תל-אביב מזמן הפכה לעיר שהכי מזוהה עם הקהילה הגאה בישראל. להט"בים שחיים בתל אביב יעידו שהם מרגישים בה חופשיים לבטא את עצמם כפי שירצו, ובלי שיופנו לעברם מבטים מזלזלים, תגובות הומופוביות והתנכלויות פיזיות מעוברי אורח. עיריית תל אביב, בניגוד לערים אחרות ברחבי הארץ, מגלה מזה שנים תמיכה גלויה בקהילה הגאה ומתקצבת את מצעדי הגאווה ואת ארגוני הקהילה שפרוסים ברחבי העיר. השילוב בין תמיכת העירייה, שהיא קריטית ליצירת שוויון, לצד העובדה שתל אביב הליברלית מתקדמת מבחינה מודרנית ותרבותית, יצרה מצב בו להט"בים רבים שרוצים לחיות בשוויון ובשלום עם סביבתם, עברו לגור במרכז הארץ ובעיקר בתל אביב.

>> "כל לילה בתל ברוך יכול להיות הלילה האחרון בחיים שלך"

>> 9 אירועי גאווה מסביב לעולם שאסור לכם לפספס ב-2017

ד"ר גילי הרטל ערכה מחקר על פריפריה קווירית בדגש על שיח להט"בי בפריפריה. לטענתה, "הפריפריה נתפסת לרוב כמרחב שיש בו בעיקר הומופוביה, כמרחב שדוחף את הנמצאים בו לעזוב לטובת המרכז, העיר הגדולה, שנתפסת כמאופיינת בשייכות ונוחות ללהט"בים. תהליכים של יציאה מהארון עבור להט"בים החיים בפריפריה קשורים במעבר למרכז. כלומר, עבורם יציאה מהארון משמעותה מעבר מבושה לגאווה, ולכן קיים הרצון להשתייך לזהות מודרנית, נאורה וסבלנית שקיימת במקומות עירוניים".

אור בן שמעון (צילום: צילום ביתי)
אור בן שמעון. "לא האמנתי שיכול להיות עוד מישהו שהוא הומו" | צילום: צילום ביתי
אור בן שמעון חי כבר 23 שנים בנהריה, והוא זוכר היטב איך היה לגדול כהומו בפריפריה: "למדתי בבית ספר של 2,000 תלמידים, ולמרות שהכרתי את הסטטיסטיקה, הייתי בטוח שאני ההומו היחיד בו. כשהסתובבתי ברחובות העיר לא האמנתי שיכול להיות עוד מישהו שהוא הומו. כמובן שבכל מקום אליו הלכתי הומו היה קללה, והקהילה הייתה משהו נוראי להשתייך אליו. אני מניח שבכל עיר קטנה שיש בה רוב עדתי פחות מתקדם מקבלים תחושה דומה. כהומו בפריפריה, אתה צריך להמציא הכול - אין מקומות לצאת אליהם ואין אנשים שהולכים בחופשיות ברחוב ומשוחחים על המיניות שלהם".

"היו בנים שהטרידו אותי מינית"

ארין טולדנו-פרג'וב בת ה-18, טרנסג'נדרית ג'נדרקווירית וביסקסואלית מחדרה במקור, גרה בתל אביב היום. היא מספרת שסבלה המון עוד מחטיבת הביניים: "תלמידים הציקו לי, העירו לי ופשוט בהו בי כאילו הייתי חייזר. היו בנים שהטרידו אותי מינית, והביאו לי סטירות לישבן וצעקו לי שאני 'בטח אוהבת את זה'. ההנהלה החמירה את המצב, היועצת אמרה לי שזה לא בסדר שיצאתי מהארון ושאני מדברת על כך בפומבי, והמורים סירבו לפנות בלשון נקבה, לא הכירו בשם שבחרתי לעצמי והעניקו לי יחס רע רק בגלל הזהות שלי. בזמן שכל החברים שלי עבדו אני לא מצאתי אף מעסיק שיהיה מוכן להעסיק אותי. הרבה אמרו לי שזה בגלל איך שאני נראית ואחד אמר שהוא לא מעסיק קוקסינלים. הם אמרו לי שאני צריכה להתלבש באופן גברי ובעצם להעמיד פני גבר וכמובן שלא הסכמתי. אני לא אוותר על עצמי ועל הנראות שלי בשביל כסף".

