את דורון שטיינברכר הכיר אייל יופה כשהייתה בת כיתתו בקיבוץ כפר עזה ומאז דרכיהם נשזרו זה בחיי זו. הם למדו יחד במגמות תיאטרון וקולנוע והקשר המיוחד ליווה את השניים בכל שלב ושלב מחייהם. היא אף אמורה ללוות אותו כשושבינה ביום חתונתו בינואר, אבל במקום להתרגש ביחד לקראת היום השמח בחייו, הוא נאבק וקורא לשחרר אותה יחד עם כל החטופים בעזה.
יופה (30), שעתיד להינשא לרועי ואטורי, מתאר סיטואציה איומה של חוסר ודאות. שטיינברכר, אחות וטרינרית בת 30 מכפר עזה, מוגדרת חטופה וכך עודכנו גם בני משפחתה, לאחר שנותק איתה הקשר מאז שלחה הודעה קולית לחברותיה, בה היא נשמעת אומרת שהמחבלים תפסו אותה. "חוסר הוודאות בלתי נסבל ולא מעודד אותנו", הוא מספר בכאב בשיחה עם mako. "דורון דודה מדהימה לאחיינים שלה, אוהבת בעלי חיים ואישה שכולה נתינה ולב אחד גדול".
שטיינברכר היא אחת משלושת החברות הטובות ביותר של יופה, שאמורות ללוות אותו בחתונה החלומית שבן זוגו והוא מתכננים תקופה ארוכה. אך מאז התעוררו בבהלה מהאזעקות אל תוך עולם חדש של חוסר ודאות, השניים בעיקר מנסים לעכל את האירועים הקשים הרבים סביבם ועסוקים בניהול החמ"ל שהקימו בימים הראשונים ללחימה.
באותו יום מחריד היו שני הוריו הפנסיונרים בכפר כזה. שניהם ניצלו בנס וחולצו לאחר 19 שעות מביתם, אבל זוגות רבים אחרים באותו הרחוב ממש נרצחו באכזריות. לאורך כל הזמן לא איבד יופה קשר עם הוריו והתעדכן מהם בזמן אמת על התקפות המחבלים ועל חילופי הירי בשכונה, עד שחולצו לחוף מבטחים בשפיים. "למשפחה שלי היה מזל אבל לחברים שלי פחות", הוא אומר ומספר איך ניתק הקשר עם רבים במהלך יום הלחימה הראשון.
קבוצת וואטסאפ שהקים בעבר לדברי יד שני בקיבוץ ובה חברים צעירים רבים מכפר עזה הפכה באותו יום לחמ"ל קטן, שבו התקבלו הודעות מחרידות מחברי קיבוץ שמדווחים על מחבלים בביתם. בין כל החברים בלטה בשתיקתה דורון, אותה לא ניתן היה להשיג.
"מהרגע הזה לא ידענו מה קרה איתה במשך שלושה ימים ואף אחד לא דיבר איתנו", הוא נזכר בקול שבור. "ראינו בקבוצה הודעות של אמא שלה, היא התחננה שמישהו יבדוק מה קורה איתה, כי בשכונה שלה נרצחו הרבה אנשים ודירות עלו באש. את ההקלטה האחרונה היא שלחה בשעה 10:30 וקיווינו שאולי קרה משהו לטלפון שלה ושהיא בקשר עם אנשים אחרים, אבל רק אחרי שפינו את כולם הבנו שהיא נעדרת. בהקלטה האחרונה אותה שלחה בקבוצת החברות הכי טובות היא נשמעת כשהיא אומרת 'הם פה, תפסו אותי'".
יופה מודה בפנינו כי את הסיוע הנפשי העיקרי עבורו הוא שואב בעיקר מבן זוגו, ואומר שאין לו זמן כל כך לחשוב על זה. הוא מספר איך מאז הוא עסוק בריצות בין משפחות שמחכות לכל שביב מידע אודות יקיריהן לבין משפחות שקיבלו את ההודעה הנוראה מכל. בין שבעה לשבעה לבין ביקור בכיכר החטופים בתל אביב, הוא מספר על אשמת ניצולים, איך כל ניסיון לייצר שגרה או להתנתק לרגע מציף בו אשמה נוראית.
