>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
במצעד הגאווה והסובלנות שהתקיים ביום חמישי האחרון בירושלים התקבלו במחיאות כפיים ונאמו ללא הפרעה יו"ר האופוזיציה, שלי יחימוביץ' (העבודה), יו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון וח"כ ד"ר דב חנין (חד"ש). למרות שבמקום נכחו פעילות ופעילים רבים של גאווה בליכוד או סתם כאלה שנבחרי ונבחרות הציבור הנ"ל לצנינים בעיניהם, לא נשמעו קריאות או ניסיונות השתקה. אולם, כאשר עלתה שרת הבריאות, יעל גרמן, ניסו פעילים ופעילות מהעבודה, מרצ וחד"ש, כמו גם פעילים קיצונים יותר, להשתיק אותה בקריאות ובמשרוקיות.
השתקות היו גם בעבר. השנה, במצעד התל אביבי, הצליחו עשרות רבות בקהל להשתיק את שר האוצר, יאיר לפיד, לא אפשרו לו לדבר – והוא ירד מהבמה.
דבר דומה קרה במצעד הגאווה החיפאי בשנת 2010. אחרי שנים שבהם ביקרו את ראש העיר, יונה יהב, על שאינו מגיע לנאום במצעד, הגיע יהב לנאום. או אז הפריעו פעילים קיצונים (סליחה, שכחתי את מכבסת המילים: "רדיקלים") לנאום, והוא ירד כשהוא אומר: "אני מבין שאתם לא רוצים שאני אדבר".
ומדוע לא הגבתי אז בטור דעה כמו עכשיו? כנראה שבגלל שלא נכחתי במקום, זה לא בער בי כמו עכשיו. בחיפה לא הייתי מפני שהרגשתי לא טוב באותו היום, ובתל אביב הייתי רחוק מהבמה וכלל לא שמעתי מה הולך שם.
הפעם הייתי, הייתי והתביישתי. לקבל נואם שהוזמן בקריאות בוז זה בעיניי דבר לגיטימי ואפילו מומלץ. מדובר בדמוקרטיה, חופש הביטוי. אבל לאחר מכן יש לאפשר לו לנאום. סתימת פיות זו אלימות. ואת זה אנמק בטור זה.
יאיר לפיד עושה עבודה מצוינת – עבור העשירים ששלחו אותו
אי אפשר להאשים אותי באהדה יתרה ליאיר לפיד. הוא עושה עבודה מצוינת – עבור העשירים, החברים של ביבי ואולמרט שמקבלים את המדינה ברבע מחיר, אלה ששלחו אותו. זה שכל כך הרבה פראיירים לא לומדים את הלקח מימי שינוי וקדימה, זה דבר אחר.
אבל כל זה לא קשור כלל למצעד הגאווה או למאבקה של קהילת הלהט"ב. קריאות הבוז בהן נתקל לפיד היו, בין השאר: "העם נגד העלאת המע"מ".
באשר ליעל גרמן, לקוראי הבוז היה קייס חזק יותר. גרמן הפילה בוועדת השרים לענייני חקיקה את הצעת החוק שהגישה ח"כ מרב מיכאלי (העבודה) לאיסור על אפליית טרנסג'נדרים במקום העבודה. הסיבה: ח"כ עפר שלח (יש עתיד) עמד להגיש למחרת, והוא אכן הגיש, הצעת חוק מקיפה יותר.
גרמן יצאה קטנונית בממשלה – אבל זה לא מבטל את כל מה שעשתה למעננו
כל הדעות, בעד ונגד גרמן וכן בעד ונגד מיכאלי, קיבלו ביטוי הולם ושווה ברמת חשיפתו ב-mako גאווה. על כל פנים, דעתי האישית היא חד-משמעית: גרמן יצאה קטנה וקטנונית בכך שהיא הפילה הצעת חוק חשובה רק בגלל "מלחמה על הקרדיט", בעיקר כאשר עפר שלח עצמו חתום גם על החוק של מיכאלי. אפשר היה לאשר גם את החוק של מיכאלי וגם את החוק של שלח.
קצת אירוני, כי כאשר נכנסים לעמוד הפייסבוק של עפר שלח, בתיאור "אודות", כל מה שכתב שלח הוא ציטוט של הנשיא האמריקני המנוח, הארי טרומן (זה שהחליט להכיר במדינת ישראל, 11 דקות לאחר שקמה): "מדהים מה אתה יכול להשיג אם לא איכפת לך מי מקבל את הקרדיט".
חבל שגרמן לא למדה את זה, וכולי תקווה שהיא תשכיל להבין את טעותה ושהערר שהגישה לימור לבנת בנושא יתקבל.
ועם זאת, אי אפשר לתת למקרה בודד זה לבטל במחי יד את כל מה שעשתה עד היום יעל גרמן למען הקהילה, בפרט. כראשת העיר הרצליה, היא הכניסה את חוש"ן לכל בתי הספר בעיר, הכניסה ספרות גאה אל הספריה העירונית ונפגשה חדשות לבקרים עם נוער גאה. שלא לדבר על זה שב-2006 היא הייתה בין הקולות הבודדים שתמכו במצעד בירושלים בנחישות. מצטער, אי אפשר לקחת את זה ממנה.
בבית הפתוח למדתי שיעור חשוב בסובלנות
כאשר שרת הבריאות, יעל גרמן, עלתה לנאום, היא התקבלה בתשואות ובקריאות בוז. ישבתי ליד ידידה מאוד טובה שלי, שצעקה בוז. אני השמעתי תרועות הידד. עד כאן לגיטימי. בחברה דמוקרטית בריאה ובקהילה שקוראת לסובלנות, יש מקום לפלורליזם ולחופש הביטוי.
אך מרגע שהחלה לנאום, לא הפסיקו פעילות ופעילי חד"ש, העבודה וגם המפלגה שאני כל כך תומך בה, מרצ, לצעוק ולהפריע לנאומה של גרמן. במקביל, הפנאטים והפנאטיות, שזיהיתי לא מעט מתוכן ומתוכם כפעילות ופעילים של "משפריצות" (בלי להכליל את כל פעילי ופעילות "משפריצות). כנראה שעבור הפנאטיות והפנאטים, צריך "להשפריץ" ארס ושנאה – שלא לדבר על המיזאנדריה והומופוביה הקיימת ברבים מהם ורבות מהן.
הייתי בהרבה עצרות, הפגנות וטקסים בחיי. קריאת בוז היא דבר לגיטימי בעיניי, גם כאשר מדובר בשרה שבאה לתמוך בקהילה, אבל חלק מהקהילה מוצאת לנכון לבוז לה. לגיטימי גם להיפרד ממנה בבוז. אבל להפריע לנאום ברעש משרוקיות ובצעקות - זו אלימות!
אחד הדברים שלמדתי בבית הפתוח, בימים הקשים של 2007-2006, במאבק על ירושלים, הוא היכולת להכיר גם בזכות הביטוי של אלה שלא נוח לי לשמוע אותם. שתי נשים מדהימות, נועה סתת ואיילת שנור, לימדו אותי שיעור חשוב מאוד בסובלנות, בדמוקרטיה ובפלורליזם. למדתי שם את כוחו של המאבק הבלתי אלים, את העוצמה שבנחישות הבלתי מתלהמת, אך הבלתי מתפשרת. ואל נא תתבלבלו בין בין איפוק לבין חוסר נחישות. כי בזכות הנחישות הבלתי מתלהמת של נועה סתת, המצעד בירושלים הוא עובדה חיה וקיימת.
יאמרו מתנגדיה של גרמן כי היא הגיעה "לגזור קופון" ולהצטייר כמי שתומכת בקהילה, בעוד בשטח היא לא עושה כלום. מאידך, אני בטוח שבתא הגאה של יש עתיד יאמרו אחרת. גם לי יש דעה, ופירטתי אותה למעלה. אבל זה לא קשור. גרמן הוזמנה לנאום על ידי הבית הפתוח, ומשהוזמנה, יש לכבד אותה ולאפשר לה לדבר. כן, לדעת לכבד את היריב הפוליטי, גם אם מתנגדים לו.