ארין 2 (צילום: צילום ביתי)
ארין טולדנו-פרג'וב. "המורים סירבו לפנות אליי בלשון נקבה" | צילום: צילום ביתי
"בהתחלה הייתי ממוטטת מבחינה נפשית ופיזית", היא מוסיפה, "לצערי, עם הניסיון למדתי להסתגל למציאות קשה ויומיומית של להט"בופוביה והפסקתי לשתוק. רק אז הנהלת התיכון, שכנראה פחדה שתהיה ביקורת מבחוץ על ההתנהגות שלהם, אפשרה לי להתקיים כרצוני בבית הספר. הדבר הביא אותי לאקטיביזם חברתי וכיום אני מנסה לעלות מודעות לנושא ופעילה בקהילה וברשתות החברתיות".

היחס ללהט"בים בדרום הארץ אינו שונה. אדיר אבן חיים חי בבאר שבע כבר 24 שנים, וגם היום הוא מפחד להיות הומו במרחב הציבורי, להתנשק עם מישהו או להחזיק ידיים ברחוב. אלעד שחי בקריית גת הסמוכה מסכים איתו: "בקרית גת מגיל מאוד צעיר שמעתי הרבה אנשים משתמשים במילה "הומו" כמילת גנאי, גם כלפיי כמובן ולא תמיד מאחורי הגב. בקרית גת קיימת הפרדה ברורה בין גבר לאישה ואין קבלה של משהו באמצע. לדוגמה, אם גבר מודד חולצה ורודה בחנות יסתכלו עליו מוזר. כבר מגיל צעיר התלמידים נדבקו אליי וצחקו עליי ובתגובה ניסיתי להיות כמה שיותר 'נורמלי' אבל כמובן שזה לא אפשרי. רציתי את עזרת המורים ואני בטוח שהם ידעו עליי, אבל הם היו נבוכים לגשת ולדבר איתי ובטח עם השכבה, ואני הרגשתי לגמרי לבד".

הסביבה משפיעה על העתיד

חיים בפריפריה בתור נער או נערה מתבגרים הם קשים הרבה יותר מחיים במרכז הארץ, וללא כל ספק יש לסביבה היבט משמעותי בעיצוב אישיותם ובהחלטותיהם לגבי העתיד. אותם בני נוער ומתבגרים מבקשים להסתיר את זהותם במרחב הציבורי וגם בקרב המשפחה, כל עוד לא יצאו מהארון. פעמים רבות גם לאחר שיצאו מהארון, משפחתם אינה מקבלת אותם מפני שהנראות הלהט"בית הדלה בפריפריה מעצבת את התפיסה לפיה להט"בים חיים רק בתל-אביב.

אדיר אבן חיים 2 (צילום: צילום ביתי)
אדיר אבן חיים. "המשפחה שלי לא הסכימה לקבל שקיים דבר כזה גבר וגבר" | צילום: צילום ביתי
"יצאתי מהארון רק לפני שנתיים ואני בטוח שהעובדה שחייתי בפריפריה, ביישוב שבו אין נראות להט"בית ואין הרבה להט"בים, השפיעה על גיל היציאה מהארון ועל היחס של המשפחה שלי כלפיי", אדיר משתף, "עד לפני שנתיים המשפחה שלי לא הסכימה לקבל שקיים דבר כזה גבר וגבר או אישה ואישה, וטרנסג'נדרים נחשבו בעיניהם כאנשים שלובשים פאות".

אלעד מספר שבמקום לצאת מהארון, הסביבה גרמה לו להיכנס יותר עמוק פנימה ולנסות להיות כמה שפחות בולט: "בקרית גת לא באמת יכולתי לבטא את עצמי כמו שרציתי. בגלל הסביבה התחלתי לסגל התנהגות גברית ופיתחתי מניירות הומופוביות. כשעברתי לבאר שבע, היה לי קשה להתרגל להומואים מאוד מוחצנים ונשיים כי זה משהו שלא ראיתי אף פעם".

לצד פתיחות וקדמה הולכות וגוברות בתל אביב, למה המצב בפריפריה לא משתפר עם הזמן?

ארין: "בפריפריה מגרשים אותנו, לא מספקים לנו פרנסה ומתעמרים בנו וקיים חוסר מוטיבציה להישאר שם. זו מגמה מאוד מצערת שמעבירה מסר לצעירים בפריפריה שרק בתל אביב אפשר להתפתח ולחיות. אני מאמינה שהמצב בתל אביב לא יותר טוב מזה שבפריפריה, וההבדל קשור לרמה סוציו-אקונומית ולא לדת או מסורתיות, כפי שנהוג לחשוב. בתל אביב יש להט"בופובים אבל הם יודעים שזה לא מקובל להראות את זה בציבור, מפני שהקהילה בתל אביב יצרה הרתעה. בחדרה אין קהילה שתיצור הרתעה וזה עדיין נהוג להיות הומופוב ולכן זה לא מתחת לפני השטח".

ארין (צילום: צילום ביתי)
"בתל אביב חוויתי יותר הטרדות ואני מרגישה יותר בטוחה בחדרה" | צילום: צילום ביתי
אלעד: "לא רק שהמצב לא משתפר, המצב רק הולך ומחמיר. יש הרבה להט"בים בקרית גת אבל הם לא יכולים להיות מי שהם באמת, ורובם עוברים לתל אביב. בקרית גת בטוחים שהומו זה משהו שיש רק בתל אביב. למשל, בקרית גת יש קבוצה גדולה של הומואים שיצאו מהארון לפני כמה שנים ועכשיו החליטו לחזור לדרך הישר לכאורה ולהיכנס שוב לארון. הם הקימו משפחה ונהיו אפילו קיצוניים יותר כלפי הקהילה. זה מודל החיקוי של להט"בים צעירים בקרית גת?".

תל-אביב היא המקום האידיאלי היחיד ללהט"בים?

אלעד: "אני חושב שהמעבר המסיבי לתל אביב פוגע בנראות הלהט"בית. אני יודע שאם אעבור לתל אביב, המשפחה שלי תגיד שאני לא באמת הומו, אלא רק בגלל שאני גר בתל אביב. בקרית גת רואים את ההומו כתכונה נרכשת ולא מולדת".

אדיר: "הכי קל לוותר ולברוח לתל אביב, אבל זה לא יביא את הקהילה לשום מקום. אני שמח שאנשים מרגישים חופשיים יותר בתל אביב אבל שלא ישכחו את הבית שלהם. אני החלטתי להישאר בבית ולהפוך אותו למקום טוב יותר. לא משנה לי כמה זמן זה ייקח, אבל אם בזכותי מישהו בבאר שבע יוכל ללכת יד ביד עם בן הזוג שלו ברחוב, אני עשיתי את שלי".

הפגנה לקיום מצעד הגאווה בבאר שבע (צילום: חדשות 2)
הפגנה לקיום מצעד הגאווה בבאר שבע בשנה שעברה | צילום: חדשות 2
אור: "זה נכון שלפריפריה אין באמת מה להציע מבחינת הכרה, מודעות וחיי לילה אבל כל אלה שעוברים למרכז, ממשיכים לבכות על כמה נורא בפריפריה, במקום שיישארו וישפרו את המצב. להיות להט"ב בפריפריה זה לבחור להיות חלוץ ולהתעקש לגור פה. הישראלים שחיים בפריפריה לא שונים מהישראלים במרכז ובסופו של תהליך, הם יידעו להכיל כל שונות וכל קבוצה בחברה".

