בתקופה שלפני חודש הגאווה והמצעדים הנלווים אליו, שוב נשמעים קולות מתוך הקהילה הגאה שאומרים שעל הקהילה להצניע את המיניות ולדבר יותר על "שוויון". קולות שאומרים שהדרך להתמודד עם הומופוביה, היא שכולנו נתנהג "כמו כולם". נשתלב בתרבות ההטרו-נורמטיבית, כאילו זו לא בדיוק אותה התרבות שנולדנו לתוכה ודחתה אותנו.
גם אני פעם לא אהבתי את המצעד בתל אביב. כשהייתי בארון, ראיתי אותו כגורם משמעותי שמקשה עליי לצאת בגלל התפיסה החברתית של הומוסקסואלים שהוא מעודד. המיניות שלו וה"נשיות" שלו היו שני דברים שמאוד לא התחברתי אליהם. אבל עם הזמן, כשגדלתי, ואחרי שכבר יצאתי מהארון, אני מרגיש היום שמה שהרגשתי אז היה שיקוף של הערכים שהחברה כפתה עליי. ערכים של שלילת האחר. ערכים שאומרים שלא לגיטימי להיות שונה. לא הרגשתי נוח עם המצעד, כי לא רציתי להיות משויך לאותם האנשים שמשתתפים בו. התחושות שהרגשתי היו תוצאה של דיכוי מתמשך של שנים. למרות שנולדתי וגדלתי בקיבוץ כאילו ליברלי, עם חברה חילונית וכביכול מקבלת, מעולם לא שמעתי על הומוסקסואליות (בטח לא על לסביות או בי או טרנסים) עד אזור כיתות ד'-ו', ששם כמובן נחשפתי אליה לראשונה, איך לא, בתור קללה. לקח לי בכלל כמה שנים עד שידעתי מה היא הומוסקסואליות, ומה זה מה שאנשים קראו "קוקסינל".
נתעלם מהעובדה שהתקשורת בוחרת במגמתיות קבועה מה להראות מהמצעד, ומי שהיה בו יודע שהוא לא באמת כל כך מיני, ונתמקד במהות. מצעד הגאווה בשבילי הוא יציאה קולקטיבית מהארון. הוא תגובה לדיכוי, מיני ומגדרי. תגובה לדיכוי כזה חייבת להיות מינית ומגדרית וחייבת להיות בועטת. מיעוט נרדף (שהיום כבר פחות נרדף, בזכות אותם "קיצוניים" או "פרובוקטורים" שהעזו לדבר על המיניות והאהבה שלהם כלגיטימיות, כששתיהן לא היו כאלה ונחשבו כלא מוסריות), חייב להיות רדיקלי. אי אפשר לבוא לרוב המדכא ולבקש הכרה ולגיטימציה, אבל רק ברמה הנחוצה לך אישית. חייבים לצאת נגד הבסיס, נגד הערכים שעומדים בשורש המדיניות, המעשים והאמירות שבפועל רואים ושומעים. הערכים שעומדים בבסיס האפלייה הממסדית כלפי הומוסקסואלים הם השמרנות הפטריארכלית, שמגדירה תפקיד קבוע לגבר ולאישה וקודים מסויימים שהולמים לכל מין. בין אם בלבוש, בין אם בהתנהגות או בדיבור. ומכך נגזר שאין מקום לתא משפחתי שמורכב משני גברים. ומכך גם נגזר שגבר חייב להתנהג כמו "גבר".
זה אירוני, אבל אחד האנשים שגרמו לי להבין את זה היה משה פייגלין בטור שלו "אני הומופוב גאה", כשכתב שם ש"ההומוסקסואליות כבר מזמן אינה סטייה מינית, נחלתם של אינדיבידואלים שאיש אינו חפץ להתערב בחייהם הפרטיים. הם כבר מזמן יצאו מן הארון ומהווים כיום את חוד החנית של תרבות ה'פוסט'. מדובר בקעקוע התא המשפחתי שהוא אבן היסוד של כל חברה לאומית". כלומר, כשההומוסקסואליות היא נטייה מינית בלבד שמתממשת במחשכים בלבד, אז היא לגיטימית, אבל כשהיא "יוצאת מהארון" ומתבטאת במרחב הציבורי, היא הופכת למשהו לא לגיטימי שקורא תיגר על הערכים הבסיסיים של כל תרבות.
