"האהבה לתחום הגיעה מאבא שלי, כבר בתור ילד בן 3 הייתי הולך איתו למשחקים", מספר אלמוג קייש, כדורסלן טרנסג'נדר בן 25 מתל אביב, על אהבתו לכדורסל. קייש גדל בחדרה ומשחק כבר 15 שנה. בילדותו שיחק בקבוצה מעורבת של בנים ובנות, עד שבשלב מסוים נאלץ לעבור קבוצה. "ההורים חיפשו מסגרת לבנות, כי ידעו שבהמשך לא תהיה אפשרות לשחק עם הבנים", הוא מסביר, "הייתי צריך לעבור לקבוצת הבנות של עירוני חדרה, למרות שהתעקשתי לשחק עם הבנים, אבל זה לא הצליח".
חווית המשחק בקבוצת הבנות מוכרת גם לתום שראל, כדורגלן טרנסג'נדר בן 18 שעד היום שיחק בקבוצות הבנות של הפועל כפר סבא. "מאז שאני זוכר את עצמי שיחקתי כדורגל וזה היה מקום מפלט בשבילי", מעיד תום, "ניסיתי שלל ענפים אבל לכדורגל מבחינתי אין תחלופה, זה משהו שזורם אצלי. שיחקתי 7 שנים בקבוצה והיום אני מנסה לחפש קבוצה אחרת".
המשחק לצד הבנות בגיל ההתבגרות מביא אתו תחושת זרות, חוסר שייכות ולעיתים תסכול עבור המתבגר הטרנסג'נדר, החל מתחושות הראשוניות העלולות בגיל צעיר ועד לשלב היציאה מהארון. "מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי שהמהות הגברית תמיד הייתה שם ולא ידעתי לאן לנתב את זה", משתף שראל את התחושות, "רציתי תמיד לשחק עם הבנים ולא יכולתי, עם הבנות היה מוזר לי לשחק ועם השנים זה מן הסתם התגבר. הבנתי שאני טרנס בגיל החטיבה כשעלתה המודעות לנושא בתקשורת. בהתחלה גיליתי למאמנת שלי שאני נמשך לבנות, ולקראת הסוף כבר שיתפתי אותה שאני לא בת ושאני מרגיש כמו גבר".
"ידעתי שאני לא במקום שאני רוצה להיות בו, אבל מבחינה ביולוגית לא הייתה בעיה", מסביר ניקי סבר, בן 32 מאשקלון שהתחרה בעברו בלחיצה במוט מול נשים. "זה היה לי מוזר, אבל איכשהו זרמתי עם זה כי זו הייתה האופציה היחידה, לא היו לי כוחות להתחרות במישהו אחר גם אם הייתי רוצה". סבר מתאמן בהרמת משקולות מזה 12 שנה במכון הכושר. לפני כ-5 שנים שבר שיא במסגרת אליפות ישראל לנשים ב-WPC (לחיצת מוט).
הספורט כמקום מפלט
בשל חוסר מענה בעולם הספורט עבור הקהילה הטרנסית בישראל, רבים מהטרנסג'נדרים מודעים לאפשרות כי תהליך שינוי המין יוביל לקשיים ולבעייתיות רבה בכל הנוגע להשתתפותם בקטגוריות ספורט שונות ברמה החברתית והמקצועית. "היה לי חשוב לשחק, אבל הרגשתי שאני לא יכול להיות מזוהה תחת קבוצה של נשים", מצהיר קייש.
בדומה לאימונים במסגרת קבוצות הספורט, גם סבר מעיד כי ההשתתפות בתחרויות בקטגוריית נשים הרגישה זרה בשלב מסוים, ומהרגע שהתחיל את התהליך בגיל 25 החליט לוותר על ההשתתפות בתחרויות על אף הישגיו הענפים בתחום. "מאז שהתחלתי את השינוי הפסקתי להתחרות. הבנתי שאני לא רוצה להתחרות מול נשים", הוא משתף, "שלחו לי הודעות לגבי תחרויות באליפות אירופה ואמרתי שכרגע אני לא מתחרה. אחרי ההורמונים ידעתי שלא ארצה לעשות את זה. אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי רוצה להשתתף בתחרויות של גברים אבל אני מניח שזה בלתי אפשרי".
