די כבר עם השקרים שלך (צילום: יחסי ציבור)
עטיפת הספר | צילום: יחסי ציבור

יום אחד, אין לי בעיה לומר מתי, התאריך זכור לי במדויק, יום אחד אני מוצא את עצמי בלובי של מלון, באחת מערי השדה, לובי המשמש אף בר, יושב בכורסה, שקוע בשיחה עם עיתונאית, בינינו ניצב שולחן עגול, נמוך, והעיתונאית מראיינת אותי אודות הספר האחרון שלי, רומן שזה עתה יצא לאור, להשלים עם פרידות, והיא מעלה בפניי שאלות הנוגעות לפרידה, לכתיבת מכתבים, הגלות המתקנת או לא, אני משיב, אני יודע את התשובות לשאלות האלה, הן שגורות בפי, והמילים זורמות בקלות, אני עונה לה כמעט בלי לחשוב, מכוח ההרגל, עד כדי כך שעיניי מסוגלות אף להתבונן באנשים החוצים את אולם הכניסה, בעוברים ושבים, באלה המגיעים ובאלה היוצאים לדרכם, אני ממציא להם חיים משלהם, לאותם אנשים שבאים מאין-שהוא והולכים לאנשהו, אני מנסה לדמיין מאין הגיעו, לאן מועדות פניהם, תמיד אהבתי לעשות את זה, להמציא חיים לאלמונים שחולפים ביעף, להתעניין בצלליות האלה, זה גובל באובססיה, נדמה לי שזה התחיל כבר בילדות, כן, זה מלווה אותי מגיל צעיר, אני נזכר עכשיו, זה הדאיג את אמי, היא נהגה לומר: די כבר עם השקרים שלך, היא אמרה שקרים במקום סיפורים, זה נחרת בי, וכך שנים רבות אחרי כן, אני ממשיך, אני מעלה כל מיני סברות בעודי משיב על שאלות, בעודי מדבר על כאבן של נשים נעזבות, אלה שני דברים שאני יודע להפריד ביניהם, שאני מסוגל לעשות במקביל, כשלפתע אני מבחין בגבר, גבו אליי, הוא גורר מזוודה על גלגלים, גבר צעיר שעומד לצאת מהמלון, ההליכה, הלבוש משדרים נעורים, ואני מרגיש איך מיד התמונה הזאת מוחצת אותי, כי זו תמונה בלתי אפשרית, תמונה שלא יכולה להתקיים, אולי אני טועה, כמובן, אחרי הכול איני רואה את הפנים, איני יכול להבחין בהם ממקום מושבי, אבל נדמה לי שאני מכיר היטב את הפנים האלה, שאני יודע איך האיש נראה, ואני אומר שוב: זה בלתי אפשרי, פשוט בלתי אפשרי, אבל אני זורק שֵם לאוויר, תומא, אני זועק אותו יותר נכון, תומא, והעיתונאית מולי נבהלת, היא רוכנת על הפנקס שלה, משרבטת הערות, מעתיקה את מילותיי, והנה היא זוקפת ראש, כתפיה מתכווצות, כאילו צעקתי עליה, אני אמור להתנצל אבל איני עושה זאת, אני לכוד על ידי הדמות הנעה, ממתין שהשם הנזעק יעשה את שלו, אבל הגבר אינו מסתובב, הוא ממשיך בדרכו, אני אמור להסיק שטעיתי, הפעם באמת, שאין זו אלא הזיה, שזרם ההולכים ושבים הוא שגרם להזיה, לאשליה הזאת, אבל לא, אני קם, מזנק ויוצא בעקבות הדמות החמקמקה, איני מוּנע על ידי הצורך לאַמת, כי באותו רגע אני עדיין משוכנע שהצדק עמי, כנגד ההיגיון, כנגד הברור מאליו, אני משיג את הגבר הפוסע על המדרכה, מניח את ידי על כתפו, הוא מסתובב ו. 

פרק ראשון

1984

חצר בית ספר תיכון, מגרש אספלט מוקף בניינים ישנים ואפרוריים עם חלונות רחבים וגבוהים.

נערים, תיק גב או ילקוט מונח לרגליהם, משוחחים בקבוצות קטנות, הבנות עם הבנות, הבנים עם הבנים. עין חדה תוכל להבחין במורה משגיח, שגילו כמעט כגילם.

חורף.

הוא ניכר בענפיו החשופים של עץ הניצב שם, בלב החצר, ונראה כמת, בקרח שדבק בחלונות, באדים שנפלטים מבין השפתיים, בחיכוך כפות הידיים בניסיון להתחמם.

אמצע שנות השמונים.

אפשר לנחש זאת על פי הלבוש, מכנסי ג'ינס צמודים, שדהו בעזרת אקונומיקה, עם כתמים בהירים, מותן גבוה, סריגים עם הדפס; הבנות גורבות חותלות צמר צבעוניות, שמשתלשלות על הקרסוליים.

אני בן שבע-עשרה.

איני יודע שלעולם לא אהיה עוד בן שבע-עשרה, איני יודע שהנעורים הם לא לנצח, שהם נמשכים רגע קט בלבד, שהם נעלמים, וכשהדבר מתגלה כבר מאוחר מדי, זה נגמר, הם התפוגגו, אבדו לנו, יש המנחשים זאת ואף מדברים על כך, המבוגרים חוזרים על כך שוב ושוב, אבל אני לא מקשיב להם, המילים שלהם זולגות עליי, מחליקות, כטיפות גשם על נוצות ברווז, אני טמבל, טמבל שאנן.

אני לומד בכיתה השמינית בתיכון אֶלִי-וִינֶה בבּארבֶּזיֶיה.

בארבזייה, זה שום מקום.

ננסח זאת אחרת. איש לא יוכל לומר: אני מכיר את המקום הזה, אני מסוגל לסמן אותו על מפת צרפת. מלבד אולי קוראיו, ההולכים ומתמעטים, של ז'אק שארדוֹן, יליד העיר הזאת ששיבח את "אושרה" הבלתי סביר של בארבזייה.[1] או אלה, והם רבים יותר, שנסעו לאחרונה על כביש 10 כדי להגיע, בתחילת חודש אוגוסט, לחופשה בספרד או באזור לאנְד ומצאו את עצמם תקועים באופן קבוע בפקק, עקב תכנון רמזורים לקוי והיצרות הכביש.

בארבזייה נמצאת במחוז שַראנְט. כשלושים קילומטרים דרומית לאַנגוּלֶם. היא ממוקמת כמעט בקצה המחוז, כמעט בשַראנט-מַריטים, כמעט בחבל דוֹרדוֹן. קרקע אבן גיר שמתאימה לגידולי גפן; לא כמו אדמות הטיט החדגוניות הנושקות ללימוּזֶן. האקלים אוקייני; חורף נעים וגשום, לא תמיד יש קיץ. ככל שאני זוכר, האפרוריות שולטת בכול; והלחות. שרידים מימי גליה הרומאית, כנסיות, טירות. אצלנו, בבארבזייה, הטירה דומה למבצר למרות שבאמת לא היה שם על מה להגן. מסביב: גבעות; מספרים שהנוף מבותר. וזהו, זה כל מה שיש לומר.

שם נולדתי. באותה תקופה היה בעיר בית יולדות. הוא נסגר מזמן. כבר לא נולדים ילדים בבארבזייה, העיר מוּעדת להיעלם.

ומי מכיר את אֶלי וִינֶה? אומרים שהיה מורה של מישֶל דֶה מוֹנטֶן, למרות שהנקודה הזאת לא נבדקה באופן רציני. בואו נאמר שהיה הוגה דעות מן המאה ה-16, מתרגם יצירותיו של קאטוּל ומנהל בית הספר קוֹלֶז'-דה-גִיֶין בבּוֹרדוֹ. ושבמקרה נולד בסן-מֶדאר, שהיא מובלעת של בארבזייה. שמו הוענק לבית ספר התיכון. לא מצאו מישהו יותר טוב.

ומי זוכר את השמיניות, כפי שכינו אז את כיתות י"ב? היו ביניהן כיתות שהתמקדו בלימודי מתמטיקה, כביכול סלקטיביות יותר, יוקרתיות יותר, אלה שפתחו שערים למכינות לאוניברסיטאות הנחשבות ביותר, ואילו הכיתות האחרות לא הבטיחו אלא לימודים אקדמיים רגילים או הכשרות מקצועיות שנמשכו לא יותר משנתיים; או שעצרו שם, כמו ברחוב ללא מוצא.

אכן, אני בא מתקופה שחלפה לבלי שוב, מעיר גוססת, מעבר ללא הדר.

אבל עליי להדגיש: אני לא מתייסר. ככה זה. לא בחרתי בזה. כמו כולם. אני זורם.

בכל מקרה, בגיל שבע-עשרה, איני רואה את הדברים באור צלול כל-כך. בגיל שבע-עשרה, אני לא חולם על חדשנות, על מקום אחר, על דברים ברומו של עולם. אני לוקח את מה שבא. איני ניזון משאיפות כלשהן, איני מוּנע על ידי תיעוב כלשהו, איני יודע אפילו שעמום מהו.

אני תלמיד למופת, משתתף בכל שיעור, זוכה תמיד לציונים הגבוהים ביותר, גאוותם של המורים. היום, הייתי סוטר לו, לזאטוט הזה בן השבע-עשרה, לא בגלל ציוניו הטובים אלא כי כל רצונו היה לשאת חן בעיני חורצי דינו.

צבעי הגאווה (צילום: oksanka007, shutterstock)
די כבר עם השקרים שלך | צילום: oksanka007, shutterstock

אני נמצא בחצר בית הספר, עם כולם. הפסקה. כרגע סיימתי שעתיים פילוסופיה ("האם ניתן לדגול בחירוּת האדם ובאותה עת להניח את קיומו של התת-מודע?" אמרו לנו: זה בדיוק הנושא שעשוי להופיע בבחינת הבגרות). בשעה הבאה יש לי שיעור טבע. הקור דוקר לי בלחיים. אני לובש סוודר שהכחול שולט בו, חסר צורה, מדובלל משימוש תכוף מדי. ג'ינס, נעלי ספורט לבנות. ומשקפיים. זה חדש. הראייה שלי נחלשה בבת-אחת בשנה שעברה, הפכתי קצר רואי תוך שבועות ספורים ללא סיבה ברורה, ואמרו שאני חייב להרכיב משקפיים, קיבלתי את הדין, איך לא. יש לי שיער מתולתל, דק, עיניי נוטות לגוון ירוק. אני לא בחור יפה אבל מושך תשומת לב. זה ברור לי. לא בזכות המראה שלי, ממש לא, אלא בזכות הציונים שלי, כולם לוחשים: הוא מבריק, הרבה מעל כולם, הוא יגיע רחוק, כמו אח שלו, הם גאונים במשפחה הזאת, אנחנו נמצאים במקום, בתקופה בה רבים אינם מגיעים לשום מקום, וזה מעורר כלפיי אהדה וסלידה גם יחד.

אני הוא הבחור הזה, בחורף בבארבזייה.

שמותיהם של אלה המתרועעים איתי הם: נדין א', זֶ'נֶבייב ס', קְסאוויֶיה ק'. פניהם חרותים בזיכרוני, בעוד רבים אחרים, פחות ותיקים, נשכחו.

אבל לא הם מעניינים אותי.

אלא בחור מרוחק, גבו שעון על אחד הקירות ולצדיו שני חברים בני גילו. שערו פרוע, פניו עטורים זיפי זקן ראשונים, מבטו קודר. בחור מכיתה אחרת בשכבה. עולם אחר. חומה מפרידה בינינו. אולי זלזול. בוז לכל הפחות.

ואני רואה רק אותו, בחור תמיר ומרוחק, שותק, ומסתפק בלהקשיב לשני חבריו, מבלי להגיב, אף מבלי לחייך.

אני יודע מה שמו. תוֹמא אַנדרִיֶיה.

פרט חשוב: אני בנו של המורה, של מנהל בית הספר.

למעשה, גדלתי במבנה של בית ספר יסודי במרחק שמונה קילומטרים מבארבזייה; בקומת הקרקע הייתה הכיתה היחידה בכפר, בקומה הראשונה – הדירה שהוקצתה לנו.

אבי היה המורה שלי מטרום כיתה א' ועד כיתה ו'. שבע שנים הנחיל לי את שיעוריו, לבוש בחלוק אפור, ואנחנו מאחורי שולחנות עץ, שבע שנים בכיתה מחוממת בתנור נפט וקירות מעוטרים במפות של צרפת, צרפת של פעם, צרפת על כל נהרותיה ויובליה, ושמות הערים כתובים בגודל המותאם לגודל אוכלוסייתן, מפות שהודפסו על ידי הוצאת הספרים אַרמַנד קוֹלֶן, ודרך החלונות, צִלם של שני עצי תרזה, שבע שנים שפניתי אליו בתואר "מסייה" ובפנייה המנומסת "vous" במהלך שעות הלימוד, לא כי ביקש זאת ממני אלא כדי לא להתבלט, לא להתבדל מחבריי, וגם כי הוא סימל סמכות, האב הזה, סמכות שאין עליה עוררין. לאחר שעות הלימוד, נהגתי להישאר בכיתה יחד איתו כדי להכין שיעורים בעוד הוא הכין את תוכנית הלימוד שנועדה ליום המחרת, תוך שהוא משרטט קווי שתי וערב במחברת המשבצות הגדולה שלו וממלא כל משבצת בכתב ידו היפה והמוקפד. הוא נהג להדליק את הרדיו, כדי להאזין לתוכנית התרבות, "רדיוֹסְקוֹפּי" של המנחה ז'אק שאנסֶל. לא שכחתי. זו ילדותי.

אבי עמד על כך שאהיה תלמיד מצטיין. אסור היה לי להיות לא בינוני ולא ממוצע. הייתי חייב להיות הטוב מכולם, פשוט מאוד. הוא הקצה לי מקום אחד בלבד: הראשון בכיתה. הוא טען שהישועה תבוא מלימודים, שרק לימודים מאפשרים "לעלות במעלית". הוא שאף עבורי לאקדמיות היוקרתיות, שום דבר אחר. קיבלתי את הדין. כמו בעניין המשקפיים. הייתה לי ברירה?

לפני זמן-מה חזרתי למחוז ילדותי, הכפר בו כף רגלי לא דרכה זה שנים כה רבות. חזרתי לשם עם ס' כדישיֵדע. שער הברזל ניצב עדיין במקומו, עם שיח הוויסטריה המשתפך, אבל עצי התרזה נכרתו ובית הספר נסגר מזמן. המבנה הפך לבית מגורים. הצבעתי על חלון חדרי. ניסיתי לדמיין את הדיירים החדשים, לא הצלחתי. אחרי כן חזרנו לרכב והראיתי לו את העיירה, לשם מדי יומיים היה מגיע טנדר המשלוחים, רכב סיטרואן ישן ששימש חנות מכולת ניידת, הראיתי לו את הרפת שממנה נהגנו להביא חלב, את הכנסייה עם הקירות המתקלפים, את בית הקברות הקטן במורד, את היער שצמחו בו, בתחילת אוקטובר, פטריות מאכל. ס' התקשה להאמין שהגעתי משם, מאותו עולם כפרי כל-כך, דומם כל-כך, כבד, קופא על שמריו, מאובן. הוא אמר לי: בטח נדרשו ממך כמויות של רצון כדי להמריא משם. הוא לא אמר: שאיפה, אומץ או שנאה. עניתי לו: אבי הוא שרצה בשבילי. אני לא הייתי מתנגד להישאר, להתכרבל בתוך הילדות הזאת.

תומא אנדרייה, איני יודע בנו של מי הוא, וגם זה לא ממש חשוב. איני יודע היכן הוא מתגורר. באותו רגע, איני יודע דבר אודותיו. רק שהוא בשמינית המקבילה. והשיער הפרוע, המבט הקודר.

אני יודע מה שמו כי העזתי להתעניין. שאלתי ככה סתם, יום אחד, כאילו כלום, בנימה אדישה, לפני שעברתי לנושא אחר. אבל לא ביררתי שום פרט אחר.

הכי חשוב בעיניי זה שלא יֵדעו שאני מתעניין בו. כי אני ממש לא רוצה שישאלו מאיזו סיבה אני מתעניין בו.

כי השאלה הזאת רק תעורר ותזין את השמועה שמפיצים עליי. טוענים שאני "מעדיף בנים". אומרים שיש לי תנועות נשיות לפעמים. וחוץ מזה אני גרוע בספורט, אפס בהתעמלות, לא מסוגל להדוף כדור ברזל, להטיל כידון, לא חובב כדורגל או כדורעף. ואני אוהב ספרים, אני מרבה לקרוא ורואים אותי תכופות יוצא מספריית בית הספר עם רומן ביד. וגם לא משייכים לי שום חבֵרה. לא צריך יותר מזה כדי לבנות תדמית. בנוסף, הקללות הפכו עניין קבוע, "הומו מסריח" (לפעמים, רק "מתרומם"), והן נזרקות מרחוק, בצעקה, או נלחשות כשחולפים על פניי ואני מתאמץ להתעלם מהן לחלוטין, לעולם לא לענות, אלא להפגין בתגובה אדישות מוחלטת, כאילו לא שמעתי (כאילו שאפשר לא לשמוע!). מה שמחמיר את מצבי: הטרוסקסואל אמיתי וקשוח לעולם לא היה מרשה שיאמרו עליו דברים כאלה, הוא היה מכחיש בלהט, קורע את הצורה לפולט הקללה. לא להגיב זה לאשר.

כמובן, אני "מעדיף בנים".

אבל איני מסוגל עדיין לומר את המשפט הזה.

צבעי הגאווה (צילום: oksanka007, shutterstock)
די כבר עם השקרים שלך | צילום: oksanka007, shutterstock

גיליתי את הנטייה שלי מוקדם מאוד. בגיל אחת-עשרה, ידעתי. בגיל אחת-עשרה, הבנתי. אני נמשך אז לנער מהכפר, שנקרא סבּסטיֶין, מבוגר ממני בשנתיים. הבית בו הוא מתגורר, לא הרחק מאיתנו, כולל יחידת משנה, מעין אסם. בקומה העליונה, לאחר שמטפסים במדרגות מאולתרות, נכנסים לחדר שמאוחסן בו הכול ולא כלום. יש שם אפילו מזרן. על המזרן הזה, אני משתרע לראשונה, מחובק עם סבסטיין. אנחנו עדיין ילדים, טרם בגרנו, אבל כבר מסתקרנים זה מגופו של זה. איבר המין הזכרי הראשון שאני אוחז בידי, הוא שלו. הנשיקה הראשונה, אני מקבל ממנו. החיבוק הראשון, מגע של עור בעור, זה איתו.

בגיל אחת-עשרה.

לפעמים אנחנו מוצאים מפלט בקרוואן של הוריי, שחונה במוסך סמוך, בעונה המתה (החל מהאביב, אנחנו ממקמים אותו בחניון קמפינג בסן-ז'ורז'-דה-דידוֹן שם אנו מבלים בסופי שבוע, צועדים בים, קונים צ'וּרוֹס על שפת הים וסרטנים אפורים בשוק, שמוגשים בקעריות בשעת האפריטיף). אני יודע איפה המפתח. שורר שם ריח מעופש, האפלולית מצריכה תנועות מדויקות יותר, הבושה מאיתנו והלאה.

היום אני נדהם מאותה התפתחות מוקדמת כי באותם ימים לא היה אינטרנט, גם לא קלטות וידאו, גם לא תוכניות טלוויזיה בכבלים, מעולם לא צפינו בסרטי פורנו, ובכל זאת, אנחנו מיומנים, יודעים איך לנהוג. יש דברים שאין צורך ללמוד, אפילו בגיל צעיר. בשלב ההתבגרות, נהיה יצירתיים עוד יותר. השלב הזה יגיע די מהר.

איני המום מן הגילוי הזה. להפך, אני מוקסם ממנו. קודם כול, כי הוא מתרחש בהסתר וילדים משתגעים אחרי משחקים סודיים, אחרי אותה חשאיות הרחק מעיני המבוגרים. ובנוסף, איני מבין מה רע בלעשות טוב לעצמי. אני מתענג עם סבסטיין ואני מתקשה לקשר בין עונג לחטא. ובנוסף, אני מבין שהמצב מטביע חותם על השונוּת שלי. כך, איני דומה לכל האחרים. סוף סוף אתבדל. אפסיק להיות ילד למופת. לא אצטרך ללכת עם העדר. באופן טבעי, אני שונא את העדר. וכך זה נשאר.

בשלב מאוחר יותר, אני מתמודד עם האלימות שאותו שוני מעורר. אני שומע את הקללות, לפחות את הרמיזות הארסיות. אני מבחין בתנועות הנשיות שמפריזים בהן בנוכחותי, בכיפוף מפרקי הידיים, בגלגול העיניים, בחיקוי מציצות. אם אני שותק, זה כדי להימנע מן הכורח להתמודד עם האלימות הזאת. מתוך פחדנות? אולי? זו דרך להתגונן, ברור. אבל לעולם לא אכנע. לעולם לא אחשוב: זה לא בסדר, או: חבל שאני לא כמו כולם, או: אני אשקר כדי להיות מקובל. לעולם לא. אני דבק במי שאני. בדממה, אכן. אבל דממה עיקשת. גאה.

אני זוכר את שמו. תוֹמא אַנדרִיֶיה.

בעיניי זה שם יפה, זהות יפה. אני עדיין לא יודע שיום אחד אכתוב ספרים, אמציא דמויות, איאלץ להעניק שמות לדמויות האלה, אבל אני כבר רגיש לזהות המתפרצת מן הצליל. אני יודע, עם זאת, ששמות פרטיים לעתים חושפים מעמד חברתי, או סביבה, והם מעגנים את בעל השם בתקופה מסוימת.

אני אגלה שתומא אנדרייה מייצג למעשה זהות מטעה.

קודם כול, תומא אינו שם פרטי שנהגו להעניק בשנות השישים (היות שתומא "שלי" יהיה בן שמונה-עשרה בשנת 1984). בנים נקראים בדרך כלל פיליפּ, פּטריק, פּסקל או אַלאן. בשנות השבעים מובילים כּריסטוף, סטפאן, לוֹראן. בעצם, השם תומא יפרוץ באמת רק בשנות התשעים. וכך הנער בעל העיניים השחורות מקדים את זמנו. או אולי הוריו הם שהקדימו. כך אני מסיק. אבל גם כאן אגלה שאין זה כך. תומא היה שמו של אחד מן הסבים שמת טרם זמנו, זה הכול.

ושם המשפחה, אנדרייה, אף הוא חידה. זה עשוי להיות שמו של גנרל, איש כנסייה או איכר. זה נשמע לי שם ארצי, מבלי שאדע בדיוק לנמק מדוע.

בקיצור, אני יכול לדמיין כאוות נפשי. ואני בהחלט עושה זאת. בימים מסוימים, תומא אנדרייה הוא ילד בוהמי שנולד בחיק משפחה שמוקירה את זכר מרד הסטודנטים במאי 1968. בימים אחרים הוא בן להורים בורגנים, קצת מופקר, כמו אותם זאטוטים שרוצים לפעמים להציק להוריהם הלחוצים.

האובססיה שלי להמציא כל מיני חיים; כבר דיברנו על זה.

בכל אופן, אני אוהב לחזור על השם בסוד, בדממה. אני אוהב לכתוב אותו על פיסות נייר. אני רגשן עד כדי טמטום. וזה לא השתנה בהרבה.

וכך, בבוקר ההוא, אני עומד בחצר בית הספר, נועץ מבטים חטופים בתומא אנדרייה.

צבעי הגאווה (צילום: oksanka007, shutterstock)
די כבר עם השקרים שלך | צילום: oksanka007, shutterstock

זו לא הפעם הראשונה, זה כבר התרחש בעבר. לא פעם ולא פעמיים, העפתי מבטים לעברו, מבטים חפוזים. קרה גם שחלפתי לידו במסדרונות, שראיתי אותו פוסע מולי, שהתחככתי בו, שחשתי איך הוא מתרחק מאחוריי מבלי שאסב את ראשי. מצאתי את עצמי בחדר האוכל באותה שעה שהוא היה שם, הוא סעד עם חברים מהכיתה שלו, אבל מעולם לא הסבנו אל אותו שולחן; כיתות כמעט שלא מתערבבות זו בזו. פעם ראיתי אותו עומד על הדוכן בכיתה במהלך שיעור, הוא היה אמור להציג עבודה באחד מן האולמות המוקפים זגוגיות. הפעם האטתי את צעדיי, הוא היה שקוע מדי בהרצאה שלו ולא הבחין בי, התבוננתי בו ארוכות כי הוא לא יכול היה לחשוד כלל בתכסיסים שלי. קורה גם שהוא יושב על מדרגות בית הספר, מעשן סיגריה; הבחנתי במבטו האטום בעוד העשן מתפוגג מפיו. בערב ראיתי אותו יוצא מבית הספר ופונה ל"קמפוס", הבר הצמוד לתיכון בהצטלבות כביש 10, נכנס כדי להצטרף לחברים שלו, סביר להניח. בעודי חולף על פני חלונות הבר, זיהיתי אותו לוגם בירה, משחק בפְליפֶּר.

אבל אף מילה לא נאמרה; אף מגע, אפילו לא בהיסח הדעת. אפילו לא במקרה.

ואני תמיד הקפדתי שלא להתעכב, לא לעורר אצלו פליאה או אי-נוחות מן המבטים שלי.

אני תוהה: הוא לא מכיר אותי בכלל. כמובן, הוא לבטח ראה אותי פה ושם אבל דבר לא נחרת בזיכרונו, אף לא שבריר תמונה. אולי השמועה אודותיי הגיעה לאוזניו אבל הוא מעולם לא הצטרף לאלה שלועגים לי, שמקניטים אותי. אין גם שום סיכוי ששמע את השבחים שהמורים הרעיפו עליי; זה בטח לא עניין אותו כהוא זה.

אני זר בעיניו.

אני שקוע בתשוקה חד-סטרית. בדחף שנועד להישאר בלתי ממומש. באהבה הבלתי הדדית הזאת.

אני חש את התשוקה, היא מעקצצת בבטני, מרפרפת לאורך גבי. אבל אני חייב לדחוס אותה בתוכי, לנצור אותה, ללא הרף, כדי שלא תתפרץ לעיניהם של אחרים. כי הבנתי מזמן שהתשוקה נראית לעין.

גם את הדחף, אני חש באותה מידה. אני חש את התנועה, המעוף, משהו שנושא אותי אליו, מחזיר אותי אליו, כל הזמן. אבל אני חייב להישאר אֵיתן, לשמור על איפוק.

ההתאהבות נושאת אותי לשמים, מסבה לי אושר. אבל גם צורבת, כואבת, כמו שכל אהבה בלתי אפשרית יודעת להכאיב.

אפשר להסתגל לקושי; משקיעים מאמצים, תחבולות, מנסים לפתות, מתייפייפים בתקווה לנַצח. אבל הבלתי אפשרי, במהותו, טומן בחובו תבוסה.

הבחור הזה, ככל הנראה, אינו בשבילי.

ולא רק כי איני יפה מספיק, מושך מספיק. אלא פשוט כי הוא אבוד עבור בנים. הוא לא נועד להם, לשכּמותי. הבנות, הן שיזכו בו.

ואכן, הן סובבות סביבו. הן מתקרבות, מבקשות את תשומת לבו, את נוכחותו. אפילו אלה המפגינות אדישוּת מעמידות פנים למעשה, בעוד מטרתן היחידה היא לעורר את חיבתו.

והוא, צופה בהן. הוא יודע שהוא נושא חן. אנשים שנושאים חן יודעים זאת. כוודאות שקטה.

הוא מאפשר להן להתקרב לפעמים. כבר גיליתי אותו במצב קרבה עם כמה מהן, לרוב יפות. מיד חשתי צביטת קנאה, חוסר אונים.

עם זאת, רוב הזמן הוא שומר מרחק מהן. נראה לי כי הוא מעדיף את חברתם של החברים שלו, בני מינו. כי הערך שהוא מייחס לחברוּת, או לרעוּת, חזק מכל שיקול אחר. אני בכל זאת מופתע, כי דווקא הוא יכול לנצל בקלות את נשק היופי, כי הוא בגיל של כיבושים, כי לפעמים יש צורך להרשים אחרים בריבוי אותם כיבושים. ובכל זאת, עמדתו המסויגת אינה מספקת כדי להזין בי תקווה חבויה. היא פשוט הופכת אותו לעוד יותר אהוד בעיניי. כי אני מעריץ את אלה שאינם מפעילים את העוצמה המצויה בידיהם.

הוא גם אוהב להיות לבד, זה ברור. הוא מעשן לבד. ממעיט לדבר. וניכרת בו שפת הגוף הזאת, הגֵו כפוף כנגד הקיר, העיניים נעוצות באדמה, בנעלי הטניס שלו, מין דרך לא להיות חלק מן העולם.

אני חושב שאני אוהב אותו בזכות הבדידות הזאת. דווקא היא זו שמשכה אותי אליו מלכתחילה. אני אוהב את ההסתגרות שלו, את ההפרדה מן החוץ והיעדר הפחד. הייחודיות הזאת מרגשת אותי, מכריעה אותי.

אבל נחזור לאותו בוקר, חורף 1984, חורף של רוחות עזות, סערות, אוניות טרופות בתעלת לה-מאנש, סופות שלגים בהרים, רואים את התמונות ביומן החדשות של שמונה בערב.

בוקר שאמור להיות ככל הבקרים, בוקר שעומד בסימן תשוקתי העקרה, בסימן התעלמותו ממני.

אבל הדברים מתרחשים אחרת מן הצפוי.

צבעי הגאווה (צילום: oksanka007, shutterstock)
די כבר עם השקרים שלך | צילום: oksanka007, shutterstock

ההפסקה עומדת להסתיים, הפעמון יצלצל בעוד רגע, תלמידים מתחילים לשוב למסדרונות, לנטוש את הקור הדואב של חצר בית הספר, את הדיונים על פוליטיקה, על תוכניות טלוויזיה, על החופשה הבאה בחודש פברואר, נדין, ז'נבייב וקסאווייה מתרחקים כדי להביא את הילקוטים שלהם מאולם התרבות ומותירים אותי לבדי, כורע על ברכיי, שקוע בחיפוש אחר ספר מדעי הטבע בתוך הבלגן השורר בתיק הגב שלי, ולפתע אני חש בנוכחות לצדי. אני מיד מזהה את נעלי הטניס הלבנות, וזה רגע של התגלות, אני זוקף אט אט את הראש לעבר הנער הניצב מעליי. מאחוריו, שמי תכלת ללא רבב ואלומות השמש החורפית. תומא אנדרייה עומד, כמוני, לבדו, חבריו בוודאי פוסעים לעבר המדרגות לכיוון הכיתה, ובשלב מאוחר יותר יאמר שהמציא תירוץ כדי שילכו לפניו, כדי שלא יחכו לו, שהוא חייב לקפוץ למרכז המידע כדי לשאול איזה עיתון או משהו כזה. הוא ניצב שם, בקור החורפי, אני לרגליו. אני מזדקף, מודאג, נדהם, משתדל עם זאת לא לחשוף פיסה מאותו אי-שקט, מאותה תדהמה. אני תוהה אם אינו עומד להנחית עליי אגרוף, כן, המחשבה הזאת חולפת במוחי, תומא אנדרייה קורע לי את צורה ללא עדים, אין לי מושג למה יעולל דבר כזה, אולי כי הקללות לא מספיקות עוד והגיע הזמן לעבור למעשים, בכל אופן אני אומר לעצמי שזו התפתחות אפשרית, שזה עלול לקרות: זה אומר הרבה על מידת התיעוב שנדמה לי שאני מעורר. וגם על העיוורון שלי. כי הוא אומר בשלווה: אין לי חשק לאכול בבית הספר היום. אולי נחטוף איזה כריך בעיר. אני מכיר מקום. והוא מציין כתובת. שעה מדויקת. אני בוהה. אני אומר: אגיע. הוא משפיל אט אט את עפעפיו; עיניו נעצמות, לשנייה, במעין הקלה, מעין אישור. והוא מתרחק, מבלי להוסיף מילה. אני נותר שם עם ספר הביולוגיה בידי, מאובן, לפני שאכרע שוב על ברכיי ואסגור את תיק הגב שלי. אני יודע שהסצנה הזאת קרתה זה עתה, אני לא משוגע, ועם זאת, זה נראה לי בלתי אפשרי. אני נועץ מבט ברצפת האספלט, שומע את הבדידות העוטפת אותי אט אט, את התרוקנות חצר בית הספר, את הדממה המשתררת.

הרגע הזה ילווה אותי זמן רב, הרגע בו הבחור מתקרב בצעד בוטח. אזכור זאת כפרצה מושלמת, חלון הזדמנויות חד-פעמי, סיכוי כמעט בלתי סביר. אילו החברים שלי לא נטשו אותי שם, אילו לא שכנע את חבריו שלו לעקוף אותו, הרגע הזה לא היה מתקיים. משהו מזערי היה משתבש, וזה לא היה קורה.

אני מנסה לאמוד מה חלקה של יד המקרה, חלקו של המזל, לאמוד מה טבעו של הבלתי צפוי שהוביל למפגש, ואיני מצליח. זהו שלב הבלתי נתפס (יותר מאוחר, יודה בפניי כי חיכה יותר מפעם להיווצרות התבנית המושלמת בטרם ניגש אלי, אך היא לא קרתה מעולם. עד לאותו בוקר).

שנים אחרי כן, אכתוב רבות על הבלתי נתפס, הבלתי ניתן לחיזוי שחורץ את גורלם של אירועים.

אף אכתוב על המפגשים שמשנים את כללי המשחק, על החיבורים הבלתי צפויים שהופכים את מהלך החיים, על ההצטלבויות האקראיות שמסיטות את המסלולים.

פה זה מתחיל, בחורף, אני בן שבע-עשרה.

בשעה האמורה, אני הודף את דלת הכניסה של בית הקפה.

בית הקפה נמצא בפאתי העיר. אני מופתע מן הבחירה במקום שכזה, לא מרכזי, הגישה אליו לא קלה במיוחד. אני חושב לעצמי: יש לו זיקה למקומות רחוקים מהעיר הסואנת. עדיין לא הבנתי שבחר בו, כמובן, כי הוא נסתר מן העין. אני שרוי בתמימות הזאת, בטיפשות הזאת. אני אכן מורגל בזהירות, מיומן בלא להשיב לשאלות חטטניות, אך עדיין איני יודע דבר על הסתרה, על חשאיות. אני מגלה זאת, יחד עם בית הקפה הכמעט שומם, בקצה העיר. הלקוחות שיושבים פה הם עוברי אורח, נהגי משאיות שעצרו לפרק זמן קצוב טרם ימשיכו בנסיעה, טרם ישובו לדרכם. או אוהדי מרוצי סוסים שבאים לנקב את כרטיס ההימורים שלהם. או שיכורים קשישים רוויי אלכוהול, שעונים על דלפק הבר, מבטם זגוגי, פולטים טרוניות נגד שלטון שמאלני-קומוניסטי. אנשים שלא יכולים לזהות אותנו, בכל אופן, אנשים שבעיניהם איננו מסמלים דבר, איננו מזכירים דבר, והם ישכחו אותנו ברגע שניעלם.

הוא כבר שם כשאני נכנס לבית הקפה. הוא דאג להגיע לפניי, אולי כדי לבצע בדיקת שטח, לוודא שאנחנו במקום בטוח, ועל מנת שלא ניראה, הוא ואני, נכנסים לפה יחד.

אני פוסע לעברו ומבחין ברצפה המלוכלכת והדביקה תחת סוליות נעליי, בשולחנות הפורמייקה בצבעי תכלת וצהוב-לימון, אני מדמיין את המטלית הלחה שמעבירים בחופזה לאחר פינוי ספלי קפה ריקים וכוסות בירה שנלגמו, אני רואה את מודעות הפרסומת של "צֶנזאנוֹ" ו"בּירר" תלויות על הקיר, צרפת של שנות החמישים. מאחורי הדלפק, גבר חמור סבר, מטלית זרוקה על הכתף, כאילו יצא מסרט בכיכובו של לינוֹ וֶנטוּרָה. אני חש כמו פולש, כמו טעות.

צבעי הגאווה (צילום: oksanka007, shutterstock)
די כבר עם השקרים שלך | צילום: oksanka007, shutterstock

תומא התמקם בקצה האולם, נחוש ברצונו להישמר מעיני כול. הוא מעשן או יותר נכון יונק בעצבנות מהסיגריה שלו (אז עוד עישנו בבתי קפה). כוס בירה מהחבית ניצבת על השולחן מולו (הגישו אז אלכוהול לקטינים). ככל שאני מתקרב אליו, אני מבחין בעצבנות שלמעשה מסגירה ביישנות, משהו בין סרבול להתרגשות, מעין בלבול יותר מאשר חשש. אני תוהה אם הוא חש בושה, אני רוצה להאמין שמדובר רק באי-נוחות, ביטוי למבוכה שלו. אני גם מאתר את הפראות שבו, זו המבדלת אותו. זה מבלבל אותי כי אני מכיר אותו עם הביטחון הזכרי שלו, ההחלטיות השלווה, יכולתי להירתע מהתפוגגות היהירות שלו, למעשה אין דבר המרגש אותי יותר מהסתדקות השריון והאדם שנחשף מתוכו.

אני מתיישב מולו, בדממה, הוא לא ממהר להביט לעברי. עיניו נעוצות עדיין במאפרה. הוא מאפר את הסיגריה מבלי שאוכלה די הצורך. זו תנועה שעוזרת לו לשמור על איפוק, אבל להפך, כך הוא נראה פגיע יותר. הוא לא נוגע בבירה. אני ממשיך לשתוק, סבור שהוא אמור לדבּר ראשון היות שהוא יזם את אותה פגישה משונה. אני מבין שהדממה מעצימה את תחושת אי-הנוחות שלו אבל מה לעשות?

אני עצמי רועד. אני חש את הרעידה בעצמותיי, כמו בעתות של קור עז, שחודר לגופנו כשאין אנו מצפים לו, שמטלטל אותנו. אני אומר לעצמי: הוא בטח מבחין בזה, ברעד, לפחות.

ואז הוא מתחיל לדבר. אני מצפה למילים רגילות, מילים שנועדו לשבור את הקרח, לטשטש את המוזרות, למקם אותנו בבנאליות. הוא יכול היה לדרוש בשלומי, או לשאול אותי אם מצאתי את המקום בקלות או מה מתחשק לי לשתות, שאלות כאלה, והייתי עונה בשקיקה, שמח לראות בזה חבל הצלה, מרגוע לרעידות שלי.

אבל לא.

הוא אומר שמעולם לא עשה זאת קודם, הוא מתקשה להבין איך בכלל העז, איך חש שהוא מסוגל, איך זה קרה לו, הוא חושף את כל התהיות, כל ההיסוסים, כל ההכחשות שעמדו בפניו, כל המכשולים שנאלץ לעבור, כל ההתנגדויות שסיכל, המאבק הפנימי, האינטימי, האילם שניהל כדי להגיע עד הלום, אבל הוא מוסיף שהצליח כי לא הייתה לו ברירה, כי היה חייב לעשות את זה, כי זה נכפה עליו כצורך, כי תש כוחו מכדי להיאבק. הוא יונק מן הסיגריה, כמעט נושך אותה, העשן מאפיל על עיניו. הוא אומר שאינו יודע איך להסתדר עם זה, אבל הנה זה פה, והוא מוסר לי את זה כמו ילד שמשליך את צעצועיו לרגלי הוריו.

הוא אומר שאינו יכול עוד להיות לבד עם הרגש הזה. זה פוצע אותו.

במילים אלה חדר ללב העניין. בלי פיתולים. הוא יכול היה לבחור בתכסיסי השהיה, בהתפתלויות סמנטיות, או אפילו, פשוט, לנטוש את המערכה. הוא יכול היה לרצות לבדוק מראש שאינו טועה באשר אליי. להפך, הוא בחר להתמסר, להיחשף, לומר, בדרכו שלו, את הדחף שהניע אותו לעברי, אף אם עלול היה לספוג יחס של ניכור, לעג, דחייה.

אני אומר: למה אני?

קצר ולעניין. זו הדרך, בתורי, לנקוט באותה ישירות, אותה כנות. זו הדרך גם לאשר את כל היתר, כל מה שנאמר, להשיל את הקליפות. לומר: קלטתי, הכול מובן, הכול מתאים, אני איתך.

עם זאת אני נדהם כולי ממה שנאמר, כי דבר לא הכין אותי לכך, כי הכול עומד בסתירה לוודאויות שלי. המידע שהתקבל הוא גילוי מוחלט, פריצה, הארה. והוא גם רעם ביום בהיר, כדור שנורה הכי קרוב לעור התוף שלי.

אבל הבנתי בשבריר שנייה שעליי לעמוד איתן מול האירוע, שהוא לא יוכל לשאת כל גמגום, כל תדהמה, אחרת הכול עלול לקרוס, להתמוטט.

ומתוך תחושת בטן אני יודע ששאלה נוספת עשויה לחלץ אותנו מהנפילה, מהאסון.

והשאלה שהתבקשה הייתה: למה אני?

התמונות נדחקות: משקפיים של קצר רואי, סוודר נטול צורה, תלמיד שמתחשק להחטיף לו, ציונים טובים מדי, תנועות נשיות. השאלה במקומה.

הוא אומר: כי אתה לגמרי לא כמו האחרים, כי מבלי שתרגיש רואים רק אותך.

והוא מוסיף את המשפט הזה, שלא אשכח לעולם: כי יום אחד אתה תעזוב ואנחנו נישאר.

דמעות זולגות מעיניי כשאני רושם את המילים האלה.

אני נותר מוקסם מהעובדה שהמשפט הזה נאמר יום אחד, והופנה אליי. אסביר את עצמי: לא הנבואה החבויה בו היא שמקסימה אותי, ולא התגשמותה האפשרית. גם לא הבשלוּת או ההארה שבּה. ולא בחירת המילים, אף אם אבין שלעולם לא הייתי מוצא אותן אז, או כותב אותן מאוחר יותר. זו העוצמה שבמשמעות שלהן, במה שהן סוחפות עמן: הנחיתות שהן מתארות יחד עם האהבה שהן רומזות עליה, אהבה שהופכת חיונית עקב ההיעלמות העתידית, הבלתי נמנעת, אהבה שהופכת אפשרית גם בזכותה.

הוא יודע משהו שאיני יודע: שיום אחד אעזוב.

שחיי יתנהלו במקום אחר. רחוק, רחוק מאוד מבארבזייה, מהתוגה שלה, משמי הפלדה, מהאופק הסתום. שאני אברח משם, כמו שנמלטים מהכלא, שאני אצליח.

שאני אשאף להגיע לעיר הבירה, שאפרח שם, אמצא שם את מקומי, והיא תהפוך ביתי.

שאחרי כן, אחרוש את העולם, כי הלא איני בנוי לשבת במקום אחד.

הוא מדמיין נסיקה, התרוממות, התגלות. הוא מאמין שנועדתי לגדולות. הוא משוכנע כי בקרב הקהילה שלנו, שכוחת האל, לא קיים אלא קומץ של נבחרים ואני ביניהם.

הוא חושב שבקרוב לא אהיה שייך עוד לעולם הזה של ילדותי, עולם שיינתק ממני כגוש קרח הניתק מיבשת.

לו ביטא בקול את האמת הזאת, הייתי פורץ בצחוק.

צבעי הגאווה (צילום: oksanka007, shutterstock)
די כבר עם השקרים שלך | צילום: oksanka007, shutterstock

כפי שאמרתי: באותה עת, איני מטפח שום שאיפה. בהחלט הסכמתי שיהיה עליי לבחור במסלול לימודים ארוך ויוקרתי – אני כל-כך ממושמע, כל-כך מלא יראת כבוד – אבל עדיין איני יודע לאן יובילו אותי לימודיי, הבנתי שיהיה עליי לעלות ברכסי הרים – ויש לי תכונות של מטפס – אבל הפסגות נותרות עדיין בגדר אי-ודאות. בסופו של עניין, העתיד שלי שרוי בערפל וזה ממש לא אכפת לי.

גרוע מכך: עדיין איני יודע שיום אחד אהיה בעסקי ספרים. זו השערה שלא מתקבלת על הדעת, שאינה מצויה בשדה האפשרויות, שנמצאת מעבר לכל דמיון. ולוּ, באופן יוצא מן הכלל, הייתה חולפת במוחי, הייתי מגרש אותה מיד. בנו של מנהל בית הספר, בדרן? לעולם לא. עסקי ספרים, זה לא עיסוק יאה, וזה בעיקר לא מקצוע, זה לא מכניס כסף, זה לא מעניק ביטחון כלכלי, מעמד. והכתיבה, היא לא חלק מהחיים האמיתיים, היא מחוצה להם או לצדם. והחיים האמיתיים? צריך להתחכך בהם, לתפוס אותם בשתי ידיים! לא, לעולם לא, בני, אל תחשוב בכלל בכיוון! אני שומע אותו מפה, את קולו של אבי.

וכבר ציינתי זאת: איני חושק במחוזות אחרים, אין בי תשוקה לברוח. מאוחר יותר, זה ישטוף אותי, יציף אותי. זה יתחיל כמקובל, במשיכה לנסיעות, למקומות חדשים, אלה המופיעים על גלויות דואר, על מפות עולם עתיקות. אסע ברכבות, אוניות, מטוסים, אחבוק את אירופה. אגלה את לונדון, אכסניית נוער באזור תחנת הרכבת של פֶּדינגטוֹן, קונצרט של להקת הגייז בְּרוֹנסקי בּיט, חנויות בגדים, המטיפים של הייד פארק, בילויי ערב במסבאות, משחקי חִצים, כמה לילות פרועים. רומא, לטייל בין העתיקות, למצוא מקלט תחת עצי אורן הצנובר, להשליך מטבעות למזרקות, להתבונן בבחורים ששערם משוח בג'ל, ששורקים לעבר הבחורות החולפות. ברצלונה, השיטוטים המבוסמים ברַמבּלאס, מפגשים אקראיים מול הים, מאוחר בלילה. ליסבון והתוגה ששוטפת אותי מול כל הפאר הקמל. אמסטרדם וסלסולי העשן המהפנטים והניאונים האדומים שלה. כל הדברים האלה שעושים בגיל עשרים, אתם יודעים. ואז יתעוררו התשוקה לנוע, אי-היכולת לעמוד במקום, השנאה לכל מה שתקוע, כל מה שמעכב בעדך: "לנסוע לא משנה לאן העיקר לשנות נוף", אלה מילים של שיר. אני זוכר את שנחאי, ההמון הדחוס, הכיעור, עיר מלאכותית שלא דאגה אפילו לשמר את תפארת הנהר שלה, אני זוכר את יוהנסבורג, גבר זר לבן בעיר שחורה, הפרובוקציה הזאת, ואת בואנוס איירס, אנשים נפלאים ונואשים רוקדים מעל הר געש, בנות עם רגליים עד אין סוף וקשישים שמחכים למה שלא ישוב עוד. ומאוחר יותר, הצורך לצאת לגלות, ליצור מרחק של אלפי קילומטרים בין צרפת לביני, הפרשי שעות, לשקול ברצינות להתיישב בלוס אנג'לס, לתמיד, לא לשוב לעולם. אבל בגיל שבע-עשרה, מאומה, לא כלום מכל זה. לא לעזוב.

תומא אנדרייה אומר שהכול אמור להתנהל בסתר. שאסור שאיש יֵדע. שזה התנאי. שזו עסקת חבילה. הוא מועך את הסיגריה במאפרה. סוף סוף זוקף ראש. אני נועץ מבט בעיניו המביעות נחישות קודרת, אפילו מעין זעם. אני עונה בחיוב. כמה מרשימה אותי הדרישה הזאת, הצריבה במבטו.

אלף שאלות נדחסות במוחי: איך זה התחיל אצלו? איך זה תפס תאוצה? ומתי? איך זה שאיש לא רואה זאת עליו? כן, איך זה לא התגלה עד כה? ועוד: האם זה מלוּוה בייסורים? רק ייסורים? ושוב: האם אהיה הראשון? או האם היו לפניי, גם הם סודיים כמוני? וגם: מה הוא בדיוק מתכנן לנו? איני שואל דבר, זה ברור. אני נענה לשליטה שלו, לכללי המשחק שלו.

הוא אומר: אני מכיר מקום.

הפתאומיות, הבוטוּת של ההצעה מבלבלות אותי. לפני פחות משעה, היינו זרים מוחלטים, לפחות כך סברתי, היות שלא איתרתי את התשוקה שלו כלפיי, לא הבחנתי במבטים החטופים ששלח לעברי, לא ידעתי שחקר אודותיי, שעשה דרך כה פתלתלה, אם כך, כן, אני חוזר: היינו זרים מוחלטים והנה הוא מציע לי, לפתע פתאום, לקחת אותי אין לי מושג לאן, כדי לעשות אין לי מושג מה.

אני אומר: אני בא איתך.

באותו רגע הייתי בא איתו לכל מקום, עושה כל מה שיבקש.

אבל אני משוכנע שזה לא באמת קיים, החיפזון הזה, הקלות הזאת, אלא רק בסרטים, ברומנים גרועים או בערים הגדולות שם מורגלים לפלירטוט, לזיון, למין מזדמן, נטול רסן. אני זוכר שפעם ראיתי אלמונים קרבים זה לזה, ממשיכים יחד לאחר קריצה אחת בלבד, ונעלמים מאחורי שער אחורי, זה היה בפאתי תחנת הרכבת בּוֹרדוֹ-סן-ז'אן, סמוך לסקס-שוֹפּ, הייתי בן חמש-עשרה, המום, נסער, אבל בעיקר לא האמנתי למראה עיניי ולא הפסקתי לתהות: אני בטח טועה, מדמיין, לא מסתגרים ככה עם הראשון שנקרה בדרכך, בטח לא פירשתי נכון. ואני עדיין בשלב זה. בבתוליות הזאת. תארו לעצמכם.

הוא קם, מניח חמישה פרנקים על השולחן, תמורת בירה שכמעט לא נגע בה. הוא יוצא, אני נחפז אחריו. אנחנו צועדים בשתיקה, הוא קצת לפניי, בפסיעות נמרצות, כתפיים מכונסות ולא רק בגלל הקור, הוא מצית עוד סיגריה. לפעמים אני מאט קצת, סוקר את גבו, מדמיין את שרירי גבו המסוקסים, העור החלבי הזרוע נקודות חן, אני נאלץ להאיץ את צעדיי כדי לפצות על ההתמהמהות שלי.

צבעי הגאווה (צילום: oksanka007, shutterstock)
די כבר עם השקרים שלך | צילום: oksanka007, shutterstock

להפתעתי הגמורה אנחנו חוזרים לבית הספר, אלא שברגע האחרון פונים לעבר אולם הספורט, הריק מאדם בשעה הזאת. וגם סגור. כך לפחות אני סבור. אבל הוא תכנן הכול. הוא עוקף את המבנה הטרומי, מטפס על קיר נמוך, מגיע לחלון קטן, הודף אותו, החלון נענה ונפתח. הוא נבלע פנימה, אני תוהה מאין ידע על הפתח הזה, אם כבר השתמש בו. אני בעקבותיו. הוא מושיט יד לעברי כך שגם אני אוכל להיכנס. עולה בדעתי שזהו המגע הראשון, כף היד הזאת המושטת אליי. שמעולם לא נגעתי בו קודם. שהנה זה קורה, במהלך הפריצה הזאת. העור נעים למגע.

המקום שומם, נודף ממנו ריח זיעה, שרידי מאמץ גופני של צעירים, ריחות ניקיון מפוקפק. צעדינו מהדהדים. הרצפה חורקת. בפינה אחת, מחסן כדורי משחק. תומא ממשיך בדרכו. הוא מוביל אותי לחדרי ההלבשה, ואז למקלחות.

האהבה נעשית שם.

אהבה, אלה הפִּיות שמחפשים זה את זה, שננעלים, השפתיים הנשוכות, קצת דם, זיפי זקן שדוקרים לי בסנטר, ידיו שתופסות בלסת שלי, כדי שלא אברח לו.

זה שערו הפרוע תחת אצבעותיי, צווארו הנוקשה, זרועותיי שחובקות אותו, מתהדקות סביבו, כדי לחוש קרובים יותר, כדי למלא כל חלל בינינו.

זה המגע של חזה כנגד חזה בעת שמסירים בחופזה, זה אחר זה, את הבגדים, הסוודר, הטי-שרט, כדי לחוש במגע העור. אצלו, החזה שרירי, חלק, הפטמות שטוחות, כהות, ואצלי החזה גרום, עדיין לא שקוע כפי שיהיה מאוחר יותר עקב טיפול לקוי של איזה רופא חדר מיון, חזה חולני.

זה הגב שלו ושלי שאנו מלטפים בלהט. על גבו שלו אני חש, תחת האצבעות שלי, כמו ששיערתי, את בליטת נקודות החן.

זה הג'ינס שאנו מתירים. אני מגלה את האיבר שלו, ורידי, לבן, עצום. אני מוקסם מהפין הזה. יידרשו שנים רבות, מאהבים רבים, לפני שאשחזר את אותה התפעלות.

אהבה, אלה איברי המין בפִיותינו, מיומנות מסוימת למרות הטירוף. זה להתאפק כדי לא להגיע לפורקן נוכח עוצמת הריגוש. זו ההתמסרות, האמון המוחלט באחר.

אני מנחש כי אין זו הפעם הראשונה שלו. התנועות בטוחות מדי, פשוטות מדי, ובוודאי בוצעו קודם לכן, עם אחר או אולי עם אחרים.

ואז הוא מבקש ממני לבוא אליו, לחדור אותו. הוא אומר את המילים, ללא בושה, גם ללא נימת פקודה. אני מציית. אני פוחד, אני יודע שזה עלול להכאיב. זה עלול להכאיב אם האחר אינו מיומן. שהוא עלול להיאטם. אני יורק על הזין שלי, אני בוחר לעשות זאת לאט.

זו אהבה ללא קונדום.

למרות שמחלת האיידס כבר כאן. יש לה אפילו זהות משלה. אין מכנים אותה עוד הסרטן של הגייז. המחלה כבר כאן אבל אנחנו רואים את עצמנו מוגנים מפניה, אין לנו כל מושג על הקטל העצום שיגיע, שיקטוף מאיתנו את חברינו הטובים ביותר, את המאהבים של אז, המחלה שתאלץ אותנו להתכנס בבתי עלמין, למחוק שמות בפנקסי הכתובות שלנו, שתעורר את זעמנו מול אבדות כה רבות. היא כבר כאן אבל היא עדיין לא מפחידה אותנו. ואנחנו מרגישים מוגנים בזכות נעורינו הרעננים. אנחנו בני שבע-עשרה. לא מתים בגיל שבע-עשרה.

היזע הופך לעונג. הפורקן מגיע.

ומיד אחרי כן, לאוּת, לאות עצומה, שמותירה אותנו מוכי הלם, אילמים, המומים. נחוצים לנו כמה רגעים בטרם נתאושש. אנחנו מתלבשים מבלי להחליף מבט, מבלי להוציא הגה.

הייתי רוצה לעשות תנועה כלשהי, מין לטיפה רכה, אבל זה נמנע ממני.

אנחנו יוצאים מאולם הספורט כפי שנכנסנו. אנחנו משתחלים דרך החלון, וחוזרים לקור העוקצני שבחוץ, לחורף.

הוא אומר: שלום.

והוא מתרחק. נעלם.

הייתי אמור להיות מוקסם כולי. או אחוז פליאה. או מוכה תימהון. אבל הרגש העז ביותר באותו הרגע, רגע היעלמותו, הוא נטישה. אולי כי מדובר בתחושה שכמוה כברחוויתי.

לונה-פארק, כמדי שנה בחג הפסחא, בכיכר דו שאטוֹ. סחרחרות וגם קרוסלת סוסי עץ, מכוניות מתנגשות, מתקן ירי עם בובות כחולות וּורודות כפרס, בכל הגדלים, מגלשה, מכונות מזל, כדור אגרוּף כדי למדוד את כוחך, דוכני ממתקים, ניחוח צמר גפן מתוק ומאפי גוֹפְרָה, מזנוני משקאות למבוגרים, כרוז פטפטן שיורק ללא הרף לתוך מיקרופון מבלי שאיש יֵדע מאיפה מגיע הקול, מוזיקה רועשת מדי, כל הזמן, אבל אין ליצנים, גם לא קוסמים, זה כנראה יקר מדי עבור עיר כמו בארבזייה. אני בן שבע. אמי לקחה אותי לשם. כל-כך התעקשתי. אצלנו לא מתקיימים שום מופעי בידור מלבד האירוע הזה, פעם בשנה בחג הפסחא. אמי ויתרה. אני מוקסם. אני רוצה לטפס על הקרוסלה, להשתדל לתפוס את הזנב של מיקי מאוס, לעלות על כל המתקנים, אני מתיש אותה, איני מבחין בעייפות של אמי. גם איני רואה שהיא פגשה את אחת משכנותינו ופתחה עמה בשיחה, אני שקוע מדי בתפוח מסוכר על מקל שאמי קנתה לי ואני טורף אותו תוך צפייה במכוניות המתנגשות, מתפעל מהמהלומות, הצעקות, ניצוצות החשמל מעל המסלול. כל-כך שקוע עד שנסחפתי למערבולת ההמולה הדחוסה, הסואנת, העולזת, שאינה מבחינה בזאטוט הקטנטן. ההמון מרחיק אותי מאמי. כשאני סוף סוף מבין זאת, מאוחר מדי, היא נעלמה משדה הראייה שלי. ואז, לפתע, אני נזכר כמה מותשת הייתה מקודם ואמרה: אתה מעייף אותי. אני נזכר במילים "אתה מעייף אותי". בחלקיק שנייה, אני מסיק שהחליטה לנטוש אותי פה, כי לא יכלה עוד, כי השתוללתי מדי, ואני משתכנע שהתעופפה לה, שלא אראה אותה עוד לעולם, שזהו, שאשאר לעד ילד עזוב. אני פורץ מיד בבכי או בצווחות, מעין זעקה קורעת לב, התפוח נופל על רצפת האספלט. ואני רץ לכיוון ששם נדמה לי שראיתי אותה בפעם האחרונה, היא לא שם, ואני ממשיך לרוץ לכל עבר, נתקל ברגליהם של המבוגרים. בוודאי לא עברתי יותר מכמה מטרים, אבל מה שנחרת בזיכרוני הוא התרוצצות אינסופית, פרועה, מתישה, חוויה שכּולה הלם, חרדה ועצבות אין קץ. אמי מאתרת אותי, היא תופסת אותי בחולצה ונוזפת בי, גם היא נמלאה פחד, השתגעה, כשהבינה שנעלמתי לה, היא חיפשה אותי בכל פינה, זעקה את שמי ולא שמעתי אותה, הכרוז צוֹוח במיקרופון, המוזיקה מחרישת אוזניים, פרצי הצחוק של הקהל, היא צועקת עליי, אני פשוט בלתי נסבל, אסור לי להתרחק, לעזוב את ידה, היא אוחזת בי בכוח רב, מכאיבה לזרועי, זה ביטוי לפחד שחשה אבל בגיל הזה איני יודע זאת, אני חש רק את הזעם שלה, זעם שמביא אותי לידי קהות חושים. לפני מספר דקות חשבתי שאני יתום והנה, כשסוף סוף אני מוצא את אמי, אני זוכה למבול של נזיפות. מאותו רגע, אפסיק לאהוב לונה-פארק. לעד לא תרפה ממני חרדת הנטישה.

כשתומא נעלם בפינת רחוב אולם הספורט, אני חוזר להיות בן שבע.


[1] הסופר ז'אק שארדוֹן (1968-1884) פרסם ב-1938 את האושר של בארבזייה.
 
 
תרגמה מצרפתית: דורית דליות
 
הספר ראה אור בהוצאת אריה ניר
 
לרכישה לחצו כאן