>> לקבוצה שלmako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
ראשי התיבות להט"ב אמורים לייצג את תנועת-הגג לחירות מינית ומגדרית – תנועה שלכל בן-חור מיני או מגדרי ניתנת החירות להמנות על חבריה. רק ארבע אותיות מרכיבות את הכותרת הזו, ופה ושם עולה תרעומת מצד קבוצות כאלה ואחרות שאינן מיוצגות בה, תוך ניסיון לאנוס אותה ולדחוף לה אותיות נוספות מלפנים ומאחור.
חרף זאת, נכון היה בעיניי להעדיף מונח כמו "הקהילה הגאה" למשל, וממילא להכיל בה את כל השונויות באשר הן, אבל ויכוחים על טרמינולוגיה תמיד נראים לי עקרים ומיותרים, ואני מקווה שיסכים איתי מי שיסכים, שהעובדה שבדרך הטבע נידונה שונות מינית או מגדרית לערירות, אינה מצדיקה ויכוחים בלתי פוריים.
"שחור לא משתלב בצבעי הקשת"
אחת הקבוצות הללו, שאינן זוכות לייצוג בראשי התיבות הלהט"ביים היא הקהילה הבדס"מית, והיא בבחינת האחות הקטנה, והכבשה השחורה של המשפחה: נולדה מאוחר יותר, מצומצמת בהיקפה, נעדרת מודעות פוליטית ולבושה תמיד בשחור. הלהט"בים, מצדם, לא ממהרים לאמץ את הבדס"מניקים לחיקם. הן משום ששחור לא משתלב בצבעי הקשת, והן משום שרוב הבדס"מניקים הם סטרייטים, וללהט"בים קשה לתפוס שגם סטרייטים עשויים להיות קווירים. וכך, במקום שבדס"מניקים יהוו ענף של "הקהילה הגאה", כפי שראוי היה, הם הפכו לקהילה אוטונומית ונפרדת.
הקהילה הבדס"מית היא קהילה קווירית במובן שהיא קהילה של מיעוט, קבוצת שוליים, ובמובן שסקס ומערכות יחסים לא נורמטיביים הם המכנה המשותף שלה. החלוקה לשולטים ונשלטים פשוט איננה נורמטיבית, ואי אפשר להכחיש שיש משהו לא סטרייטי בגברים שנמשכים לנשים, אבל רוצים שהן תזיינה אותם בתחת, למשל.
סוגיות נבחרות מדיונים בפורומים מעידים מיד שמדובר בקהילה קווירית. למשל: "האם וכיצד לצאת מהארון?", או "אני נמשכת לגברים אלימים, אבל מפחדת ללכת רחוק מדיי ולהזיק לעצמי, מה לעשות?", או "העבד לא ניקה את המטבח היטב, איך כדאי להעניש אותו?". זו גם קהילה פתוחה מאוד ובלתי מקובעת מבחינה מינית ומגדרית: רבים מאוד בה מוכנים להתנסות עם שני המינים, רבים מחליפים את הזהות המגדרית שלהם או נעים על צירה בקלות, יש בה ביטול מוחלט אבל מורכב מאוד של תפקידי המגדר המסורתיים, וגם מרידה בתכתיבים של אידיאל היופי – שמנות, שעירים, שחיפים – כל אחד הוא בדיוק הטעם של מישהו. אין "יופי נכון".
כל תקופה וקבוצת השוליים שלה
בראשית המאה העשרים, בהתנגדות לתנועה הפמינסטית, נהגו גברים להשתמש בטיעון הרטורי הבא: "נשים אינן רציונליות ואינן חושבות כמו גברים. מה ההבדל בין מתן זכויות לנשים, לבין מתן זכויות לילדים, או לבעלי חיים?!", והנשים הזדעזעו ונזעקו: "איך אפשר בכלל להשוות?!".
היום מקובל על הכל, שהטיעון הרטורי ההוא היה נכון: "אתם צודקים בהחלט. צריך לתת זכויות גם לילדים וגם לבעלי חיים". הומופובים משתמשים היום בטיעון רטורי דומה: "הומוסקסואליות נוגדת את דרך הטבע. מה ההבדל בין מתן לגיטימציה למשכב זכר, לבין מתן לגיטימיציה למשכב בהמה?!", וההומואים מזעדזעים: "איך אפשר בכלל להשוות?!".
קראתי מחקר מעניין מאוד של סוציולוגית אמריקאית שמצאה ניצנים ראשוניים של תודעה קהילתית ביסטיאלית. היא ריאיינה אנשים שמגדירים את עצמם זואופילים, ושמתחילים ליצור קשרים עם זואופילים אחרים, מתוך שאיפה לרומם בהדרגה את מעמדם ולקבל לגיטימציה חברתית: "נכון", הם אומרים, "הנטייה שלנו היא חריגה וקשה להבין אותה – אבל אנחנו לא פוגעים באף אחד, ולא מזיקים לאף אחד, ולא צריכים להתבייש במי שאנחנו ובמה שאנחנו אוהבים". מי יודע, אולי יום אחד אנשים לא יחשבו שמשכב בהמה זה כל-כך מזעזע ומוקצה.
ה-ט' בראשי התיבות להט"ב מייצג את כל הטרנסים השונים – טרנסקסואלים, טרנסג'נדרז, טרנסווסטייטס, קוקסינליות, דראגיסטים, טראנסופילים, ואולי עוד כמה. גם ראשי התיבות בדס"מ מייצגים הרבה מעבר למילים שמרכיבות אותם. אפשר לומר, אם כן, ששתי מטריות מתחרות ביניהן על מתן מחסה מפני הגשם ההטרונורמטיביסטי, ושכל מי שמוצא את הגשם הזה מטריד, מתלבט למי מהשתיים להידחף.
הומואים ולסביות זעמו: "אנחנו לא סוטים, אנחנו רק נוטים", וביקשו לקבל לגיטימציה מצד החברה הכללית, להידמות לה ולהטמע בה. ביסקסואלים וטרנסים אהבו את הגישה הזו והצטרפו למאבק. מדיי פעם שומעים על א-סקסואלים, אנדרוגינים ואחרים, שמבקשים מקום בחיק אותה קהילה. סאדומזוכיסטים אמרו: "אנחנו סוטים?! נו טוב, שיהיה", ולא ביקשו שום לגיטימציה: "כל ההטרונורמטיביזם על הזין שלנו. (או על הסטראפ-און של המלכה שלנו, ליתר דיוק)", ובהדרגה נכנסו בצל קורתם כל בעלי הסטיות למניהן.
"פוליטיקה זה לא סקסי ובדס"מ כן"
בקהילה הבדס"מית היום ניתן למצוא כל סוג של פרוורסיה ופאראפיליה, גם כאלה שאינן נוגעות במובהק ליחסי שליטה. במובן הזה, היא אפילו יותר קווירית מאשר הקהילה הלהט"בית, ויותר פלורליסטית וליברלית. אולם פה ושם ניכר שהיא מנסה לחקות את אחותה הבכורה, לצעוד בעקבותיה ולהצטרף לשורותיה. יש בדס"מניקים שרואים בעצמם מיעוט מיני מופלה ומדוכה, וצועדים כגוש במצעד הגאווה, מתוך מצע פוליטי וקריאה להכרה ולגיטימציה חברתית.
כמו הומוסקסואליות, בדס"מ הוצא מרשימת ה-DSM בעקבות מאבק ציבורי בארה"ב. גיל ההסכמה לקיום יחסים בדס"מיים בשוויץ, למשל, הוגדר בחוק, והוא שונה מגיל ההסכמה לקיום יחסי מין. בגרמניה, למשל, כששניים מגדירים שהם עושים ביחד בדס"מ וקובעים מילת קוד, מותר להם לעשות כמעט כל דבר, ואפילו לגרום נזקים בלתי הפיכים לגוף. בדס"מניקים בסקנדינביה מובילים מאבק להתרת פולגמיה בחוק, וישנן דוגמאות נוספות.
אני מוכרח לציין שבאופן אישי אני לא מזדהה עם המאבקים האלה. הומואים יכולים לתבוע זכויות, אבל בדס"מניקים צריכים להשאר במחתרת – פשוט כי זה כל היופי שלהם. פשוט כי פוליטיקה זה לא סקסי, ובדס"מ כן. כי בדס"מ חב חלק מהקסם שלו לעובדה שהוא של השוליים, ושאינו מובן ומקובל. אני אומר: אם אין מקום לפס שחור בדגל הגאווה, אני בספק אם איזשהו זואופיל יצליח לדחוף ז' לראשי התיבות "להט"ב". במקום להוציא גם את הביסטיאליות מה-DSM, אפשר פשוט להחליט שאנחנו לא מפחדים מההטרונורמטיביזם, ושה-DSM לא מזיז לנו את קצה הזנב. אז, אני אומר, אז נהיה קהילה גאה באמת.