הבחירה איזו תמונה לשים "בבוקר שאחרי" תישאר תמיד בחירה של התקשורת שמעדיפה תמונה של בחור מקפץ בתחתונים על פני מסר מורכב יותר. אבל הלהט"בופוביה, האפליה והאלימות כלפי חברי הקהילה הייתה הרבה לפני קיומם של מצעדי הגאווה בתל אביב, והיא לא ממהרת ללכת לשום מקום.

לא משנה מה אבחר ללבוש, בין אם זה רק תחתונים או ג'ינס וחולצה, בין אם זה מוצא חן בעיני הרב הראשי לישראל או לא, זכותי להתחתן, להקים משפחה ולאמץ ילדים במידה ואבחר, כמו אחיי הסטרייטים. העדפה מינית, מגדרית או קוד לבוש - לא יקבעו זאת.

טעות גדולה (ומסוכנת) תהיה לחשוב שמצעד הגאווה הוא המרכיב המרכזי שמעצב את דעת הקהל בחברה הישראלית בנוגע לקהילה הגאה. החינוך השמרני השולט במערכות החינוך השונות הוא המעצב העיקרי והמכריע לעיצוב התודעה של כולנו. 

עלינו להיאבק על החינוך בישראל, להילחם על הדמוקרטיה ועל זכויותינו הבסיסיות כאזרחים ואזרחיות להיות מי שאנחנו, ופחות לדאוג שאנחנו "נראים טוב" לאשרור כזה או אחר של המיינסטרים החברתי. רק חינוך חברתי משחרר יוכל להביא את השינוי לו אנו מאחלים ומתפללים כל כך. על אף השוני, לא במקומו.

בכל השנה אנחנו מקדמים, יוזמים, עובדים ונלחמים על הזכויות שלנו, ופעם אחת בשנה יש לנו הזדמנות לרקוד ברחובות ולאפשר לקהילה הצבעונית שלנו להיות מה שהיא. לא לשם מאבק זה או אחר - קיום המצעד זה המאבק. מאבק לשחרור וחופש. זוהי זכותנו.

מצעד הגאווה בתל אביב 2013 (צילום: מיכאל שבדרון )
העדפה מינית, מגדרית או קוד לבוש לא יגדירו את הזכויות שלי | צילום: מיכאל שבדרון

בשבוע שעבר אמרה ח"כ עדי קול ש"כדי להעביר את חוק ברית הזוגיות, נצטרך להעביר כסף להתנחלויות. צריך להחליט מה המחיר של ברית הזוגיות", ואני תוהה - מה המחיר שנהיה מוכנים לשלם בשביל "שוויון"? אם נשים את הערכים המוסריים שלנו בצד ואת הפנטזיות המיניות שלנו נשאיר במיטה - מה יישאר לנו? אולי במחיר השוויון נבקש מאחינו ההומואים ה"נשיים" לגדל זיפים וללבוש חולצות צווארון, מאחיותינו הלסביות הבוצ'ות להאריך שיער וללכת בשמלות, מקהילת הטרנסג'דרית "לעבור" טוב במגדר החדש, ומהביסקסואלים פשוט לבחור צד ולהחליט? זה בטוח יעבור טוב יותר אצל ח"כ אורי אריאל. אולי נהיה סטרייטים, זה בכלל יעשה את העבודה.

מצעד הגאווה בתל אביב 2013 (צילום: מיכאל שבדרון )
נוקטים עמדה נגד חברה דכאנית וגזענית | צילום: מיכאל שבדרון

מה שהחברה הישראלית (ואנחנו) צריכים לדעת זה שאותן נשות ואנשי ונשות צבא, עובדי היי-טק ומשרדי ממשלה, הם אלו שיגיעו לרקוד במסיבת נשים או "להרים" באומן. אותם הומואים, יותר מכולם, נמצאים בחדרי החושך בביף. וזה נהדר. ממתי אנחנו מתביישים כל כך במיניות שלנו? חברה שמגדירה את מתן הזכויות הבסיסיות שלה לאנשיה סביב שאלות "מוסריות" כאלו ואחרות היא חברה שתישאר לעד דכאנית וגזענית. זו חברה שמצמצמת את אנשיה לתוך 'כור היתוך' אחד שמבטל ומשתיק את ייחודו של בנות ובני האדם השונים.

כל צבעי הקשת?

אם כבר בביקורת על מצעדי הגאווה עסקינן, אני חושב שכדאי לדבר עליה לא רק סביב החתיך המסוקס שרוקד במצעד. שאלת הייצוגיות היא שאלה חשובה ומהותית בכל מה שקשור לקהילה הגאה, אבל היא מתחילה אי שם בהצעות החוק כביכול "פרו-להט"ביות" שסובבות בעיקר סביב אותם הומואים הרוקדים במצעדים. עצוב לומר שהלסביות, הביסקסואליים, הקווירים, הטרנסג'נדרים והטרנסג'נדריות, הא-מיניים ונוספים אחרים יישארו מחוץ למשחק הגברי גם באירועי הגאווה, ולצערי גם במאבקים "הקהילתיים" שנדאג לקדם. אי אפשר הרי לדבר על מוסריות ופונדקאות באותה נשימה מבלי לציין את הקונפליקט המורכב והרגיש סביב המעשה (גם אם הוא מאוד חשוב ומשמעותי לנו).

לשמחתי בשנים האחרונות אפשר לראות יותר ייצוגים צועדים במצעד, החל מקהילת הטרנסים, הקהילה הדתית הגאה, בני ובנות הנוער הגאים, קהילת הדובים ונוספות אחרות. השנה המעצד יסתיים בפארק, כדי לאפשר גם למשפחות גאות וחברים מבוגרים להגיע ולהיות נוכחים וזה משמח. גם אני מחזיק בלא מעט ביקורת כלפי המצעד בתל אביב, אבל אין לי בעיה עם הגברים החתיכים שרוקדים במצעד - שימשיכו לרקוד. שלא ילכו לשום מקום. רק בואו נוודא שזו לא התמונה היחידה, כשלצידם רוקדות נשים במרחב מוגן ומאפשר, שהנוער שלנו לא נדחק לשוליים, שמשפחות יכולות לטייל עם עגלות ילדיהם. לכולנו יש מקום.

מצעד הגאווה בתל אביב 2013 (צילום: מיכאל שבדרון )
רבים נשארים מחוץ למשחק הגברי | צילום: מיכאל שבדרון

רן לייבל הוא מנכ"ל איגי - ארגון הנוער הגאה

עוד ב-mako גאווה: