>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
סער גדל ופרח. היה ילד פעלתני, חיוני ומושך בחנו את כל הבא בקרבתו. כנער, בחר בתחביבים שונים מהמקובל בחברה שלנו כמו ריקוד אומנותי וסריגה. כאימא ראיתי בו ילד מקורי ונהניתי שכך הוא, אך בדור שלי בקיבוץ, לא היינו המחליטים היחידים על ילדינו, וכך קרא למשל, שהמטפלת שלו החליטה להפסיק לו את החוג למחול "כי אצלנו זה לא נהוג שבנים...". ואני צייתי. כמובן שאז עוד לא חשדתי בדבר.
מגלה שסער הומו
מקטנות, סער היה מאוד ורבאלי. מתמיד הוא נחשב בעיני הבן "הגדול" (מאז לידתו של דגן אחיו 14 חודש אחריו). לכן, נהגתי לשוחח איתו ואף להתייעץ עימו. שעות על גבי שעות פשוט הקשבתי לו. לכן, לימים כאשר גיליתי בעצמי את נטייתו המינית (בעקבות שיחות טלפון מוזרות מחבר שלו), כאב לי כל כך שלא שיתף אותי דווקא בהתמודדות הכי קשה.
עם היוודע לי דבר היותו הומוסקסואל, חשך עלי עולמי. הרגשתי כעץ שנכרת לו ענף מרכזי. "נכדים כבר לא יהיו לנו ממנו", חשבתי. הכאב שעבר בגופי, קשה לתיאור. כאב לי על הבדידות הנוראית שסבל מאז היותו בן 14, על הפחד שלו שאם יספר יאבד אותנו – הוריו, על משפחתי ועלי. בימים של אז, חשתי אשם שלא הייתי אמא מספיק טובה וערנית ועל כך שחשתי בושה מפני החברה בה אני חיה שגרמה לי לחשוב: "רק שלא יידעו שסער הומו".
רק דבר אחד מעולם לא עבר בראשי: לעזוב או להתנתק מסער. היינו קשורים ואוהבים וזו לא הייתה אפשרות בכלל. כן חשבתי איך בהדרגה אספר לששת אחיו; כן דאגתי לייעוץ משפחתי מחוץ לטווח הקיבוץ; כן השתדלתי לעזור לסער כמידת יכולתי.
בתום השירות הצבאי נסע סער ללונדון עם חברים טובים מתל-אביב. הפרידה לא הייתה קשה. הוא נסע רק לנופש, אבל מאז הוא שם כבר כמעט 20 שנה. אני, שאחד מיסודות החינוך שלי היו "הישיבה בארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות", הוחלפה ב- "העיקר שטוב לו והוא רגוע שם".
שוב לצאת מהארון?
יום אחד, קיבלתי שיחת טלפונית מסער (זאת צורת התקשורת העיקרית שלנו כל השנים הללו). סער סיפר לי בזהירות רבה שהדאגה שלי מהידבקות ב-HIV כשלה. ואכן הוא נדבק בנגיף הנורא. שוב חשך עלי עולמי כבאותם ימים והפעם אפילו אפשרתי לשיפוטיות ולכעסים שלי לפרוץ החוצה, על כי זלזל ולא נזהר.
נמלאתי דאגה ועצב על חייו של סער ההולכים ואוזלים, חו"ש, ממחלה חשוכת-מרפא זו, ופחד מפני הדבקות במחלה שלי ושל בני משפחתי בעת הביקורים ההדדיים. (מתמיד, מידי כשנה, אנחנו ביקרנו את סער בלונדון, או סער היה נוחת לביקור בארץ). שוב לעבור את אותו תהליך מתיש של שיתוף משפחתי, למידה, סובלימציה, הטמעה, והשלמה?!
לאט לאט בישרנו, כתרי ואני, את דבר הנשאות לכל אחד מבני המשפחה. התגובות היו קשות וביקורתיות, ממקום של הישרדות ופחד מפני המחלה ועד אחריות לילדים. השיחות הראשונות של המשפחה עם סער היו בעצב רב ודאגה. עם הזמן בעזרת שיחות עם סער, למידת הנושא, מפגשים משפחתיים ומודעות לכך שב"ה מפתחים כיום תרופות יותר ויותר יעילות המאפשרות חיסוניות לגוף ואיכות חיים טובה לנשאים, נרגעו הרוחות.
עם חלוף הזמן, בחרנו שוב את הבחירה האולטימטיבית של משפחתנו, אותה למדנו מ"אוניברסיטת-חיינו" ומניסיוננו, כי רק ביחד, באהבה ובקבלה, יש לנו את הכוח ולברוא לעצמינו מציאות חדשה. מציאות המאפשרת לנו להתמודד עם מצבים שונים אליהם נקלענו, ואפילו יש ביכולתנו לתמוך ולעזור לאנשים נוספים המתמודדים עם סיטואציות דומות.
לפני כשנתיים קיבלנו על עצמינו לאחר התייעצות משפחתית, להיות משפחה אחת מחמש בסדרת-הדוקו "משפחות" של האחים היימן. שם חשפנו את ההתמודדות של כל בני-המשפחה עם הסיפור של סער. בחרנו להצטרף כדי לפרגן לסער ולהביא אפשרות חדשה למשפחות אחרות, בבחינת-שליחות.
בימים אלו, לאחר 20 שנות מגורים בלונדון, ממשיכים האחים היימן לצלם את סרט המשך, שאת חלק מהעלילה שלו הם כבר יצלמו בארץ, כי סער חוזר ארצה לגור ולעבוד בתל אביב. עבורנו, משפחת מעוז, מדובר באושר גדול שאין לתאר, מאחר ושוב, אחרי שנים רבות, אנחנו נהייה כולנו כאן יחד כמשפחה.
ב-1 בדצמבר יצוין ברחבי העולם יום האיידס הבינלאומי