חברות מדכאות משמרות את עצמן על בסיס עקרון האשמת הקורבן. תרבות של שלילת האחר, בין אם הוא הומו, אישה, ערבי או חרדי, מלמדת את החברה שהקורבן צריך להסתכל על עצמו ולראות איפה הוא היה לא בסדר ולתקן. ככה עובד דיכוי. אם אנחנו רוצים שינוי חברתי, זה באמת מצריך מאיתנו להתעורר ולדרוש שינוי - אבל לא מעצמנו, אלא מהחברה. גרוע יותר מלגלות אדישות לדיכוי, הוא להסכים לו. אם אנחנו נתאים את עצמנו לנורמה, נצמצם את הזהות שלנו, או נדכא חברים בקהילה שלא מיישרים את עצמם לפי ההיררכיה המגדרית, הרי שלא עשינו כלום. ההטרו-פטריארכיה ניצחה והדיכוי יימשך, עם אישור מחודש מהצד המדוכא. עצוב לי כל פעם מחדש לשמוע אנשים שנמנים על קבוצה מוחלשת, שאימצו את השיח שפועל נגדם.
אם נהיה "רגילים" נזכה לשוויון מהר יותר?
אנשים מדברים על החשיבות של המאבק הגאה, לזכויות, להכרה, לשוויון. אבל מה הוא המאבק הגאה להכרה? הכרה במה? בגברים שאוהבים גברים? בזכות של שני גברים לחיות בזוגיות ולגדל ילד? אנחנו רוצים שיכירו בנו כ"שווים" רק אם אנחנו מעתיקים במדויק את דרך החיים המקובלת? כי במציאות של היום, אם מישהי מרגישה שנוח לה לשים לק למרות שנולדה כגבר, אבל היא לא מרגישה צורך לעשות ניתוח מלא לשינוי מין, היא תזכה ליחס מבזה, משפיל ולא מכבד, הרבה יותר מאשר "סתם" גבר שאוהב גבר אחר. ושם נמצא המאבק האמיתי.
אני תומך לחלוטין בהשוואת זכויות לקהילה הגאה, לזוגות חד מיניים, למשפחות חד מיניות, ואני מצביע בהתאם. אני גם משתתף בהפגנות רלוונטיות שאלה המטרות שלהן, אבל זה לא מה שהכי דחוף לי, והמאבקים האלה הם לא הסיבה שאני הולך למצעד הגאווה התל אביבי. המאבקים האלה הם בעיקרם פוליטיים. ורוב החברה כבר מסכימה איתם. אלה שינויים שישתנו בכנסת. יש הפגנות במהלך השנה, ויש פעילות פוליטית, ויש גם את מצעד הגאווה בירושלים בעל הגוון היותר פוליטי. אבל צריך להבין שאנשים לא יצביעו באופן שונה אם גייז יהיו יותר כמוהם. גם אם המוני הומואים היו חוזרים בתשובה והולכים לגור בהתנחלויות, גם אז 'הבית היהודי' היו מתנגדים לקיומו של תא משפחתי שהוא שונה מאמא אחת ואבא אחד פלוס ילדים. כי כאמור (ושוב תודה לפייגלין), "התא המשפחתי הוא אבן היסוד של כל חברה לאומית". גייז בפועל כבר היום הם לרוב אנשים "רגילים". אז כל ההתייחסות הזו לחופש מיני שקיים בקהילה, כאילו הוא זה שאחראי לשלילת הזכויות ממנה על ידי השלטון, לא נכונה בעיניי.
חשוב תמיד לזכור שאם לאנשים יש בעיה עם הומוסקסואליות בכל הנוגע למין, התנהגות של גייז, משפחות של גייז או כל דבר אחר - הם אלה שיש להם בעיה. לא אני, ולא אף אחד אחר, צריך לצנזר את עצמו בשביל שאנשים יעריכו אותי. אם מישהו חושב על גייז שהם לא מוסריים, הוא הומופוב, ואני לא עומד להאשים אף אחד בזה מלבדו. בטח לא אנשים שפעם בשנה יש להם יום אחד שמותר בו להנות בהקשר הזה, שמותר לחגוג מיניות. המצעד הוא כיף. המצעד הוא חגיגה של חופש מיני וחופש מגדרי, של שחרור. אין שום סיבה שאצניע את עצמי בשביל זכויות שמגיעות לי.
עוד ב-mako גאווה: