דנה אינטרנשיונל (צילום: ראובן שניידר )
האחרונה שיכולה לדבר על הכללות. דנה אינטרנשיונל | צילום: ראובן שניידר
את הטור הזה אני רוצה לחלק לשניים: החלק הראשון לדנה אינטרנשיונל והחלק השני לציבור החילוני והמסורתי.

לדנה אני רוצה לומר: את האחרונה שיכולה לקרוא למישהו שלא להכליל קבוצה שלמה, כפי שקראת לנו אתמול. לשאר הציבור אני רוצה לומר: מי שמתפשר על הדמוקרטיה כשמדובר בהומואים או בכל קבוצת מיעוט אחרת – שלא יתפלא שהדבר משמש דלק לחרדים הקיצונים.

איפה היו כולם כשנדקרו הומואים בירושלים?

ואתחיל דווקא מהחלק השני. לפני שש שנים נפל דבר בישראל. מחבל חרדי בשם ישי שליסל דקר שלושה מצועדי מצעד הגאווה בירושלים. והארץ שתקה, מילאה פיה מים. יותר נכון – האשימו את הקורבן, את קהילת הלהט"ב כולה, עם אותה שאלה זוועתית: "אבל למה? למה דווקא בירושלים?".

בשנה שחלפה לאחר מכן, ההסתה נגד קהילת הלהט"ב רק הלכה וגברה, כפי שניתן לראות בסרטו הנפלא הנפלא של ניצן גלעדי "ירושלים גאה להציג".

עצם השאלה למה חייבים מצעד דווקא בירושלים הייתה מקוממת ובלתי רלוונטית בעליל. נניח, לצורך הוויכוח שלא חייבים מצעד בירושלים. זאת שאלה שמקומה הראוי הוא דיון פילוסופי באיזה יום עיון או בין הקהילה הגאה לבין עצמה.

העיר בוערת, ההסתה משתוללת ואף אחד לא פוצה פה. אף שר בממשלה, גם לא ציפי לבני, לא עמד לימין הדמוקרטיה. נהפוך הוא, המשנה לראש הממשלה, שהיום הוא נשיאנו האהוב, שמעון פרס, עוד השתלח ואמר: "ההומואים עברו כל גבול" (טוב, הוא היה צריך אז את הקול החרדי כדי להיבחר לנשיאות).

תופעות מכוערות לא נולדו היום – אתם פשוט חייתם בבועה

במובנים רבים, קהילת הלהט"ב הצליחה לשים אצבע בסכר הדמוקרטיה, רגע לפני התפרצותם של אותם אנשים, שהדמוקרטיה לא מעניינת אותם, החוק לא מעניין אותם והמדינה לא מעניינת אותם. רק האמונה שלהם, כפי שהם מפרשים אותה ובאמצעותה ניתן להשליט על הארץ טרור, מתוך תחושת אדנות מקוממת.

במשך זמן רב, רב מדי, חלק גדול מהציבור הישראלי (ולמרבה הצער, גם בקהילת הלהט"ב) לא עניינה אותו הדמוקרטיה. הם היו שבויים בתרבות ה"אל תפריעו לי באמצע המקיאטו".

דנה אינטרנשיונל, צילומי קליפ (צילום: תום מרשק)
"שמה גלגלים במאבק הגאה". דני זאק על דנה אינטרשיונל | צילום: תום מרשק

מה, חשבתם שהדרת נשים נולדה היום? שתקתם כל כך הרבה שנים, עד שלא הבנתם עד לאילו ממדים מפלצתיים הגיעה התופעה. אבל ככה זה כשאתם עסוקים מדי במקיאטו ובאייס-שוקו שלכם, ומחוץ לבועה שאתם חיים בה ישנם אנשים קיצוניים, הרחוקים מלהיות "עשב שוטה" או "קבוצת שוליים".

אלא שאז האמת מתפוצצת בפרצוף, עד שאי אפשר להתעלם. התעלמתם מההתעמרות בסטודנטים ערבים בצפת, וקיבלתם את מכתב הרבנים. נתתם ל"תג מחיר" נגד פלסטינים להפוך לדבר שבשגרה, עד שפעילי הימין הקיצוני פרצו מיוזמתם לתוך בסיס צבאי כדי לפגוע בחיילים.

וכך גם נשארתם שווי נפש במשך שנים של הדרת נשים, עד שראיתם בבום כתבה אחרי כתבה שקוממה אתכם – עד לאותו "האיש הבריא" בכתבת אולפן שישי, שבהחלט תומך ביריקה על ילדה בת שמונה. וכאן, אפשר להבין, הגיעו מים עד נפש. הפסקתם לשתוק. מוטב מאוחר, כמו שאומרים.

