שיטוט ברחוב הנמל בעיר התחתית יגלה מחזה מעט לא שגרתי: דגלי גאווה לצד שלטים של חד"ש, נרגילות כשברקע מתנגנת מוזיקה ערבית, יחד עם ליידי גאגא וביונסה. בחוץ יושבים בחורים ערבים עם פירסינג וקעקועים על כיסאות עץ ושותים בירה וערק, לצד בחורות מכוסות ראש שכנראה מעדיפות להימנע משתיית אלכוהול. דקה משם ברכבת האייקונית כרמלית מגיעים לרחוב מסדה, ששם בתי הקפה כבר הספיקו להתמלא בצעירים ערבים עובדים על הלפטופ, כשברקע מודעות של עמותות הפועלות למען חברי הקהילה הגאה הערבית בחיפה כמו 'אלוואן' ו'בית אל-מים'.
ככל שהשנים עוברות יותר ויותר צעירים להט"ב מהמגזר הערבי עוזבים את המרחב הכפרי, השמרני והדתי, ומוצאים לעצמם בית חדש. הם נאלצים לבחור בין חיים של הסתרה ביישובים בהם נולדו, לבין מעבר לעיר גדולה. עבור ישראלים רבים הבחירה הטבעית היא אולי תל-אביב, "העיר העברית הראשונה", אבל בשנים האחרונות חיפה הופכת דווקא לבחירה הפופולרית במגזר הערבי. עיר הכרמל אולי מאפשרת להם לשמור על שתי הזהויות גם יחד - הערבית והלהט"ב, משום ששם הם מרגישים חלק גם ממרחב ערבי בעל היסטוריה ומיעוט ערבי משמעותי בעיר עצמה.
השינוי בחברה הערבית החיפאית ניכר גם לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: בשנת 2022 חלקם של הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה עמד על 44% , ושנתיים לפני כן, ב-2020, עברו אל העיר כאלף זוגות ערבים. זו כמות נכבדת מאוד של צעירים וצעירות, בתוכם ניכרת גם הנוכחות של חברות וחברי הקהילה הגאה, שמתמודדים לעיתים עם קשיים רבים בישובים בהם נולדו, חוסר קבלה של זהותם המינית והמגדרית מצד המשפחה והסביבה ואף רדיפה של ממש.
לפעמים, הדרך אל העיר הגדולה לא קלה בכלל ומתרחשת בלית ברירה. "כבר בגיל צעיר הבנתי מי אני, אז שיתפתי את העובדת הסוציאלית בבית הספר והיא כבר דאגה לספר על כך לכולם", מספר בשיחה עם mako יונאן בן ה-19, במקור מאום אל-פחם, אחד מבין חמישה צעירים ערבים שהסכימו לשתף בחוויית החיים הערבית הגאה בחיפה והאתגרים שלעיתים היא מביאה עמה.
"קיבלתי איומים מהילדים בכיתה ואפילו מבני הדודים שלי. פניתי למשטרה אבל התיק נסגר לאחר שבוע מחוסר ראיות. לילה אחד החלטתי לעזוב ומצאתי את עצמי בגיל 16 ישן על ספסל בחיפה", מספר יונאן על הימים הראשונים בעיר. "התחברתי עם אנשים דרך אפליקציית גריינדר, ואחד הבחורים הציע לי לישון אצלו. שבוע וחצי אחר כך כבר עברתי לישון במקלט 'מרחבי לב'. זה לא היה פשוט, היינו שבעה בנים בחדר אחד. התבססתי קצת ועברתי לגור עם חבר, אבל היום אני שוכר דירה לבד".
המסלול שעבר יונאן עד שעמד על שתי רגליים לא היה אידיאלי, בלשון המעטה, אבל הוא לא וויתר על עצמו. בימים אלה הוא משלים בגרויות ועובד כאחראי משמרת, כשמטרת העל שלו היא ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה. כמו רבים מבני גילו, גם הוא אוהב לצאת לרקוד ולבלות, ומוצא מרחב בטוח בליין המסיבות הגאה "רדיו גאגא", בעיקר על הבמה. "אין מקום כזה בחיפה", יונאן מספר בהתרגשות. "מגיעים לשם אנשים מכל הסוגים לרקוד ולבלות - ערבים ויהודים לצד צעירים ומבוגרים, גם הומואים וגם לסביות וגם טרנסיות - כולם ביחד".
בחרת להתראיין בשמך ובפנים חשופות. אתה לא חושש לחייך?
"אני חושש, אבל לפעמים צריך לקחת סיכון כדי לחיות כמו שאנחנו רוצים ולהשפיע על אחרים לטובה. 16 השנים שגרתי באום אל-פחם היו כמו גיהנום. כמה שניסיתי להסתיר את עצמי ולהסתגל תמיד הרגשתי לא רצוי ואף אחד לא רצה ללכת ברחוב איתי. אולי כי אני עדין מדי. בחיפה מצאתי מקום שמכבד אותי כמו שאני באמת".
למה היה חשוב לך להיחשף ולא להתראיין בעילום שם?
"אני רוצה להיות בטוח שכל ערבי להט"ב שלא מאמין שהוא יכול להגיע למקום הבטוח שלו שידע שזה אפשרי והם יכולים לחיות את החיים שלהם. יונאן זה השם שאני בחרתי לעצמי, אבל השם האמיתי שלי הוא מחמוד. אני הגעתי למקום הבטוח שלי ואני לא מפחד להגיד שאני מחמוד מאום אל-פחם, אני הומו וגאה בעצמי מאוד. במדינת ישראל יש אנשים נחמדים באמת והרבה מקומות שאפשר להגיע אליהם ויתנו לנו את הביטחון שאנחנו צריכים. תחפשו עמותות ומרחבים מוגנים ללהט"ב, יש כאלה במדינה הזאת".
"עדיף שלא אסתובב בשכונת חליסה המוסלמית"
לעיתים, סיפורם של צעירים להט"ב ערבים בעיר הנמל נשמע גם קצת אחרת. הוא אולי לא מושלם, אבל סכנת החיים לא תמיד מרחפת מעליהם. "עברתי לחיפה בשנה שעברה מכפר כנא. אני דוגמה בולטת לטובה של בחור שהגיע ממשפחה מוסלמית-שמרנית והצליח לשמור איתה על קשר", מספר נאסר בן ה-20, מארגן קהילה בתנועת "עומדים ביחד" וסטודנט למוזיקה ומשחק שחולק חוויות חיוביות בקשר למשפחתו. עם זאת, הוא אומר אך מבקש להדגיש כי זה לא המצב אצל כולם. "לצערי רוב החברים שלי במצב שונה והם סובלים מדחייה מצד המשפחות שלהם".
יונאן ונאסר אמנם בחרו להתראיין בשמם ולא חששו לפרסם את תמונותיהם, אך הדחייה אותה חשים צעירים רבים ממשפחתם לצד חשש אמיתי לחייהם, מובילים את שאר המרואיינים לבקש להתראיין בעילום שם, מחשש להיחשף. "אבא שלי נפטר כשהייתי בת 10, עוד לפני שידעתי על עצמי", מספרת מ' בת ה-20, סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה שמציפה גם היא את המורכבות מול החברה השמרנית. "בגיל 16 אמא שלי שאלה אותי אם אני לסבית, כי היא פשוט הרגישה את זה. אמרתי לה שאני ביסקסואלית והיא בתגובה שאלה למה אני מערימה קשיים על החיים שלי, ואמרה שאם אני יכולה – אז עדיף לי לחיות עם גבר. אנחנו בקשר ואני יודעת שזה בא ממקום חיובי בסך הכל, הבעיה היא שאני יודעת שהיא לא מרגישה בנוח, כי בכפר כולם יודעים ומדברים. זאת גם הסיבה שבחרתי להתראיין בעילום שם".
"החלום שלי הוא להיות מטפלת במוזיקה ובאתי לחיפה בשביל לחיות בחופשיות, באמת כיף פה", מספרת מ', שגרה בשכונת הדר. "יש בשכונה ברים של הקהילה הערבית וגם מאוד זול, שזה טוב לסטודנטים. בניגוד לכפר אני מרגישה חלק מהמרחב. אני יכולה ללכת יד ביד עם מישהי והכל יהיה בסדר".
לעומתה, נאסר דווקא בחר להתגורר בשכונה אחרת, שכונת פז. "זו שכונה מאתגרת, אבל כיף לגור בה", הוא אומר. "יש הרבה שמועות על השכונה, שיש הרבה סוחרי סמים ופשיעה, אבל זה לא בדיוק ככה. אני גם מתנדב בתנועה בשם "רוב העיר", שפועלת למען חיים משותפים של ערבים ויהודים בחיפה, ויש כאן המון אנשים טובים. חיפה היא גם מודל לחיקוי, ואני מאוד שמח שאני חלק מהעיר המקסימה הזו. קמו כאן קואליציות ענקיות, שהראו לנו מה היא שותפות יהודית-ערבית אמיתית ולא מותנית, וזו דוגמה לכל הארץ".
גם מ' משקיעה מעצמה לטובת העיר והקהילה ובזמנה הפנוי מתנדבת בארגון "בית אל-מים", שנותן מרחב ומענה לחברה הערבית הגאה. "פונים אלינו אנשים עם בעיות נפשיות, ולצערי יש גם כאלה שהעיפו אותם מהבית ואנחנו מנסים לסייע ולתת להם מענה", היא מספרת. "הקו החם שלנו עונה לצעירים ערבים מישראל והשטחים ועוזר להם, אפילו רק באמצעות שיחה".
לא הכל ורוד, כמובן. בשנת 2023 אירעו בהפרש של חודשיים שני מקרי תקיפה של טרנסיות בעיר. הראשונה הותקפה על ידי זנאי פלסטיני שגילה לאחר שגילה על מיניותה, והשנייה נפגעה מחומצה שהושלכה על ידי אלמוני. הצביון החילוני של החברה הערבית בחיפה אמנם נפוץ בה, אבל עדיין קיימים בה כיסים שמרניים. "עדיף שלא אסתובב בשכונת חליסה המוסלמית", מעידה מ'.
"לפני כמה שנים השתתפתי בהפגנה של ארגון 'אלקאוס' ("הקשת" בערבית - ארגון להט"ב ערבי) בחיפה, ולמחרת גיליתי שצילמו אותי והתמונה פורסמה בעמוד של הארגון בפייסבוק", היא נזכרת. "פחדתי מאוד – זה הוציא אותי מהארון בפני כולם. תוך זמן קצר קיבלתי קללות נוראיות ואיומים מאנשים מהכפר שלי ומכפרים שכנים".
היה חשש אמיתי לחייך?
"בהתחלה כן. המורים שלי לא ידעו על זה וגם לא שיתפתי אותם – אבל החברות תמכו בי מאוד. אפשר לומר שהשלמתי עם הזהות שלי והייתי מטופלת על ידי פסיכולוגית מדהימה, שסייעה לי עם ההתמודדות".
"ישראל היא המולדת, אבל הזהות הפלסטינית מוטמעת בתוכנו"
עבור א', שמתנדב בתא הערבי הגאה של איגי בחיפה, "אלוואן", חיפה מאפשרת לשמור על הזהות הערבית והזהות הגאה גם יחד, אם כי לעיתים מדובר במשבר זהות. "המשפחה שלי מגיעה מכפר שגורש בשנת 1948 וגדלתי בשכונה מעורבת של יהודים וערבים", הוא מספר. "כשיצאתי מהארון בגיל 20 לא היה לי קל, כי לא הייתה שום דמות שיכולתי להבין דרכה מה זה בכלל להיות הומו פלסטיני. אם אין לך תמיכה נכונה אתה מרגיש בתחתית של התחתית - אתה המיעוט של המיעוט, במדינה עם חברה שמרנית שהיא כאילו דמוקרטיה".
בניגוד לתל אביב, לדבריו, חיפה מאפשרת לשלב בין הזהויות הללו. "ההיסטוריה והתרבות הערבית נמצאות כאן בכל מקום וכהומו אתה יכול לחיות בחופשיות ובביטחון ולממש את מי שאתה", הוא מסביר ומדגיש שכולם בסביבתו יודעים עליו, אך הוא בחר להתראיין בעילום שם כדי לא "להקשות" על ההורים. "יש לעיר תפקיד חשוב בחברה הערבית. אם בעבר כל צעיר יצא מהארון ונאלץ לעבור לתל אביב ולהתנתק מהזהות שלו, היום הוא יכול להישאר באזור הצפון. זה מעודד רבים יותר להפסיק להסתתר".
