>> לקבוצה שלmako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
אספר על גבר שהכרתי. הכרנו בדיוק כשרכש לעצמו עבד חדש – עלם בריטי צעיר שנתייתם מהוריו בילדותו, והחליט להשאיר את חייו בבריטניה מאחור ולהתמסר גוף ונפש לאדונו הישראלי החדש. הוא מחליף את העבדים שלו כל כמה שנים, מכיוון שהוא מעדיף עבדים צעירים, ומכיוון שבאורח פלא, לא משנה באיזה גיל הוא רוכש אותם, כעבור כמה שנים הם נעשים מבוגרים יותר.
את בן הזוג שלו, לעומת זאת, הוא שומר כבר עשר שנים, וגם בן הזוג, בתמורה, שומר אותו. בן הזוג שלו לא אוהב את העובדה שיש לו עבדים בבית, אבל הוא מבליג, כי הוא אוהב את הגבר שלו, ומוכן לקבל אותו "כמו שהוא". הוא הסביר לי שבנזוג ועבד פשוט לא עונים על אותו הצורך, ושכשאין לו עבד הוא מרגיש שמשהו חסר לו בחיים.
חשבתי לעצמי שיש משהו מאוד עניו באמירה: "אני מחזיק עבדים כי יש לי צורך בזה, כי זה חזק ממני". לא הזדהיתי איתה – בשבילי זה רק תחביב, בשביל הכיף – אבל זה היה מעניין לראות שהוא מחשיב את המשיכה שלו לבדס"מ כמרכיב בהגדרה העצמית שלו, ממש כמו את המשיכה שלו לגברים.
מולד או חברתי, אבל לגיטימי
לא אחת שמעתי הומואים טוענים, שזכותם להכרה חברתית נסמכת על כך שנטייתם המינית נכפית עליהם, ושאינם יכולים לבחור בה או לבחור להפטר ממנה, שכן היא תורשתית ולא נרכשת. אני קובל על הטענה הזו מכל וכל.
ראשית, משום שאין שום קשר בין השאלה אם תכונה מסויימת היא מולדת או נרכשת לבין השאלה אם יש בכוחו של אדם להפטר ממנה או לבחור בה. גם בתכונות הנרכשות איננו בוחרים באופן מודע, וגם את התכונות התורשתיות אנחנו מסוגלים לשנות. שנית, משום שאין שום קשר בין השאלה אם בכוחנו לבחור בתכונה מסויימת או לא לבין השאלה אם היא זכאית ללגיטימציה.
לשם המחשה – איש לא ייטען שרוצח סדרתי יהיה זכאי להכרה חברתית, אם יוכיח שנטייתו לרצוח היא מולדת ובלתי נשלטת. הסיבה שלהיות הומו זה בסדר ולהיות רוצח סדרתי זה לא – היא פשוט שלהיות הומו זה בסדר, ולהיות רוצח סדרתי זה לא. זה בכלל לא משנה מה מידת הבחירה המעורבת כאן. השאלה הרלוונטית היחידה היא: האם זה לגיטימי להיות כזה.
אני זוכר שבתור תיכוניסט התלבטתי אם להיות הומו או לא, והאמנתי בכנות שאני מסוגל להפטר מהחשק הזה אם ארצה. אני עדיין מאמין בזה, מתוך אמונה הוליסטית כללית בעצמה הבלתי מוגבלת של רוח האדם ושל כח הרצון, אבל אני הומו גאה מאוד, ואני מרגיש שאם אני זכאי לקבלה מצד החברה, זה בגלל שהבחירה הזו היא לגיטימית וראויה, ולא בגלל שאין לי אפשרות לבחור.
יתר על כן, הבחירה להגדיר את עצמך באמצעות אחת התכונות שלך איננה אקוויוולנטית לעצם הבחירה, או אי הבחירה, בתכונה הזו עצמה. האישיות שלי מורכבת ממספר רב של רכיבים. רובם נותרים בגדר מאפיינים שיש לי ומיעוטם נתפשים על-ידי, או על-ידי הסביבה, כרכיבים המגדירים במילה אחת מי אני, או מה הזהות שלי.
>> מה מסתתר מאחורי הסאדו-מזוכיזם?
