יום חמישי, 30 ביולי, על הבמה במרכז הגאה הכנות אחרונות לקראת הבכורה של ההצגה "סימנים חיוניים", המבוססת על הרצח בברנוער ומציגה את הלילה הראשון של הפצועים בבית החולים. הבמאי חיים טל בודק שהכול במקום - מיטת החולה מוצעת בסדינים של בית החולים והאלונקה נמצאת בפינה. נשאר רק חימום אחרון לשחקנים, וזהו לבמה. אלא שבאותם רגעים מתפרץ למצעד הגאווה בירושלים ישי שליסל, רוצח את שירה בנקי ופוצע שישה נוספים, והופך את הערב לסיוט מחדש.
"ברגעים שלפני תחילת הצגת הבכורה, ירון הבן שלי, שנמצא במצעד הגאווה בירושלים, שלח לי מסרון: יש פה פיגוע אבל אני בסדר", משחזרת מירה גל, שחקנית בהצגה, שנאלצה לעלות לבמה לאחר ששמעה מבנה שצעד במצעד בירושלים על הפיגוע. "כל חברי הקבוצה נלחצים. לכולם מכרים שצועדים במצעד. אנחנו פותחים אינטרנט ומבינים את הזוועה".
ברגע אחד, המציאות הקשה והאלימה חודרת אל אולם התיאטרון המוגן בדרך כלל מהמתרחש בחוץ, והופכת את היצירה התיאטרלית המתרחשת על הבמה לריאלית מתמיד, כאשר גם השחקנים וגם הקהל לא מצליחים להתנתק מהמציאות הכואבת.
ההצגה התקיימה כמתוכנן, כאשר השחזור הבימתי של ליל הרצח בבר נוער מקבל תפנית מהמציאות העצובה המתקיימת במקביל בירושלים, וכל קטע ודמות מקבלים לפתע משמעות כפולה.
"הייתה אווירה שאני לא יכול להסביר אותה", מספר תומר ברדוש, המשחק את אחד הפצועים בהצגה, "זה הכניס את כולנו למתח עצום ולידיעה שההצגה הזאת אקטואלית מאי פעם. היה לי מאוד קשה ועצוב. הרגשתי שאני חי את הטבח מחדש, וחלק ניכר מזה זה בגלל שהפיגוע היה סמוך להצגה".
"במשך למעלה משנתיים אני נמצא בתוך היצירה הזאת, יחד עם היוצרים הנוספים וצוות שחקני גלגל" מסביר חיים טל, במאי ההצגה, "במשך שנה שאלנו את עצמנו מה יכול לגרום לפשע שנאה? אספנו חומרים, קראנו טוקבקים ויחד יצרנו את ההצגה. ובעיקר ניסינו לברר האם קיים סימן שמראה לנו מתי פשע שנאה יכול להתרחש שוב?"
"כל החודשים לקראת ההצגה יצרו אצלי מעין סיר לחץ של רגשות שהלחץ בו רק גבר וגבר", מוסיף ברדוש, "ההכנות להצגה נגעו בי במקומות שאף פעם לא נגעתי בהם. הייתי צריך לחפש בתוך עצמי מה גורם לי לכעס, לאהבה, לעצב ולבכי. זה היה קשה מאוד".
בתום ההצגה, כשיצאו השחקנים והקהל מהאולם, כבר התקיים בחוץ טקס מאולתר לציון הפיגוע בירושלים. "יצאנו החוצה וראינו המוני אנשים ונרות", מספרת גל, "זה היה נדמה כאילו ההצגה פשוט ממשיכה בחיים. כל הקווים המפרידים היטשטשו. היציאה ישירות לטקס הזיכרון היוותה ביטוי רגשי לקורה עכשיו במציאות, והכל שימש בערבוביה".