ארין: "זה נכון שבתל אביב קיימות הזדמנויות כלכליות ותעסוקתיות ותחושת קהילה, אבל בתל אביב חוויתי יותר הטרדות ואני מרגישה יותר בטוחה במרחב הציבורי בחדרה. בתל אביב יש המון דברים שליליים כמו זנות של נוער גאה ושל נשים טרנסיות, ויש המון עבודה לעשות שם. הבעיה היא שהרבה אנשים במוקדי הכוח העירוניים ובעלי אינטרסים מעדיפים שנשתוק ונגיד תודה על מה שיש לנו. הם יוצאים נשכרים מהמעבר לתל אביב, ומרוויחים ממנו תקציבים לארגונים השונים. זה מעגל שמתחזק את עצמו".

אז איך משנים את המצב?

אלעד: "הדרך היחידה היא בעזרת החינוך. כיום אין שום ארגון גאה שפועל בקרית גת. צריך לדבר על מיניות, על קבלת השונה, על זה שיש דבר כזה הומו ולסבית וטרנסג'נדר. אני בטוח שאם המורים בבית הספר והמאמנים בקבוצות הכדורגל ידברו על הדברים האלה עם הילדים, הדעות שלהם ושל ההורים שלהם ישתנו".

גילי הרטל (צילום: צילום ביתי)
ד"ר גילי הרטל. "הפתרון העיקרי לצמצום ההבדלים הוא שינוי של מבנה הארגונים הגאים" | צילום: צילום ביתי
אדיר: "חינוך והסברה הן הדרכים הכי חשובות. זה מאוד טבעי לפחד ולהדחיק משהו שאתה לא מכיר, וללא שיח הדעות האלו גם לא ישתנו. אנחנו צריכים להמשיך להילחם ולמחות וליצור לחץ, גם בעזרת התקשורת, כלפי כל מי שמתנגד לנו ולהכניס ארגונים להט"בים לבתי הספר. בעקבות המחאה על המצעד בבאר שבע, העירייה החלה לראשונה בשיח על תקצוב והכרה בעמותת הבית הגאה. עד המחאה, עיריית באר שבע תמיד הציעה לתקצב את אירועי הגאווה בתנאי שנקיים אותם במקום לא מרכזי. הלחץ התקשורתי שהגיע עד לניו יורק טיימס עבד".

ארין: "הדבר העיקרי שיכול לשפר את המצב הוא כשלהט"בים בפריפריה יהיו יותר אקטיביסטים וייקחו חלק במאבקים. צריכים לצמוח ארגונים גאים מתוך הפריפריה לצד ארגוני קהילה שפעילים בעיקר במרכז, שצריכים להעסיק אנשים מהפריפריה. צריך להקים משמר חברתי גאה, כזה שייכנס למערכת החינוך וילחם על תלמידים שמופקרים על ידה. משמר חברתי שיעמוד לצד מי שמתאכזרים אליו במוסדות החינוך ובמקומות העבודה".

יש עם מי לדבר (צילום:  יחסי ציבור )
תמיד יש עם מי לדבר | צילום: יחסי ציבור
"לפריפריה הלהט"בית תפקיד חשוב מאוד בחברה הלהט"בית", ד"ר הרטל מסכמת, "היא מקיימת שיח חתרני שמאמץ את המרכז כמכונן של חיים להט"בים, ובמקביל חותר כלפי הפוליטיקה והתרבות של המרכז ומבקר אותן. הפתרון העיקרי לצמצום ההבדלים הוא שינוי של מבנה הארגונים הגאים על ידי חלוקה לאזורים גאוגרפיים וחשיבה יותר מקומית ופחות כלל-ארצית".

עוד רחוק היום בו ערים גדולות בצפון הארץ ובדרומה יהפכו לערים פתוחות לקהילה הגאה. אך היום הזה מתקרב אלינו הודות לאקטיבסטים, שבוחרים שלא לעזוב את בית ילדותם ולהגר לתל אביב. הם נאבקים למען זכויות הקהילה, ומצליחים לשנות את היחס כלפיה גם ביישובים בו הם הכי לא רצויים. 

>> 22 מיתוסים על סקס להט"בי שחייבים לנפץ 

>> הקרבה גורלית: אהבת אם שתשאיר אתכם ללא מילים