים בין הרגלים הוא דבר נפלא, ואין צורך להתבייש בו.

"הומואים תמיד שיחקו עם הקלפים שיש להם, ובהתאמה עם החלקים שנחשבים אצלם ליפים: השיער, הזרועות, הריבועים בבטן, הרגליים או הישבן. אין שום סיבה להוציא את הפין מהמשוואה", הוא מכריז, "כפי שאומר הביטוי, אם יש לך, תשוויץ. כך אני עושה כיום, וללא בושה על יהירות, והגבר הבא שיספר לי על הקיבעון שלו לפאלוסים במידה מסוימת צריך להכין את עצמו להפתעה גדולה".

>> אחת ולתמיד: האם פופרס באמת מסוכן לכם?

>> "להיות שחקן פורנו בישראל זה לא פשוט בכלל"

בסיום הראיון מסביר טוסון את הקו אחריו הוא עוקב בכתיבתו: "אני כותב הרבה על סקס, לא בגלל שאני מבין בזה, אלא בגלל שאני עוד לא יודע על זה מספיק. לרוב זה הדבר הכי מתסכל, מבלבל ומסובך שאנשים צריכים להתמודד איתו, ואנחנו לא בדיוק מפותחים בתחום. למען האמת, אנחנו די דפוקים במיניות שלנו. וזה נגרם מ-2000 שנים של דיכוי נוצרי. סקס נמצא בכל מקום. צריך להודות בזה, לקבל את זה, ולעבוד משם".