"הכדורסל זה מה שהציל אותי בתוך כל הסחרור שהיה לי בילדות", משתף קייש על מהות הכדורסל עבורו. רבים העוסקים בספורט מעידים על חווית השחרור ושיפור במצב הרוח כתוצאה מעיסוק בפעילות גופנית. קייש מצדד בכך, ואף מעיד כי העיסוק בספורט היה עבורו מקום מפלט ממשי בתקופות קשות בחייו, שכן הוא סייע בהתמודדות מול החברה ובתהליכי גיבוש זהותו המגדרית. "יאמר לזכות הכדור הזה שהוא השאיר אותי חי, יותר טוב מכל כדור פסיכיאטרי אחר", מספר קייש על משמעות המשחק עבורו בתקופת הצבא, "כשיצאתי מהארון בזמן הצבא עברתי התעללות מצד החיילים והמפקדים. הייתי חי מאימון לאימון, ובמשך כמה חודשים ניסיתי להתמודד עם הצבא. כשהבנתי שאני נכנס למפלה נפשית, פיזית כבר לא יכולתי ללבוש את המדים והייתי בסערת רגשות".
לאחר מסכת בירוקרטיות ארוכה ומייגעת, קייש הצליח לצאת מן המסגרת הצבאית והתעקש לעבור לשירות לאומי, שם הנחיל את אהבתו לספורט לילדים בעלי צרכים מיוחדים. "הייתי לוקח אותם למגרש ועושה להם אימונים, כדי לתת להם גם את מקום המפלט הזה שמבחינתי הוא מאוד חשוב".
"אנשים רואים בזה משהו מאוד קיצוני"
כמו במסגרות חברתיות ותעסוקתיות שונות, השתלבותם של אנשים על הקשת הטרנסית בקבוצות ספורט לאחר יציאתם מהארון, עלולה להיות מאתגרת עד פוגענית וטרנספובית. שראל מספר על השינוי ביחסה של הקבוצה בעקבות החלטתו להתחיל בשינוי. "כשלא ידעו עליי היה קל יותר, נבנתה סוג של משפחה כזו בין השחקניות והרגשתי חלק מהן", הוא משחזר, "המאמנת שלי מאוד עזרה לי בשיחות על המשיכה שלי לבנות ובכל הבלבול סביב הזהות המינית שלי. בזהות מגדרית היא קצת יותר נרתעה וזה היה לה יותר קשה, אנשים רואים בזה משהו מאוד קיצוני".
שראל מסביר כי יציאתו מהארון כטרנסג'נדר עוררה סימני שאלה בקרב בנות הקבוצה והובילה ליחס מרוחק. "לבנות מכפר סבא זה היה מאוד מוזר, הן לא ידעו איך להכיל אותי, איך לפנות אליי ואז באמת הרגשתי זר לחלוטין", הוא נזכר, "הרגשתי שלא מאמינים לי וחושבים שאני איזו נערה מבולבלת, אבל הן כן כיבדו אותי ופנו אליי בזכר".
למרות הכאב והקושי להתמודד מול תגובות החברה, שראל החליט לא לוותר ולחפש מקום בקבוצה אחרת. מתוך רצון אמיתי להמשיך לשחק, הוא פנה לקבוצת הפועל רעננה, שם נתקל ביחס מפלה. "פניתי לקבוצה של הבנות ברעננה כי באמת רציתי לשחק וזה היה חשוב לי יותר מהכל", הוא טוען, "דיברתי עם מנהלת הקבוצה לפני שהגעתי לאימון, הסברתי לה את כל המצב. אמרתי לה שאני בתהליך לשינוי מין וביקשתי שיפנו אליי בזכר. היא אמרה שאין בעיה שאבוא, ושהיא דיברה עם המאמן שיפנה אליי כך. הגעתי לאימון והוא לא פנה אליי בלשון זכר, אפילו לא פעם אחת. לא תיקנתי אותו כי לא ידעתי מה לעשות, אחרי שהוא כבר הציג אותי לבנות בתור מישהי שהצטרפה לקבוצה. בסוף האימון הוא אפילו לא דיבר איתי ופשוט הלך. אני בטוח שאם שחקנית חדשה הייתה מגיעה הוא היה שואל אותה איך היה האימון ומדבר אתה לגבי המשך".
