שחר צוק לא תמיד הייתה דרומית גאה. היא בכלל גדלה ביישוב ליד כפר סבא ועברה לגור בדרום לפני עשור לצורך לימודים, אז גם הכירה את זוגתה. אחרי הקורונה הן החליטו להשתקע בקיבוץ כפר עזה בו חיו הוריה יחד עם אחיה ואחותה, כדי להגשים את החלום להחיות את הנגב, עד שהכל נקטע בטבח הנוראי ב-7 באוקטובר, כשהיא ומשפחתה אמנם ניצלו בנס, אך הוריה של גיסתה נרצחו באכזריות, בין עשרות הנרצחים בקיבוץ אותו יום נורא.
צוק בת ה-32, יחד בני משפחתה, היו בצימר באזור קריית גת כשלפתע נשמעו האזעקות הראשונות. עדויות בדיעבד משכנים מתארות טנדר ועליו מחבלי חמאס, שעצר ליד הכניסה לביתן, שם מתנוסס דגל גאווה, והתמונה הנוראה התבהרה עם שיחת טלפון מחרידה מאח של גיסתה, שבישר להן את הבשורות הקשות על הוריו.
באימה רבה הן קראו את הודעות הוואטסאפ האחרונות של אנשים רבים שהיו נצורים בקיבוץ, לפני שנותק איתם הקשר והם נעלמו. "ראינו את הכל קורה בלייב בוואטסאפ עם הודעות כמו בסרטי אימה. 'הם כאן, יורים עלינו', אבל אנחנו חסרי אונים לגמרי", היא אומרת ומספרת כי ביתה הושחת לחלוטין. "אם הייתי שם, הם היו שוחטים גם אותי. ההורים של גיסתי נרצחו, הכל התנפץ בבת אחת".
בימים הראשונים של הלחימה המשפחה כולה תפקדה כמו חמ"ל של ממש. "גיסתי הייתה חובשת וחברים שלה התקשרו כדי לקבל עזרה בטיפול בפציעות מרחוק", היא נזכרת. "לפי הכמויות הבנתי שהיא לא יכולה לעזור לכולם, אז הצפתי בקשות בקבוצות של העבודה ושל חברים לרופאים וחובשים כדי לפרסם את הפרטים שלהם וחיברנו אותם עם פצועים. כשהצבא הגיע אחרי שעות שלחנו נקודות ציון של פצועים ומחבלים ממידע שהועבר אלינו מהשטח. הרגענו אנשים עד הגעת חילוץ, כשחלק הפסיקו לענות ולא ידענו אם זה בגלל שנגמרה הסוללה או משהו נורא יותר".
צוק נזכרת ששוחחה עם הקוסמטיקאית שלה, בשנות ה-70 לחייה, כדי לעודד אותה עד שיגיע חילוץ. במהלך הלילה היא שמעה את תחנוניה של האישה למים, שהייתה נצורה בממ"ד בכל אותו הלילה. רק בצהריי יום ראשון גילתה כי האישה חולצה לאחר 30 שעות, עם גופת בעלה בממ"ד.
צוק מתקשה לדבר על האובדן הכבד של המשפחה, וגם כשהיא מנסה לתאר את החוויה האישית שלה המילים נעלמות ושתיקה ארוכה משתררת בטלפון. כשאנחנו מנסים לברר איזה סיוע ותמיכה היא מקבלת, היא עונה שהמערכות היחידות המתפקדות כרגע הן הקיבוץ ומקום העבודה שלה, חברת הביוטכנולוגיה Cytoreason.
"יש אנשים ספציפיים שהם מקור תמיכה נהדר, יש לי מעטפת חזקה ממקום העבודה, עד לרמת המנכ"ל, לכל דבר שאני צריכה", היא מספרת על מערכת התמיכה שלה ושל משפחתה. "ארגנו לי תיק גב ומחשב וגרמו לי להרגיש שיש לי בית, בלי לחץ לחזור לעבודה. גיסתי ואחי אפילו לא עובדים בחברה וכל דבר שהיה כדי לסייע החברה הייתה מגייסת - תרמו אלפי שקלים לרכישת מכשירים סלולרים לאנשים שיצאו בלי טלפון, או שהוא נגנב להם".
כשזה מגיע למדינה ולקהילה, צוק מרגישה מרומה. היא שירתה כלוחמת והקדישה את חייה כדי להתנדב בארגוני הקהילה הגאה, אבל מספרת שמאז אותה שבת שחורה לא נוצר איתה קשר. היא מספרת עוד ועוד איך מקום העבודה שלה ויוזמות פרטיות תרמו מזון, ציוד, בגדים ועוד, אבל מתארת התפרקות מערכות וחוסר אונים אל מול המדינה. "אין מדינה ואין ארגונים", היא אומרת ומביעה אכזבה מתפקוד ארגוני הקהילה הגאה. "הכל זה יוזמות פרטיות. החשיבות היא לשקם את היישובים לא רק בפיזי, אלא גם בנפשי. אני לא צריכה לחפש את ארגוני הקהילה הגאה בין הלוויות ושבעות".
