איידס בשבילי היתה מחלה שמתים ממנה. כשהיא פרצה לחיינו בשנות השמונים, הייתי אז בגיל שעוד משחקים בבובות. בבית בו גדלתי לא דיבר על סקס ובכלל על זהות מינית. מחלת האיידס תמיד ליוותה את הסקס שלי אבל אף פעם לא באמת הייתה שם. תמיד נזהרנו כי זה מה שהיה נהוג, לא בגלל שפחדתי. עושים סקס אז מוגן, פשוט ובלי מאמץ מחשבתי. 

>> חשבו שבנם וחברו הטוב הם זוג - ואז קיבלו את הסרטון הזה

>> "ואז סבתא שאלה אותי: איך אתן עושות סקס? עם היד?"

שנים עברו וחברים מסביבי נדבקו, ועדיין היא לא באמת הייתה שם. ככל שהשנים חלפו והטיפול השתדרג, המחלה הפכה לכרונית ואורך החיים עלה - היא התרחקה יותר ויותר מהמודעות שלי. ואתם יודעים איך זה קורה, המגננות מתחילות לרדת. אתה כבר לא מפחד ממנה ולפעמים גם לא חושב על זה. אתה עסוק הרבה בבטחון העצמי שלך. בלהיות יפה יותר, חתיך יותר, פופולרי, שכשמגיע בחור שווה אתה מתמסר לו בלי לחשוב פעמיים.

ואז אומרים לך שאתה חיובי. אומרים לך שאתה נשא. אומרים לך שבדם שלך שוכן עכשיו נגיף קטלני, ולמרות שכבר חשדת, זה נכנס לך עמוק לדופק. רציתי רק להתחיל את הטיפול. להיות מוגן ולא להיות מדבק, ופחדתי מארון חדש. לא רציתי להתבייש שוב בעצמי. לא רציתי להסתיר שוב דברים מהעולם. לא רציתי שזה יאכל אותי מבפנים ויגרור את הנפש שלי לחישכון כמו בעבר. הארון ההומוסקסואלי שלי שקל כמו המוות, ההסתרה והבושה מחקו לי את השמחה. אז אני מדבר עליו הרבה ואני מכיר בו שהוא שלי כרגע, אני לא מאשים את עצמי ולא מאשים אחרים. 

הזעתי כשלקחתי את הכדורים בפעם הראשונה. החרדה תפסה אותי עמוק בגרון. מוזר שכל כך רציתי להתחיל טיפול ואז פתאום הפחד היכה בי בפנים. זאת אחריות כבדה. לא התחייבתי בחיי לפעולה יומיומית כל כך אך הרת גורל. מה אם אשכח כדור? מה אם יהיו תופעות לוואי? מעכשיו ועד שאמות 2 כדורים ביום?! אני מסוגל לזה בכלל? אני מספיק בוגר ואחראי?

"מי שירצה אותי באמת ירצה אותי עם הנגיף שלי"

ואז בכיתי בפעם הראשונה מאז הגילוי. הבכי השני לא הגיע הרבה אחרי. משהו בך פתאום מבין את ההרסניות הזאת. את הדיאלוג עם המוות, וזה בועט לך ישר בסרעפת. זה היה בכי עמוק יותר. בכי של גילוי ושל צער על חוסר שליטה. לקחתי כדור שינה כדי להירדם. אני לוקח שני כדורים בבוקר כל יום מאז. לא שוכח אף פעם. כל בוקר כמו צחצוח שיניים. פחות זמן אפילו.

אין תמונה
"יש מי שרוצה לדעת, ויש מי שנגעל ומקלל"
היו פעמים שדמיינתי שאני מצליח לחפור ביד פתח בעור ולשלוף אותו החוצה. הוא לא וירוס מיקרוסקופי, הוא ישות שחיה אצלי בגוף. היו ימים שלא חשבתי עליו בכלל. יש ימים שהוא במחשבות שלי כל הזמן, בשיחות שלי עם הסביבה, עם גברים באתרי דייטינג, במסיבות. חלקם בורחים. חלקם נשארים. יש מי שרוצה לדעת, ויש מי שנגעל ומקלל.

קראו לי "זונה מלוכלכת", "מדביק במחלות" ו"חולה איידס מסריח". אמרו שזה מגיע לי כי אני שוכב עם כולם במסיבות של הביף (הלוואי). סירבו להתנשק איתי. יש לי פרופיל בשלושה אתרי דייטינג, בכולם אני חשוף כנשא. מי שירצה אותי באמת ירצה אותי עם הנגיף שלי. מי שיש לו בעיה עם הנגיף שלי, לא יפנה מלכתחילה. אחלה סנן מבחינתי.

אני נבדק באיכילוב כל שלושה חודשים. בודקים לי רמות של הנגיף לראות שהוא נשאר רדום ולא מזיק, ובודקים גם מדדים כלליים רגילים ושאר מחלות. הפרופסור שלי אמר לי שקצת עלו לי השומנים בדם וכדאי לי להפחית סוכר קצת. לפני הנגיף לא עשיתי בדיקות כלליות כל שנה. עכשיו אני עושה בדיקות כל שלושה חודשים. בכללי אני מאושר איתו. כרגע הוא איתי ולא עוזב. אני לא מתבייש ולא מתנצל, וגם איתו אני ממשיך לחייך.

הסרט "גן העצמאות" יוקרן הערב באירוע המרכזי ליום האיידס העולמי בסינמטק תל אביב. האירוע יכלול הקרנת בכורה לחמישה סרטים קצרים שיצרו ישראלים החיים עם HIV במסגרת מיזם "State of the ART", בחסות חברת GSK. קבלת פנים החל מ-20:00. הכניסה חופשית.

>> נער בן 13 התאבד אחרי שנים של התעללות הומופובית

>> תובעת את בתה הטרנסית בת ה-17 ואת הרשויות שעזרו לה