המעבר לעיר בגיל צעיר והניתוק מצד המשפחה לעיתים, מציבים בפני הצעירים הערבים הגאים אתגרים רבים. "הזהות הפלסטינית פוגעת בהרבה להט"ב", נאנח א'. "אני הרי לא יכול להיות מי שאני בעזה. יש הרבה אנשים שאומרים לנו, הלהט"ב הערבים – תגידו תודה שאתם פה או שתלכו. ואנחנו אומרים לא, ישראל היא המולדת שלנו, אבל הזהות הפלסטינית מוטמעת בתוכנו. באלוואן אנחנו נותנים מענה לכל צבעי הקשת של החברה הפלסטינית בישראל ובשטחים, כשלא אצל כולם הזהות הפלסטינית לא מגובשת. אנחנו נוגעים לכל להט"ב שמגדיר את עצמו כערבי".
יש לך סיפור יוצא דופן מההתנדבות שם?
"היה לי חניך שההורים זרקו אותו מהבית אחרי שגילו שהוא מתכתב עם גבר. הרבה אנשים מניחים שקל יותר לערבים נוצרים, אבל זה לא תמיד נכון - אבא שלו היה כומר. קיבלתי ממנו טלפון בשעה מאוחרת והייתי צריך למצוא פתרון מהיר, כי עוד אין לנו בית חם לנערים להט"ב בסיכון בחיפה".
במסגרת הפעילות שלו ב"אלוואן", א' מסייע גם לפלסטינים להט"ב מעבר לקו הירוק שמגיעים לקבל מקלט בישראל. "המדינה מערימה קשיים ושאלות", הוא מספר. "אני מבין את השיקול הביטחוני, אבל לבחור גיי שנמלט מחברון אין לפעמים את הזמן לספק את הבירוקרטיה הנדרשת. בנוסף, מנגנוני הביטחון סוחטים הרבה פעמים את הלהט"ב הפלסטיני – אומרים לו שהוא ייחשף במקרה ולא ישתף פעולה".
בסיפורו, א' מתייחס לטרגדיה של אחד חכם אבו מרחיה, מבקש מקלט פלסטיני שחי בישראל כשנתיים עד שנחטף באוקטובר 2022 בחזרה לשטחי הרשות ונרצח באכזריות בחברון. אחד מחבריו של אחמד ז"ל, פיטר (שם בדוי)( בן ה-25, שחי כיום בחיפה בזכות אישור שהייה זמני שקיבל ממשרד הפנים.
"הסיפור של אחמד טראגי במיוחד בגלל שהוא היה אמור לעזוב לקנדה חודש אחר כך. אני רוצה שהקהילה הערבית תבין שאנחנו בני אדם לכל דבר", הוא מספר ואומר שהחלום שלו הוא לקבל תעודת זהת ישראלית. "גדלתי בכפר עקב שנמצא מחוץ לגדר ההפרדה. המציאות שם הייתה קשה ומורכבת, ובתור בחור ערבי מהקהילה אתה חווה גזענות גם מיהודים וגם מפלסטינים. המשפחה שלי לא קיבלה את הזהות המינית שלי ואני לא בקשר איתם, אפילו את הבגרות לא סיימתי".
פיטר מספר שעבורו, כפלסטיני הומו, "חיפה היא המקום הכי טוב בארץ". "אני ניסיתי לגור בערים אחרות בישראל ולא מצאתי את עצמי. כאן יש לי חברים ערבים להט"בים והעירייה מהממת, היא ארגנה לנו מצעד גאווה", הוא אומר ומוסיף שמבחינתו הדברים מעידים על אווירה של שינוי בחברה הערבית.
א', אתה מזהה שיפור כלשהו בחברה הערבית כלפי הקהילה הגאה?
"לאט ובאיטיות כן. תאלין אבו חנא, טרנסית ופעילה להט"בית, לא יכלה בעבר להיכנס לנצרת. היום היא נכנס לשם עם ההורים שלה והכל בסדר".
זה לא אומר שנראה ביוני מצעד גאווה בנצרת.
"זה תהליך של 90 שנה לפחות. אל תשכח שהחברה הערבית נמצאת היום במקום מאוד לא טוב למדינה, במיוחד אחרי האסון של ה-7 באוקטובר".