"קשה להיות חסר מעש", הוא מספר על לוח הזמנים העמוס ועל המשפחות הרבות שזקוקות כעת לתמיכה. "ישבנו שלושה ימים בלי ידיעה לגבי מה קרה ומי שרד, שאני מרגיש שאנחנו צריכים להיות שם בשביל מי שחווה את זה על בשרו. המציאות הזאת גדולה מדי עלי בשביל לחשוב עליה באופן יום יומי, אז מנסים להסתכל קדימה ולדרוש את שחרור החטופים".
כשברקע אולי סימנים קלים של ניסיונות לחזור לשגרה כלשהי, יופה מסביר שעבורו, כמו לרבים אחרים, אין שום אפשרות להתקדם הלאה. "כל עוד חברה שלי חטופה אני עדיין באירוע והסיפור לא נגמר", הוא מבהיר. "יש לי מוזמנים שנרצחו, עד שהיא לא חוזרת אני לא יכול להתחתן. אני לא יכול להתפרק עדיין. הכל נראה נורמלי בבית, אבל כל עוד ההורים שלי הומלסים והחברה הכי טובה שלי בעזה שום דבר לא יכול להיות בסדר. הלב שלי עם האנשים שלא יכולים לאכול ארוחת שישי יחד. שמחכים. אלה החברים שלנו".
"האינסטינקט אומר שצריך לחזור לכפר עזה"
יופה הגיע אל קיבוץ כפר עזה כשהיה בן 10 יחד עם הוריו, אחיו הגדול ואחותו הקטנה. מנהל האירועים שחי כיום בתל אביב עם בן זוגו, תכנן חתונה מהסרטים, כאשר לצידו שלושת חברותיו הטובות איתן גדל בקיבוץ: שטיינברכר שנחטפה לעזה, אופיר שחולצה מהתופת וחן שגרה בימים אלה בתל אביב.
בשנתיים האחרונות הוא גר בתל אביב, אך חי בקיבוץ עד גיל 20, אז יצא רשמית מהארון. אחרי הטיול הגדול הוא שב לכפר עזה לשנתיים נוספות בתור בוגר, ועבד כמדריך נוער. הוא מתמלא נוסטלגיה ונזכר בעצב בחיים שהיו, וסיפר שאמנם לא חש הומופוביה גלויה, אבל גם לא הכיר דמויות להט"ביות כמודל לחיקוי, למעט לסבית מבוגרת אחת שיצאה מהארון אחרי פטירת בעלה, והומואים שעזבו את הקיבוץ כשגדלו.
"אין ממש להומואים סיבה להישאר", הוא אומר. "אין מכנה משותף, אין אנשים כמוך, אבל דווקא מתוך המקום הזה, החוסר בדמויות להט"ביות בנוף, היה לי חלום לחזור לקיבוץ ולהדריך נוער. להיות אולי המדריך ההומו הראשון מחוץ לארון שאני יודע עליו, וגם עשיתי את זה. תמיד ניצלתי את פורים לבוא הכי צעקני שאני יכול, והופתעתי מכמה הקהילה הקיבוצית פרגנה לי. נשים מבוגרות תמיד היו מצפות לראות כמה אני אגזים - כמה גבוה יהיה העקב".
יופה ממשיך ומספר כמה נוח הרגיש בקיבוץ גם כמדריך, וגם בבגרותו. "כשהדרכתי את בני חטיבות הביניים היה חשוב לי להיות ההומו מחוץ לארון הזה שהם מכירים. הופתעתי גם מהקבלה של ההורים - הייתי המדריך היחיד עם לק בציפורניים, הייתי עושה מופעי דראג, אז הקיבוץ הפתיע אותי מאוד עם החיבוק", הוא נזכר ומפרגן למועצה האזורית שער הנגב על הפעילות המכילה, אותה הוביל אופיר ליבשטיין ז"ל שנרצח בטבח.
התמונה הוורודה שהוא ופעילי להט"ב אחרים מציירים על כפר עזה אולי מעוררת בפנים קול שחולם על ליישב מחדש את מועצת שער הנגב הפצועה, אך עבורו, לפחות בשלב זה, "בחיים אי אפשר לחזור לשם אחרי דבר כזה". "אנחנו צריכים זמן כדי לעכל, אני מאמין שהזמן עושה את שלו והאינסטינקט אומר שכן צריך לחזור", הוא אומר. "בני הכיתה שלי עברו שואה, נכנסו אליהם הביתה, רצחו אותם ושרפו אותם. ברגע שהרשויות יבטיחו שדבר כזה לא יכול לקרות שוב אפשר יהיה לחזור".