מי שלא מתיישר לפי עמדת הפנאטים – הופך מושא לארס ודברי נאצה
כמה חבל שבחברה הישראלית יש כאלה שלא יודעות ויודעים להתנהג. אין לי איך להגדיר זאת אלא כעדר בהמות מתלהמות ונוהמות. וכמה לא מפתיע אותי שדווקא אותה פעילה ב"משפריצות", שנאמה בעת הזנקת המצעד, הייתה בין השורקים והשורקות במשרוקיות. ואחרי זה נשמעות הטענות שמשתיקים אתכן ומדירים אתכם? נאה דורש, נאה מקיים.
פעיל קוויר שיש בינינו הסכמות ואי הסכמות על נושאים רבים, אך יש בינינו המון כבוד הדדי, טען שהייתה למשתיקות ולמשתיקים את מלוא הזכות להשתיק את גרמן. הוא הגן בחירוף נפש על השתקתה של גרמן בתור הדעה הנכונה היחידה. בשלב מסוים, כשדיברנו בטלפון, הוא אמר לי: "אם זה היה תלוי בי, גם את אלינור סידי, מנכ"לית הבית הפתוח, הייתי מעיף מהבמה".
הוא היה "מעיף". לא הגזמנו? יש כאן קבוצה אחת שכופה על כולם את דעתה בצעקות ומשרוקיות. אין לה כבוד לאף אחת ולאף אחד. רק היא, הקבוצה הקיצונית הזאת, היא היחידה שצודקת, הדעה שלה היא היחידה שלגיטימית – ואין מקום לדעות אחרות. הקהילה צריכה להיות מקשה אחת, ומי שלא מתיישר לפי עמדת הפנאטים, הופך למושא לארס ודברי נאצה.
די, צריך לשים לזה סוף. הגיע הזמן להפסיק לתת לגיטימציה לסתימת הפיות הזאת. תאהבו או לא תאהבו – לא כל מי הנואמות והנואמים במצעדי הגאווה יהיו לטעמכם ולטעמכן. גם אני לא תמיד אוהב את כל מי שאני רואה על הבמה. אבל כבוד או דרך ארץ אינם בגדר "עשיית טובה". זוהי חובה שלא לאפשר לאלימות הזאת להתרחש שוב. קריאות בוז – כן. השתקה אלימה – לא.
ח"ח לשרה גרמן: בניגוד לראש מפלגתה, היא לא ירדה מהבמה. גלינה פור דה-ברה אפילו ביקשה לעצור לשנייה את נאומה כדי לבקש מהקהל לכבד את הנואמת, אבל גרמן אמרה לה: "לא, זה בסדר, אני מסתדרת", והמשיכה לנאום בחיוך, כאילו האלימות וההשתקה אינן קיימות. פייר, יצאה מלכה – ורק על זה הרעתי לה ממושכות.
פירות המאבק: נערות ונערים עם דגלי גאווה בתחנה המרכזית בירושלים
והרשו לי לקנח בדבר טוב: כשהגעתי לתחנה המרכזית בירושלים, בדרכי הביתה לאשדוד, עברה לי כל הרגשת החמיצות מהמחזה המביש בעצרת הסיום של המצעד. ראיתי שם ברחבי התחנה מלא נערות ונערים עם דגלי גאווה, כאלה שתלויים על התיק, כאלה שעוטפים את הגוף או כאלה שסתם נאחזים ביד.
אני זוכר את הימים הקשים של 2007-2006. איך חששנו לשלומנו ולא העזנו ללכת שם עם דגלים – עד שלא נגיע ממש אל ה"מכלאות" של המחסומים המשטרתיים.
אני מרגיש שביום חמישי חזיתי בפירות המאבק שאני גאה שלקחתי בו חלק פעיל. כל הנסיעות התכופות מאשדוד לירושלים, על האנרגיות, תעצומות הנפש, האיומים וההטרדות הטלפוניות מצד הכהניסטים. הכל היה שווה. הנוער הולך גאה בתחנה המרכזית של ירושלים - ללא חשש!
פעלנו בימים ההם אל מול חברה אדישה, תקשורת הומופובית, משטרה עוינת ואפילו גורמים בקהילה שחשבו שהקרב על ירושלים מיותר. אבל אנחנו הצבנו עובדה: אנחנו חלק מהנוף בבירה, חלק מהפסיפס המרתק, הקסום והמפחיד כאחד, שנקרא ירושלים. וכאשר יענונו - כן נרבה וכן נפרוץ!