"מאז המלחמה התפרצה גזענות בחיפה"
אירועי אוקטובר האיומים והמלחמה המתמשכת בעזה הכניסה מדינה שלמה לטראומה, וזו נוגעת גם וביתר שאת בלהט"ב ערבים, כפועל יוצא של מיקומים על קו התפר שבין החברה היהודית לערבית. "התקופה הזאת קשה לכולנו, ולי היא קשה גם בתור ערבי", מספר יונאן. "החברים היהודים שלי עומדים לצידי, אבל אני מרגיש לא רצוי בהרבה מקומות ואנשים מפחדים ממני. יום אחד בתחנת אוטובוס אישה מבוגרת שיתפה אותי בתחושות שלה בתקופת המלחמה. אחר כך היא שאלה אותי אם אני ערבי. עניתי לה שכן, היא התנצלה וברחה. אני רוצה שיהודים וערבים וגם להט"ב יחיו במדינת ישראל בשוויון. שנהיה כולנו אותו הדבר. אני באמת מאמין שזה יכול לקרות".
את התחושה הזו מתארים כל המרואיינים. "אחרי ה-7 באוקטובר הכל נהיה לי קשה מאוד", מספרת מ' ומזכירה את ויויאן סילבר, פעילת שלום ואחת ממייסדות תנועת "נשים עושות שלום", אשר נרצחה בטבח בקיבוץ בארי. "הכרתי אותה, לא ברמה האישית, אבל יצא לנו לדבר במספר הפגנות והתרשמתי ממנה. מאז המלחמה התפרצה גזענות בחיפה, ובחודש הראשון פחדתי לדבר בערבית בחוץ".
איזה מקרה זכור לך?
"דיברתי עם חבר בטלפון בערבית בזמן שהוא נסע באוטובוס ונערים התחילו לקלל אותו. אמרו לו שהוא 'מחבל' וקראו לו 'ללכת לעזה'. אם הנהג לא היה ערבי בעצמו, כנראה שאף אחד לא היה אומר להם כלום ועוצר את זה. אני פחות אופטימית מאז 7 באוקטובר. אם בשנה שעברה הייתי רואה באוניברסיטת יהודים וערבים יושבים יחד, היום אני כבר לא רואה את זה. ייקח לנו שנים לשקם את הנזק שנגרם".
גם פיטר, בצער רב, מתקשה להיות אופטימי. "אחרי האסון היה לי ממש קשה", הוא אומר. "פחדתי לדבר ערבית מחוץ לבית וגם אין לי בבניין או בסביבה מרחב מוגן שאוכל לברוח אליו במקרה של אזעקה. הרגשתי שאני לא חלק מהחברה, שאין לי כאן שום מקום. לפני האסון היחסים בין יהודים לערבים בעיר היו ממש טובים, אבל עכשיו התרחקנו, ייקח הרבה זמן עד שהדברים יחזרו להיות כמו לפני אוקטובר".
בכנס להט"ב ראשון בהובלת התארגנות הלהט"בית הערבית בישראל, בית אל-מים, אלוואן ו"עומדים ביחד", שהתקיים דווקא בתל אביב, השתתפו מאות להט"ב ערבים ויהודים מתוך הבנה כי הזהות הלהט"בית היא מכנה משותף לחיזוק השותפות ואיחוי הקרעים, שנוצרו בחברה ביחסי יהודים וערבים מאז המלחמה.
"מאז היום הנורא של השבעה לאוקטובר נוצר קרע גדול בין יהודים וערבים והמטרה שלנו היא לבנות מחדש, למצוא את השותפות והמקום המיוחד שלנו כאן ביחד", אמר אחד ממארגני הכנס, מנהל בית אל-מים עורווה אדם. "דווקא הקהילה הגאה שנמצאת בכל חברה ומגזר היא זו שיכולה להוביל את השותפות הזאת. הזהות הלהט"בית הפכה לנושא משמעותי בזמן המלחמה ולכן זו ההזדמנות שלנו לחבר ולומר שכולנו כאן - להט"בים יהודים וערבים, רוצים לחיות בשותפות וכולנו שווים ושוות".
אולי דווקא העיר שמקושרת לחזירי בר ומפעלים מזהמים, עוד תהפוך יום אחד לברלין בסגנון ערבי בזכות אותה רוח חדשה שנושבת לעיר. אבל עד שגם בנצרת, אום אל-פחם ורהט יונפו דגלי גאווה, הצעירים והצעירות ימשיכו לשמוע פיירוז ומיילי סיירוס במסיבות עם אווירה ליברלית חילונית וערבית ולחלום על עתיד חופשי יותר. בימים שכאלה זה גם מסר מעודד.