>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
תומר רביב היה בן 18 בליל הרצח בברנוער. הוא הגיע לשם כפי שנהג מדי פעם, לשוחח, להתייעץ ולהרגיש שייך. שום דבר לא הכין אותו לטבח שעמד להתרחש באותו לילה נורא. "הייתי בדיוק בזמן שיחה עם המדריכה ושאלתי אותה למה כל כך קשה לבנות מערכת יחסים רצינית בתוך הקהילה הגאה", הוא אומר ל-mako גאווה. "בדיוק איך שדיברנו על זה התחילו היריות".
לדבריו, 4 השנים האחרונות היו קשות מנשוא. "בגלל שאני במשטרה אסור היה לי לדבר והרגשתי שאני נשרף מבפנים. סוף סוף אני יכול להוציא את האמת החוצה. אני רוצה שכולם ידעו מה שבאמת היה שם".
"מה זה, פיגוע אהבה?"
עם פרסום הפרטים בדבר מעצרם של שלושה חשודים ברצח, הוא מקווה שהפרשה מאחוריו, אך יוצא נגד הגדרת הפשע כפשע על רקע נקמה אישית. "מה שהכי מעצבן זה שאומרים שזה לא פיגוע שנאה אלא נקמת דם. למה לנקום בכל הקהילה? הרי ברור שזה פיגוע שנאה, אם זה לא פיגוע שנאה, זה פיגוע מאהבה?".
רביב מספר כי באותם רגעים בהם פרץ הרוצח לתוך הברנוער, התחבא בפינת החדר. "זה חדר בתוך מקלט ולא היו לי הרבה אופציות לאן לברוח, אז נשארתי במקום מתחת לשולחן ואמרתי שמע ישראל".
לאחר שהבין כי ניצל ושרד את התופת, המשיך בחייו והחליט על קריירה כשוטר. רביב מספר, כי לליל הרצח קשר ישיר לבחירתו זו. "בעקבות האירוע החלטתי ללכת למשטרה, התחלתי בסיור ומשם המשכתי לתפקידים נוספים".
לרביב חשוב שכולם ידעו את האמת ויתייחסו באופן שווה לחברי הקהילה הגאה. "החלום שלי שתהיה תודעה ושאנשים יבינו שגברים הומואים הם בדיוק כמו כולם, ואם אפשר להוריד אתה מילה חריג מהלקסיקון העברי – אז הגיע הזמן לעשות זאת".
בהקשר לשמועות בנוגע ל"בכיר בקהילה" שהיווה את המניע לרצח, אומר רביב כי הוא מאחל לו שהחוק ימצה את הדין איתו ושהוא יקבל את מה שמגיע לו כפול ומכופל. "אני קורא לו שישתף פעולה עם החקירה וימזער את הנזקים".
היום העלה רביב פוסט בפייסבוק, ובו הוא פונה לרוצח ששינה את חייו. תוך זמן קצר זכה לתגובות רבות ולשיתופים ברחבי הרשת.
"לרוצח של הבר-נוער,
אני תומר ואני שוטר.
אני שוטר הומו.
לפני 3 וחצי שנים, כשהhיתי בן 18, באת לרצוח אותי.
לא הצלחת.
אבל רצחת שניים מהחברים שלי.
רצחת את ניר ואת ליז.
בנוסף פגעת בעוד עשרות ילדים תמימים חפים מפשע.
זוכר?
זוכר איך ירית בנו כמו ברווזים?
זוכר את כל שלוליות הדם? הבכי, היללות, גניחות הכאב והייסורים, ההרוגים והפצועים ששכבו שרועים על הרצפה חסרי אונים בתוך שלוליות הדם הרעש, הכאב וההד של הכדורים?
מאותו היום אתה לא עוזב אותי ואתה הולך איתי לכל מקום.
אתה, ובמיוחד המראות המחרידים לא עוזבים אותי.
אתה בא לי הרבה בסיוטים, במסיבות, בפאבים, בבתי קפה, כשאני יושב עם המשפחה ועם החברים, כשאני נוהג ואפילו כשאני יושב באוטובוס.
מאותו הלילה הזוועתי, הדמות השחורה שלך עם המסכה השחורה שהיתה לך על הפנים והאקדח המקולל שאחזת בו, לא עוזבת אותי.
בזה הרגע שאני כותב לך, אתה יושב בתא המעצר שהוא ממש כמה מטרים בודדים מהמשרד שלי.
כן, המרחק שמפריד בנינו כעת עומד על 10 מטר.
אני כבר לא מפחד ממך יותר.
אחרי שראיתי אותך מכוסה כולך בשחור ויורה בחברים שלי, היתי בטוח שגם התור שלי יגיע.
יש שני דברים שרציתי יותר מכל לעשות בזמן שנכנסת וירית:
1) להתקשר ולהיפרד מאמא שלי. לומר לה שאני אוהב אותה הכי שבעולם ותודה על כל מה שהיא עשתה למעני במשך 18 השנים, והכי תודה, על זה שהיא הביאה לי את המתנה הכי מושלמת שיש, שבכל שניה אתה עומד לקחת אותה ממני בלי רחמים.
מאחר ולא מצאתי את הפלאפון שלי, אמרתי לעצמי שעם כל הצער והכאב שבדבר, אנחנו ניאלץ ככל הנראה להפרד בחדשות ערוץ 2, לאחר שהיא תשמע שהבן שלה נרצח.
2) להשאר בחיים.
דבר נוסף שאני זוכר שרציתי לעשות בזמן שירית בחדר: לצעוק לך "בבקשה אל תירה בי, אני לא הומו, אני סטרייט". מזל. מזל גדול שלא צעקתי לך את זה.
בשלושה דברים עזרת לי:
-לצאת מהארון
-להיות גאה במי שאני
-לאהוב את החיים שלי יותר.
אחרי שבית המשפט ירשיע אותך, אפרד ממך סופית - אני אמשיך את חיי החופשיים ואתה תכלא בבית הסוהר עד סוף חייך.
>> מהרצח בברנוער עד לפענוח הדרמטי
>> הרצח בברנוער: "עדיין פשע שנאה"