לכבוד סיום עונת קיץ 2015 של ה"מיקסר", איך אפשר שלא להמר על התופעה הכי חמה שתלווה אותנו בחורף המתקרב (למרות מזג האוויר). אם עשור של טורים לימדו אותי משהו על תל אביב, זה שההיסטוריה תמיד חוזרת. אי שם לפני כמה שנים, מיטב הטורים שלי נכתבו בהשפעת ה"שרון 12", מועדון האפטרים הכי טוב שהיה בעיר. אם המסיבות של עופרה בטי.אל.וי היוו את המנה העיקרית שבה אסור להפסיד ביט אחד, השרון 12 היה המקום המושלם למיטב הדרמות הגאות בחסות טראקים פשוטים ואפקטיבים, לרלרת "אני ממש אוהב אותך מאמי" וניצוצות של מערכות יחסים זוגיות.
נשמע מופרך אבל באופן אישי הכרתי שלושה בני זוג רציניים בחסות ימי האפטרים ההם שמאז נגוזו להם לצד הפיצוציות שמוכרות חמש במאה. ובכן, נראה שסוף סוף האפטרים עושים קאמבק חורפי לעיר והפעם עם טוויסט מפתיע – כל זה קורה במועדון שבמתחם הסאונה החדשה כך שלא תצטרכו לבחור בין סקס עם מיטב הלארדים בצ'יל התורן לבין הרמות על הרחבה, ותוכלו בכיף לדלג בין הקלאב לחדרים הפרטיים עד שהכול יורד.
דודו שרון, הבעלים של הסאונה עליה סיפרנו לכם לראשונה ב-mako, והאחראי החדש על הסיבה שבגללה חוזרים מהקלאב רק בשלוש בצהריים, בהחלט מקווה לשחזר את אותו קסם חמקמק. אם לשפוט לפי המסיבה שהייתה שם אחרי הפוראבר האחרון, נראה שהוא בהחלט מצליח. אפילו הדיג'ייז עצמם שמרימים את האומן/בלוק כמו מוטי סעדיה, אסף דולב ואלעד נבון תופסים את המונית הראשונה לסאונה, וממשיכים בדיוק מאיפה שהם הפסיקו עם מוזיקה הורסת.
בקיצור, אם תקופת האפטרים הראשונה של העיר נחשבת אצלכם מלפני הספירה ואתם לא מבינים על מה המהומה, קבלו פיסת היסטוריה שהייתה ההמנון של השרון 12 ותדמיינו ששבת בעשר בבוקר ובמקום לשבת על הגריינדר בעיניים טרוטות ולקלל את החיים עצמם, אתם עטופים בצלילים האלה במה שמסתמן כמקום הכי נמוך בתל אביב 2.0 – הנאה מובטחת.
(Freemasons - Uninvited (Original Alanis Morissette Mix
השבוע חגגתי יום הולדת. הגלגול המקורי של הטור שאתם קוראים כרגע, פיסת נוסטלגיה בשם "במקום הכי נמוך בתל אביב" עלתה לאוויר ממש לפני עשור. לא בטוח שכל הקוראים הוותיקים עשו את ההקשר. אמנם גם הגרסה ההיא הייתה מפוצצת במוזיקה, חיי לילה ומוגזמות כללית של תל אביב, אבל מעבר לעולם תוכן משותף – כל קשר ל"מיקסר" ייתפס כרנדומלי לחלוטין. בלון ניסוי של ילד פתח תקוואי מבולבל, חמוש בשם הבדוי עומר קדמי ובלוג חצי טרנדי שניסה לעשות סדר בכל מחשבות הסקס-בלגן-מסיבות של העיר מבלי לצנזר כלום.
"הטאלנט", "הסופרפארם", "המיועד", "האנרג'ייזר" ועוד כל מיני כינויים שבטח שכחתי – במשך לא מעט שנים ועונות, אני והחברים הכי טובים שלי הפכנו לכתב הגנה/אישום נגד הרווקות התל אביבית הגאה באופן שלקח לי הרבה מאוד שנים כולל ארבע שנות "מיקסר" במאקו לנסות ולטשטש מהעבר.
בתזמון לא מתוכנן עם חגיגות העשור, וממש בזמן שאני כותב את טור סיום עונת הקיץ של ה"מיקסר", יצא שסיימתי באופן רשמי את מרתון "סקס והעיר הגדולה" אחרי שנים שניסיתי לברוח מהסדרה הזו אפילו יותר מאותו טור מודחק. עקשנות נמרצת של מ', והרבה מאוד זמן שעבר מאז הפעם האחרונה, גרמו לי בערב אחד לפני כמה חודשים (וממש אחרי ששלחתי את הטור השבועי) לפתוח VOD ולתת הזדמנות לא שיפוטית לחוויות העבר.
וכן, אני מודה. שש עונות לאחר מכן והתאהבתי מחדש. גם בסדרה אבל לא פחות בטורים הישנים שלי שלמרות שחלקים נגישים בקליק אחד, מעולם לא נכנסתי לקרוא אותם שוב. ועדיין, זו לא אותה אהבה של גיל עשרים. מהמקום שבו אני כבר אהבתי, נפגעתי, יצאתי, הזדיינתי, הגזמתי ובעיקר המשכתי לתעד את הכל ב"מיקסר", סיימתי את הפרק האחרון לא כאותו ילדון שהיה מעריץ נלהב אלא כמישהו שמסוגל להעריך את הדבק האולטימטיבי שהוא גם הדלק לכל הטורים הקלילים המרימים והמהממים של ה"מיקסר" עד היום: החברויות הנדירות שנוצרות מתחת לכל סיפורי הסקס והמסיבות של העיר הגדולה.
עם כל הכבוד ללארדים נטולי החולצה, האלכוהול ואפילו סטים של עופרה או שגיא – בלי הכלבות שלך על הרחבה, אפילו ה"מיקסר" לא ממליץ על אף מסיבה.
הקוראים הוותיקים של הטור יודעים שבמשך עשר שנים ועשרות טורים, תמיד נתתי למוזיקה להגיד את השורה התחתונה. כמי שחווה את הרגעים הכי מרגשים שלו דווקא בחסות המוזיקה של הקלאב, זה פשוט נראה שהטקסטים הכי טובים עוברים בחסות הפסקול של הלילה. עם זאת, ולכבוד חגיגות העשור, והעובדה שבכל זאת מדובר בטור סיום עונת קיץ 2015 של ה"מיקסר", קבלו סצנה מיוחדת מתוך פרק הסיום הכפול של אותה "סקס והעיר הגדולה" שמצליחה בשני משפטים קצרים לתמצת את כל הטורים שכתבתי במהלך השנים, להסביר למה היא עדיין ההשראה הכי גדולה של ההומואים התל אביבים ובעיקר, לרגש אותי עד דמעות.