>> חפשו את עצמכם בתמונות ממצעד הגאווה בפייסבוק של mako גאווה
אז הומוסקסואליות היא לא מחלה?
ההורים גידלו אותנו באווירה נאורה, לא שטפו לנו את המוח שהומוסקסואליות היא מחלה שאפשר להידבק בה מדיסק של עברי לידר, אבל תמיד דאגו להבהיר שזו בחירה לא משתלמת ולא כדאית בחיים האלה, בערך כמו לעשות בי איי כללי.
את כל הרקע ההיסטורי הבאתי כדי שתדעו שהשתתפותי במצעד הגאווה נעשתה כצעד אנתרופולוגי, כמישהו שמציץ מבחוץ על האחרים. או במילים אחרות: כהומופוב. וכך, כשאני מכין את עצמי לתסריט הרע מכל (אני צועד בין ההמונים, מתחכך בטעות במישהו אחר, יש לו עיניים כחולות, הוא מעביר לי יד בשיער, הדופק שלי עולה ואו -מיי- גוד-דיס-פילז-סו-רייט!), יצאתי לדרך.
12:30 - חמוש בבקבוק מים מינרליים ובקרם הגנה - בדרך לבלאגן
את המסלול התחלתי בשדרות רוטשילד, שם ראיתי צמד סודנים או אריתראים (פחדתי לברר) שלא הבינו מדוע זרם של בני אדם נע צפונה לכיוון בן יהודה-בוגרשוב. "זהו. ניצחתם", אמרתי להם. "אנחנו עוזבים את תל אביב וננסה את מזלנו בנגב. תשמרו על עצמכם, ביי".
13:15 - מחפש אסימונים - רחוב בוגרשוב
המשכתי הלאה ובהדרגה מצאתי את עצמי מתערבב בתוך נחיל אנושי של גברים שזופים, חטובים עם מבט של "אני הולך לטרוף את החיים". לצערי, כל הזיקוקין די נור האלה לא עשו לי את זה. לא נפל שום אסימון. (תזכורת לעצמי: אולי אני בכלל בקטע של טרנסים. לבדוק בשבוע הבא).
14:10 - נזכר בסבא - רחוב בן יהודה
בלית ברירה התרכזתי בתפאורה. שיירה של משאיות שנראו כמו שיעור הנהיגה האטי בעולם השתרכה לאורך רחוב בן יהודה. הייתה שם משאית עם לוגו של גוגל, משאית של מועדון שעושה ערבי גייז וכמובן משאית של mako גאווה. הידד! ב-1945 סבא שלי צעד עם עוד אלפי יהודים מוורשה, אבל אז זה היה בלי חסויות.
ובחזרה לבן יהודה. על כל משאית היו רמקולים שניגנו משהו שהתחפש למוזיקה ורקדנים ששפכו מים על הצועדים. מקדימה ליד ההגה ישב איש עם משכנתא. חשתי הזדהות איתו אך מאחר וזה טור אישי ולא תחקיר עיתונאי של ממש לא ניסיתי לשוחח עימו.
15:15 - מסקנות - חוף גורדון
המשכתי לצעוד בדוחק לעבר נקודת הסיום המיוחלת, חוף גורדון. בשלב הזה כבר השלמתי עם זה שאני כנראה לא גייז. סתם עוד סטרייט מזדקן שלא הולך לו עם נשים. יש כמונו בתל אביב כמו זבל.
לאור זאת אני חייב לציין לטובה את הסובלנות שהפגינו הגייז כלפי סטרייטים במהלך המצעד. כמעט ולא נרשמו אירועי אלימות, למעט מקרה של גבר ואישה שהלכו מחובקים ליד חבורה של גייז שצעקו לעברם "שאבעס, שאבעס!!!".
במסיבה הגדולה בחוף ראיתי אלפי צעירים שחיכו בקוצר רוח להופעתו של עברי לידר. אז הבנתי סופית שאני, חלק מהשמחה הזאת, כבר לא אהיה – ואף בחור שרירי עם קוביות בבטן לא יגיד לי אחרת. נותרה בליבי המסקנה הסופית: השמחה היחידה שנותרה לרווק בן 43 היא השמחה לאיד. תנו לי לראות שמישהי יפה שלמדה אתי בתיכון ולא זרקה מבט לכיוון שלי, השמינה. ספרו לי שמישהי שדחתה אותי בקופידון על בסיס תמונה בלבד, עדיין רווקה. מה אני כבר מבקש? להתראות במצעד הבא.