למשיכה שלי לגברים, למשל, יש השפעה דרסטית וכוללת על ההווייה שלי ועל האישיות שלי לעין ערוך פחות מאשר לגישה האקזיסטנציאליסטית שלי לחיים. לגישה הזו יש השלכה ישירה על כל מהלך ומהלך בחיי, ואילו למשיכה ההיא יש השלכה חלקית על חיי המין וחיי האישות שלי בלבד. העובדה שיש יותר חברים שחושבים עליי בתור "הומו", מאשר כאלה שחושבים עליי בתור "אקזיסטנציאליסט", איננה מוכיחה שהרכיב הזה דומיננטי יותר במבנה האישיות שלי.
אספר על עלם אחר שהכרתי, שנגע לליבי, וסיפר לי על המועקה שהוא חווה. הוא לא הומו ולא נמשך לגברים בכלל. להיפך – הוא לא רק נמשך לנשים, אלא מעריץ אותן, סוגד להן, נרטט מיופיין. אממה? כל מחשבה על שימוש בכלי הקטן שהפקיד השם בידיו, [או בין רגליו, אם נדייק], גורם לאותו איבר לצנוח אפיים ארצה, להתקפל כזנב מבוהל ולהצטמק.
הוא לא אימפוטנט, ואין לו בעיות זקפה. להיפך – אישה יפה נותנת לו להריח אותה, ומיד הקטן מתיישר כמו מקל שזורקים לכלב, היא נותנת לו ללקק לה את כפות הרגלים, היא משפילה אותו ומתייחסת אליו רע, היא מחדירה לו אצבעות וצעצועים לתחת – והאיבר מזדקר כאזניים דרוכות.
>> על סאדו-מזוכיזם ומה שביניהם
"רוצה להשתנות אבל לא מסוגל"
העלם הזה הוא לא הומו, מובן בעליל שהוא סטרייט לחלוטין. ואף על פי כן, אי אפשר להכחיש את העובדה שהוא קוויר. הוא אמר לי שהוא חושב, לפעמים, עד כמה הוא היה רוצה להשתנות, להיות רגיל, כמו כולם, להמשך לנשים כמו שגבר אמור להמשך לנשים, אבל המחשבה על משגל פשוט מעוררת בו בחילה, ולא מושכת אותו בשיט.
הוא רוצה מאוד להשתנות, אבל הוא לא בטוח שהוא מסוגל, משום שהדחף שלו להיות סאב הוא חזק מאוד. בעצם, הוא גם לא בטוח שהוא רוצה, משום שהוא חווה סיפוק והגשמה חזקים מאוד כשהוא מממש את הנטיות שלו, והוא לא רואה את עצמו זונח את הבדס"מ ומוותר על החוויות שיש לו להציע. אני חושב שהומואים רבים חווים קשיים דומים מאוד בגיל ההתבגרות שלהם.
כדיי להמחיש עד כמה נטייה בדס"מית עשוייה להוות רכיב של זהות והגדרה עצמית, אספר על תופעה נוספת. ישנם בחורים שעוברים סירוס בכדיי להפוך לעבדים טובים יותר: זה משפיע על כל המערך ההורמונלי שלהם, ועושה אותם יותר ממושמעים, רגועים, נטולי דחף מיני וכו'.
המהלך הזה דומה בעיניי לניתוחים לשינוי מין: בשני המקרים מדובר בשינוי דרמטי מאוד של הפיזיולוגיה שלך, כדי להתאימה למבנה האישיות שלך. כאן אתה מרגיש אישה, כלואה בגוף של גבר, וכאן אתה מרגיש עבד, כלוא בגוף של גבר פוטנטי. בשני המקרים אתה מרגיש אי התאמה בין התכונות הנפשיות שנולדת איתן, לבין התכונות הפיזיות שנולדת בהן.
זו איננה תופעה שכיחה במיוחד, אבל זו תופעה קיימת, ונראה שאין להכחיש, שמי שבוחר לעבור ניתוח ולסרס את עצמו – "עבד" היא התכונה הראשונה בהגדרה העצמית שלו. ככל הנראה, אפילו יותר מאשר "אקזיסטנציאליסט" בהגדרה העצמית שלי.
לבלוג של אדון "משהו פרוורטי" - היכנסו