"אף אחד לא בא"
אחרי שגדלה במרכז הארץ וחיה כמעט עשור בבאר שבע, שם החלה גם הפעילות החברתית הלהט"בית שלה, המעבר לקיבוץ לווה בחשש גדול מפני הדרך בה זוג נשים ישתלבו בקהילה המקומית, אך להפתעתה הרבה המועצה המקומית שער הנגב התגלתה כבעלת ברית חזקה של הקהילה הגאה.
"הפחד הגדול היה לאו דווקא מהומופוביה, אלא בחסך בנגישות לשירותים", היא מספרת. "מדובר בפריפריה, ומתוך הניסיון שלי בבאר שבע רוב הקשיים הם דווקא בירוקרטיים, ולא כל כך ידעתי איך המועצה תאכל את זה. זה לא שלא הייתה הומופוביה, כמו נניח בעלי דירות שלא רצו להשכיר לנו, אבל הקושי העיקרי היה בירוקרטיה".
אך כבר עם המעבר לכפר עזה לפני שנתיים חשה צוק חיבוק חזק מצד תושבי הקיבוץ והמועצה, וכל החששות התפוגגו. "אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה המקומית שער הנגב, שנרצח עכשיו, מאוד תמך בקהילה וגם הגיע לקבלת שבת גאה איתנו", נזכרת בעצב צוק ומספרת על הפעם בה המועצה לכבוד חודש הגאווה תקצבה אירוע "סליחה על השאלה" בקיבוץ, יחד עם זוגתה ועוד שני הומואים, במסגרתו שאלו חברי הקיבוץ את הזוגות שאלות.
"לא הרגשתי עוינות מצד חברי הקהילה כפי שמרגישים לפעמים אנשים חדשים שמגיעים לקהילה מגובשת", היא מספרת על הסובלנות והאווירה המכילה ביישוב בקיבוץ. "במסגרת ההתנדבות שלי בחוש"ן רצינו לעשות הרצאות במועצות אחרות בסביבה והן התגלו כפחות סובלניות. החשש מעוינות תמיד קיים, כמו לפני יציאה מהארון שחוששים שיעיפו אותך מהבית, זה פחד לא רציונלי. אבל לא חוויתי שהמערכת מנסה להקשות, שום הומופוביה או השחתה של דגלים, ואם כן קרה משהו המועצה כל פעם חידשה את הדגלים".
האקטיביזם הלהט"בי בוער בעצמותיה של צוק, ובכפר עזה היא הרגישה שיש לה מקום לקדם את המאבק הגאה. היא יצאה בגיל 16 מהארון בפני המשפחה התומכת ובהמשך התגייסה לצה"ל כלוחמת, אך אז היא אובחנה עם תסמונת CRPS שגורמת לניוון הרגל וכאבים עזים. "השמיים נפלו עלי", היא נזכרת באותם ימים. "הייתי צריכה שיקום ארוך כי רציתי לחזור להיות לוחמת, וזה לקח חודשים ארוכים עד שהצלחתי. בצבא גם קצת חזרתי לארון, אבל אחרי זה נשבעתי שאני יוצאת מהארון לגמרי".
אחרי שיקום ארוך היא שבה לשרת כלוחמת, ואחרי השירות הצבאי החלה להתנדב בבית הגאה בבאר שבע. היא למדה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמהלך פעילויות התא הגאה, אותו החייתה מחדש ב-2015 יחד עם פעילים נוספים אחרי שנים של חוסר פעילות, היא הכירה את בת זוגה, ולפני שנתיים, כאמור, הן עברו להתגורר בכפר עזה.
כעת צוק ומשפחתה מתמודדים עם שבר עמוק, והיא אינה יודעת אם אי פעם ישובו לכפר עזה. "יש תחושה קשה שאף אחד לא בא", היא אומרת וחוששת מפני העתיד לבוא. "דברים שמעולם לא חשבנו בסיוטים הכי גרועים שלנו שיכולים לקרות קרו, אז כל הפחדים כולם רלוונטיים. יושבים בממשלה שלנו אנשים שחושבים שאני יותר גרועה מחמאס, אז מה גורם לנו לחשוב שלא יהיו פה פוליטיקאים שירצו לטהר את ישראל מלהט"ב? אנשים יכולים להגיד לא ומה פתאום, אבל אצלי בראש זה נופל בערך על אותו סיכוי שישטפו את הארץ אלפי מחבלים רצחניים".
"החוזה הופר", מבחינתה של צוק. "נתתי הרבה למדינה שלא מכירה בי ולא במשפחה שלי, והכל דרך מאבקים משפטיים. אין לנו מדינה מאחורינו וגם אין לנו זכויות. לפני המלחמה הקהילה הגאה הייתה כולה על קוצים, אבל עכשיו הגענו לשבר והמדינה לא תהיה זאת שתושיט יד לקהילה - זה על הארגונים הגאים כרגע בלבד".