אפשר ללמוד מהבית הפתוח בירושלים איך לא להיכנע – אך גם לא לשנוא

ולפני שאתייחס לקריאתה הנרגשת של דנה אינטרנשיונל, אני רוצה לחזור אל מה שעברנו אני וידידיי בבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות בשנים 2007-2006. אל מול כל ההסתה הזאת, גילויי השנאה, האיומים על חיינו והרגשת הלבד אל מול ציבור אדיש ועיתונאים הומופובים, למדנו ערכים חשובים על חשיבותה של אהבה, של אי כניעה לשנאה.

ואת השיעור הזה, שלמדתי אותו שוב ושוב משתי נשים מדהימות, נועה סתת ואיילת שנוּר, לא אשכח כל חיי: לא לשנוא חרדים! לא להסתכל על מתנגדינו וגם לא על שונאינו כעל "האויב", אלא כעל "בעלי הדעה האחרת". נעמוד על זכותנו לצעוד בירושלים, מבלי להידרדר למצב שבו אנחנו נכליל נגד אוכלוסיה שלמה. מה גם שלא כל חרדי הוא בהכרח הומופוב.

וכך, במצעד הגאווה והסובלנות 2007, כאשר עמדו מול הצועדים מפגינים חרדים עם שלטים הומופובים, היו כאלה שהחלו לצרוח עליהם ולקלל.

אני וחברים נוספים מהבית הפתוח ניגשנו אליהם, ואמרנו: "חבר'ה, אנחנו לא פה כדי לשנוא אף אחד ולא כדי לריב. הם יניפו את השלטים שלהם – והתשובה שלנו לכך תהיה צעידה גאה עם דגל גאווה ברחובותיה של הבירה".

אני חושב שהבית הפתוח בירושלים יכולה בהחלט ללמד את הציבור משהו על אי כניעה להסתה של מנהיגי החרדים, מבלי להסית נגד הציבור החרדי, מבלי לשנוא אותו ומבלי להכליל.

היורקים הם לא "עשבים שוטים" – ולמרות זאת אסור להכליל

ונחזור לדנה אינטרנשיונל. אותה דנה שמתוך ניסיון פתטי ובלתי פוסק להתחנף למיינסטרים התנגדה למצעד בירושלים, במקום להתנגד להסתה. אותה דנה שהאשימה את הקהילה הירושלמית ב"פרובוקציות". אותה דנה ששמה מקלות בגלגלי המאבק על חופש הביטוי.

כן, זאת אותה דנה, שאתמול, בטור אישי באינטרנט, קראה לציבור שלא להכליל חרדים, מתוך אותו ניסיון פתטי למצוא חן בעיני המיינסטרים. עם הרבה סיסמאות לעוסות כמו "אנשים אחים אנחנו", "צריך להיאבק – אבל לא ככה" וכמובן שאי אפשר בלי איזה ציטוט כמו: "יהי שלום בחיליך ושלווה בארמונותייך". ואם זה לא מספיק כדי שנתפעם ונאמר: "פששששש", היא מזכירה לנו שגם אותה הדירו. פשוט זלגה מעיני דמעה.

דנה, לא בכל פעם שיוצאת הפגנת ענק נגד תופעה שמתרחשת מצדם של חרדים, זוהי הכללה או הבעת שנאה. את מציגה את האלימים והיורקים כ"עשבים שוטים". אבל הם לא, כי אם הם היו עשבים שוטים, זה לא היה מגיע לממדים הללו.

אבל גם זה שהם בהחלט מהווים נדבך בלתי יבוטל בציבור החרדי בוודאי לא מצדיק שנאה נגד חרדים. אלא שדווקא גילויי השנאה נגד חרדים הם מעטים ובגדר "עשבים שוטים". כל מי שעלה שלשום אל בימת הנואמים בהפגנה בבית שמש הדגיש כמה אסור להכליל. ואם לא שמת לב, היו שם גם חרדים בין המפגינים – חרדים שמתנגדים לקיצוניות. אז על מה בדיוק את אומרת "כן למחות, אבל לא ככה"? איך כן?

אבל אם כבר בהכללות עסקינן, לא בטוח שאת יכולה לדבר, דנה. לפני ארבע שנים התראיינת לאריאל כהן והשתלחת על ציבור שלם בצורה מכלילה, מכוערת והומופובית. כאשר כהן שאל אותך על אהבה, הצגת את ההומואים כקהילה שבה כולם בוגדים בכולם. "ממש אין אצל הומואים מערכות יחסים". על כך נאמר, דנה: הפוסל, במומו פוסל.

>> דנה אינטרנשיונל בהיכל הקהילה

>> לרשימה המלאה של היכל הקהילה

>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה