משרד התיירות הכריז שבכוונתו להקצות 11 מיליון שקלים לעידוד תיירות גאה נכנסת לישראל. כבר ברגע ההצהרה, הועבר מכתב מטעם הארגונים הגאים שביקש מראש הממשלה לשקול העברת תקציבים בסכום דומה גם למטרות רווחה וחינוך בקהילה. וכן, כבר אז שאלו אותם, "רגע, אז אתם רוצים שיקחו את הכסף ממשרד התיירות? לא חבל?". מיד אחר כך הסבירו להם, בקול ששמור בדרך כלל להורה שמסביר לילד לא לחצות באור אדום אפילו שהגדולים לפעמים עושים את זה, שאי אפשר פשוט לקחת כסף ממשרד אחד ולהעביר אותו לאחר, ושזכותו של משרד התיירות לעודד, ובכן, תיירות לישראל. זו אחת מדרישות התפקיד שלו.
כשאותו משרד פרסם שבכוונתו להטיס ארצה בלוגרים, כוכבי רשת ומובילי דעת קהל מרחבי העולם, זה היה אחרי שהדיון בדבר התקציב עצמו דעך כמעט לגמרי. אבל אקטואליה פועלת במובן הזה כמו עולם האופנה. זה לא ששרוולי עטלף הפסיקו להיות מכוערים באופן אובייקטיבי, הם פשוט חיכו מספיק זמן בארון, ועכשיו הם נראים לנו שוב רלוונטיים, בעיקר מתוקף פרק הזמן שחלף מאז הפעם האחרונה שהסתכלנו עליהם. אותו ההיגיון תקף גם לעיסוק בתקציב התיירות הגאה. על פניו שום דבר לא השתנה.
לא כוחות
המטוס הגאה עובד כמו כל סמל. במנותק מהנסיבות הוא סתם עוד מטוס. אולי קצת צעקני יותר בגלל הצביעה. אין יום שמשרדי התיירות והחוץ לא מנחיתים בנתב"ג בואינגים גדושי צעירים מרחבי העולם, שהולכים לעבור מעין טיול שנתי מורחב, עם גיחות למצדה ויום כיף ערכי בשוק בירושלים. המטוס הגאה הוא משלחת "תגלית", שזכתה לקצת יותר יחסי ציבור. אבל כסמל הוא פועל בצורה אחרת. כסמל, הוא מרכז את כל המחשבות שלנו על התקציב – מנופח, פופוליסטי, רודף אחר כותרות, פלסטר לבעיה קטנה שאמור להסיח את תשומת הלב מבעיות מהותיות יותר. הקהילה לא כועסת על המטוס בשל מטוסיותיו או בגלל שהוא צבעוני, אלא כי הוא מעמיד לה מול הפנים את ההבנה שבדיוק כמותו – גם היא סמל.
כשהסבירו לארגונים הגאים שאי אפשר לקחת כסף ממשרד אחד ולהעבירו לאחר, הם ענו באופן גורף: סבבה, זה לא מה שביקשנו. הבקשה מעולם לא היתה למנוע מתיירים להט"בים להגיע לארץ. הבקשה היתה להשוות את הכוחות במגרש המשחקים הזה.
השיווק של ישראל לתיירים להט"בים בנוי על כלכלה להט"בית, מושג שהולך ומתייצב ברחבי העולם. ישראל הסקסית מהפוסטרים תמיד מלאה בבחורים צעירים עם ארומה קלה שבין מזרח תיכון ומיליטריזם. הישראלים בפוסטרים האלה תמיד מחויכים, מחזיקים איזו פיתה בזמן שהדיסקית שלהם קורצת בשמש מעומקו של מפתח חולצה שחושף גם כמה שיערות חזה. בכל זאת, פה זה לא אירופה. הבחורים המדומיינים האלה פונים לאוכלוסייה מאוד מסוימת בקהילה הלהט"בית הבינלאומית: הומואים אירופאים ואמריקאים מבוססים כלכלית. אלה הם גם הקהל הנחשק, המדומיין גם הוא, של משרד התיירות. אנחנו הרי רוצים להביא מישהו שיעשיר את הכלכלה, שישתה שייק על החוף ב-27 שקלים ויקנה צמיד מסיבות של העירייה. כלומר, אפילו הביטוי "תיירות גאה" הוא מכבסת מילים קלה, כי הכוונה פה היא לאוכלוסיה מצומצמת, כזו שמלכתחילה יכולה להרשות לעצמה לנפוש בישראל.
כשלוקחים את האוכלוסיה האחת הזאת ורואים את החיזור שהיא זוכה לו – את הפינוקים, את הפרסום הממוקד והמוצרים היעודיים שמציעים לה, קשה שלא לקנא. לקנא ולהתרעם. חשבו על הפעם האחרונה שראיתם מוצר צריכה ששווק לקהילה הלהט"בית המקומית בהשקעה של 12 מיליון שקלים. רמז: מעולם לא היה כזה. כשהמדינה כבר מרימה קמפיין שפונה בעיקר ללהט"בים ישראלים, הוא בדרך כלל עוסק במין מוגן. הדיבור כלפי חוץ, אם כך, שונה מהותית מהדיבור כלפי פנים – עבור הקהילה הבינלאומית אנחנו גן עדן של פאן וחתיכים. עבור הקהילה המקומית אנחנו ציבור חסר אחריות ולא מאוד נחשק.
ההבדל בין מה שאפשר למה שיש
קשה לי לדמיין מישהו ששֹמח שמחה אמיתית על השעיית התקציב לעידוד התיירות הגאה. המחאה לא היתה פעולה של צרות עין, אלא פעולה כנה שנבעה מתוך תחושת קיפוח. תודה על ההסברים, אבל הבנו לבד שתיירים זה טוב, ושאי אפשר לקחת את הכסף "שלהם" ומיד לתת אותו לנו. אבל תוכנית החומש הזו, שמבקשת מאיתנו להשלים עכשיו עם תקצוב נמוך והסתמכות על מתנדבים כדי שבעוד כמה שנים נקבל, אולי, את הכסף של התיירים בחזרה בצורת תוספת תקציבים למשרדים שאינם משרד התיירות היא תוכנית לא הוגנת. היא ממחישה את האיטיות, הסרבול והדחיינות של המערכת, שמבקשת מאיתנו בו זמנית גם לחייך ולהסביר פנינו לתייר. תהיו נחמדים, היא אומרת, אחרת אפילו תיירים לא יהיו לכם, ותוכלו לשכוח מהמטרות האמיתיות שלכם.
המטוס הוא לא הבעיה. תיירות גאה היא לא הבעיה וביטול התקציב הוא מבאס, אבל גם הוא לא הבעיה. הקרב המזערי הזה מעולם לא נוהל מול משרד התיירות, שבאמת רק ניסה לעשות את מלאכתו בצורה הטובה ביותר. הארגונים אמרו פעם אחר פעם מה הם רוצים: כסף. לא את הכסף הספציפי הזה, שיועד להבאת גברים עשירים ושזופים לחופי הילטון (ובואו נדבר בהזדמנות על הטעם הרע שבעידוד תיירות גברית ברובה בשנה בה הנושא המוביל לאירועי הגאווה הוא נשים בקהילה), אלא כסף כלשהוא, באמת לא משנה מאיפה. לא בשביל לקצור פירות עתידיים, אלא בשביל קיום מיידי, כאן ועכשיו, לגופים שעושים את העבודה המלוכלכת שהמדינה לא ממש יודעת לעשות - להעניק שירותי רווחה פסיכולוגיים, סוציאליים ומשפטיים לעשרות אלפים.
המטוס הגאה רק הנכיח את הפער בין מה שהמדינה יכולה לעשות לבין מה שהיא בוחרת לעשות; מה שיכול להיות ומה שיש. המטוס הגאה גרם לקהילה להרגיש כמו ילד שבתמונת הפרופיל שלו הוא נשען על פרארי בתערוכת רכב. אנחנו יודעים שהיוקרה, הכבוד, הכסף והכוח נמצאים שם, ואנחנו יכולים להצטלם ולהעמיד פנים שהם שלנו, אבל בסוף היום אנחנו חוזרים הביתה באוטובוס.