"תחושה לא קלה עלתה כשאת קהל הצופים בהצגה קיבלו ביציאה נרות נשמה", מוסיף טל, "הכל התערבב לי ולצוות, הרי המציאות כל כך חזקה מכל מה שקורה על הבמה ויחד עם זאת כל כך דומה. אבל דווקא בגלל זה להצגה יש כח, כח המאפשר לקהל לחשוב ולהבין שיש עוד הרבה מה לעשות כדי להילחם בהומופוביה, וההצגה היא חלק מהמאבק הזה".
חוששים מהקורבן הבא
גם הקהל שנכח בהצגות שתקיימו מיד אחרי הרצח בירושלים, לא הצליח להישאר אדיש לתזמון המצמרר ולצירוף המקרים שהוכיח לנו שגם ההיסטוריה הקשה ביותר יכולה לחזור על עצמה.
"להצגה הגעתי פחות מיממה לאחר המצעד בירושלים", מספר שימי שרון, פעיל בקהילה, "עדיין עם תחושות קשות מהמצעד בירושלים ועם זיכרונות צפים מהפיגוע בבר נוער. ההצגה שואבת אותך פנימה לתוך מוקד ההתרחשות ונותנת לך תחושה מציאותית לחלוטין, יחד עם התזמון הבלתי נתפס היא פירקה אותי לחתיכות. לאורך רוב ההצגה דמעתי, כי יש דברים שאי אפשר להישאר אדיש אליהם, וזאת בדיוק התחושה שההצגה הזו יוצרת אצל הצופה".
"אני עמדתי 50 מטר מישי שליסל והאירוע היה טראומתי", מסבירה דילן לין יואל צוגמן, חניכה בארגון הנוער הגאה שהגיעה לצפות בהצגה למחרת הרצח, "כי למרות שלא הכרתי את שירה טוב, פגשתי אותה וראיתי ילדה מדהימה. המחשבה של להכיר מישהו גם אם ראית אותו פעמיים בחיים ולדעת שלא תראה אותו יותר בגלל שהוא נרצח היא בלתי נתפסת.
"למחרת הגעתי עם המדריכים שלי להצגה, שכביכול הייתה אמורה להיות הצגה רגילה מבחינתי. אך המצבים שההצגה מציגה מיד העלו לי את הדמעות. המשמעות והכוח שההצגה קיבלה תוך יום היו משמעותיים. את ההצגה סיימתי בבכי גדול. לדעתי חשוב שכל אחד יצפה בה על מנת שכולם יכירו את מה שכל ילד או ילדה גאות או גאים צריכים לעבור בעולם הזה בגלל השנאה והניכור של החברה בארץ".
גם הקונפליקט בין הקהילה הגאה לבין הציבור החרדי, שהחריף והעמיק מיד לאחר הרצח בירושלים, העניק רובד נוסף להצגה, בה אחת הדמויות היא אב דתי המגלה לראשונה כי בנו הפצוע הוא הומו.
"לא הפסקתי לדמוע במשך שעה וחצי", מספר אבנר רנד, שהיה פעיל באגודת הלהט"ב בזמן הרצח בבר נוער, "התמונות והזיכרונות החזירו אותי אל הרצח בבר נוער, אבל הדבר העיקרי שכל כך הסעיר אותי ופרט על נימי נפשי זאת ההבנה שלראשונה בחיי ראיתי הצגה גאה שבה האב הדתי של אחד הגיבורים הוא זה שמקבל את בנו בחום רב וללא סייגים, ומעודד את האם החילונית דווקא לנהוג כמותו מתוך אמונה שהקב"ה אוהב אותנו כפי שאנחנו. עבורי כאדם דתי והומו שחי כל חייו בין שני העולמות, הדבר ריגש מאוד ואני חושב שזה קול ייחודי ואמיץ מאוד בתיאטרון שטרם זכינו לקבל ולשמוע".
לאחר שבסיום הצגות הבכורה הוצגו תמונותיהן של ליז טרובישי וניר כץ על הבמה, בהצגות הבאות תתווסף גם תמונתה של שירה לתמונות הפנים הצעירות, היפות והאוהבות, שאיבדו את חייהן לשנאת החינם. מסגרת נוספת תוצב על הבמה ותסמן את ההמתנה הכואבת לקורבן הבא.