לאחר המשחק שראל פנה שוב למנהלת הקבוצה, שלטענתו לא מיהרה למצוא פתרון למצב. "הרגשתי שהיא רוצה לנפנף אותי כמה שיותר מהר", הוא מעיד, "זה הרגיש כאילו אני תיק בשבילה. אחרי שבאתי אליה ואמרתי לה שהמאמן לא דיבר אליי כמו שסיכמנו, ושהשחקניות התעלמו ממני היא פשוט אמרה לי 'חבל' וזהו, שם הסתיים הסיפור. הרגשתי שהיא רוצה לסיים את הסיפור הזה, ושהיא לא יודעת מה לעשות איתי".
נלחמים על הספורט
אירועים טרנספובים מעין אלו בעולם הספורט מתארים את הקשיים איתם מתמודדים טרנסג'דרים על קצה המזלג. בנוסף לקושי החברתי, ניכר כי קיימת עמימות בקרב הציבור בנוגע לעמדתם של איגודי הספורט כלפי הסוגיה, על כן צעדיו של רוי אוחנה מול התאחדות הכדורגל בשבועות האחרונות מהווה צעד משמעותי עבור הקהילה הטרנסית. "אני חושב שזה צעד תקדימי שבכלל יש את האפשרות לטרנס לשחק, ולא משנה איפה כרגע", מתייחס קייש לסיפורו של אוחנה, "הספורט זה החיים שלנו, ולכן אני מבין למה רוי מוכן לשחק בקבוצת נשים, כי הוא יודע שזה או זה או כלום, אבל לי אישית נורא קשה להיות בקבוצת נשים".
"הייתי ממשיך בקבוצת בנות אם אוכל בלית ברירה, זו כרגע הפלטפורמה היחידה שאני יכול לשחק בה", מוסיף שראל, "אבל עדיין זה לא ייתן לי את אותה הרגשה של לשחק עם גברים, זה עדיין ירגיש לי לא שלם. עכשיו אני מרגיש תלוי באוויר, שאין לי מענה ובעיקר פספוס על רקע מגדרי. היו ימים שממש בכיתי שאין לי את היכולת לשחק ולקחתי את זה ממש קשה".
בשונה ממשחקי קבוצות הכדורגל והכדורסל, תחומים כמו הרמת משקולות ולחיצת מוט, מעצם היותם קשורים למסת שריר, קובעים רמות משקל שונות לגברים ולנשים, אך בדומה לפעילויות ספורט אחרות גם כאן לא ידוע על מענה כלשהו לקהילה הטרנסית.
"אני אף פעם לא אעזוב את הכדורסל לגמרי. אני חי ונושם אותו", מסכם קייש, "אבל כמובן שזה לא אותו דבר כי אין כמו ללבוש את המדים , לישון בהתרגשות של לפני משחק ולאכול טוב לפני ולצאת למגרש ולראות את הקבוצה השנייה עם רעל בעיניים ולרצות לטרוף אותם. אבל אין ברירה, כרגע אני משחק עם אבא שלי בשכונה. אם הייתי יודע שיש לי אפשרות לחזור לקבוצת כדורסל גברים הייתי חוזר כמו כלום".
מקבוצת הנשים של הפועל רעננה נמסר: "המועדון שלנו מקבל בהבנה ובאהבה את כל בני האדם באשר הם ללא כל קשר למינם או לנטייתם. לראייה, בדף הפייסבוק שלנו מופיעות תמונות של שחקניות הבוגרות שלנו עם שלטי תמיכה באוחנה, מקרה דומה למקרה של תום. בנוגע לפנייה לשראל בלשון נקבה נמסר בתגובה למקרה כי "תום אכן ביקש מנהלת הקבוצה לפני האימון שיפנו אליו בלשון זכר. הובהר לו עוד לפני האימון כי לא נוכל לדרוש זאת בשלב הזה מהשחקניות וסביר להניח שהן יקראו לו באופן טבעי בלשון נקבה, אך בהמשך, אם ייקלט בקבוצה, נקיים שיח עם השחקניות בנוגע לבקשתו. הסברנו לו שננחה את המאמן שיפנה אליו בלשון זכר וכך עשינו. המאמן פחד לטעות ולהתבלבל ונמנע מלפנות אליו באופן אישי במהלך האימון. יש לציין שבאופן כללי השיח באימון הוא בדרך כלל קולקטיבי ולא אישי, ובלשון נקבה".
עוד ציינו כי "ההתנהלות הייתה שגרתית כפי שאנחנו מתנהלים מול כל שחקן/ית חדש/ה, הן בזימון ל 3-4 אימוני התרשמות והן בהצגה קצרה מאד של שם השחקן/ית בשלב הראשון מבלי להרחיב אודותיו. לאחר מכן מתקיימת שיחה אישית עם השחקן, ובמידה ויש החלטה משותפת של השחקן ושלנו להמשיך את הקשר, מנחים אותו לגבי פרוצדורת הרישום, ומציגים אותו בצורה מסודרת בפני השחקניות. המאמן טעה כשלא פנה לתום כתוצאה מחוסר ניסיון. התקיימה אתו שיחה כבר למחרת הבוקר והוא הצטער על כך. זה נוהל קיים שחודד בעקבות המקרה. אנחנו כמובן מצרים על כך שתום נפגע, לוקחים אחריות על כך שהמאמן לא קרא לו לפידבק בתום האימון ומאחלים לו הצלחה בהמשך הדרך. חשוב להדגיש שתום בחר שלא להגיע לאימון נוסף אף שהוזמן על ידי מנהלת הקבוצה להגיע".
בתגובה לכתבה מסר יו"ר איגוד הכדורסל, עמירם הלוי כי "באיגוד הכדורסל משחקים/ות ספורטאים/יות ללא הבדלי מין גזע ,דת, צבע, לאום וכו'. איגוד הכדורסל אינו בודק את הגדרתם המינית של השחקנים/יות אלא מסתמך על הרישום בתעודת הזיהוי. אני מניח שבמידה ויהיו שינויים הנובעים מהליכים /חומרים רפואיים שונים יהיה הצורך לבדוק הנושא. האיגוד מסתמך בהתנהלותו על הנחיות הוועד האולימפי והפיב"א וכך יעשה גם בעתיד".
מאיגוד הרמת המשקולות בישראל נמסר: "ה-IWF, האיגוד הבינלאומי להרמת משקולות, מאפשר לטרנסג'נדרים להתחרות בתחרויות בינלאומיות, לכן בוודאי שלנו אין הגדרה אחרת, טרנסג'נדרים מתחרים מין המניין. אנחנו כאיגוד לא מתייחסים למגדריות כמשהו בעל חשיבות רבה, אלא מתייחסים לפעילות, לכן אני לא רואה כרגע סיבה שתהיה איזושהי הגבלה. לא נתייחס לאותו גבר במובנים של מה הוא היה קודם, אם כיום הוא מגדיר את עצמו כגבר הוא יתחרה בתנאים של גברים בקטגוריות משקל שונות בהתאם ליכולת".
>> אנחנו יכולים לדעת עם כמה גברים שכבת
>> כך תלמדו לאהוב ולקבל את הגוף שלכם ב-7 שלבים
בנוגע לבדיקות הנדרשות על מנת להשתתף בתחרויות, איגוד הרמת המשקולות בישראל מוסיף כי "כל ספורטאי בארץ צריך להיות רשום באגודה שחברה בארגון הרמת המשקולות על מנת להיות מוכר במנהל הספורט ולהתחרות בתחרויות. כדי לרשום ספורטאי כפעיל צריך לעשות בדיקות רפואיות כולל בדיקות ארגו מטריות מול רופא שבסופו של דבר חותם על אישור השתתפות. נושא של שימוש בהורמונים וכדומה נבדק על ידי INADO, הסוכנות הלאומית למניעת סימום בספורט בישראל, והוא מחליט מהי רמת החומרים שצריכה להיות בגוף על מנת להשתתף".