מדובר בסרט הביכורים של פורד, האיש שהחזיר למותג "גוצ'י" את תהילתו וכיום שולט במותג הנושא את שמו. לא בכדי, יש בסרט דגש רב על הצד הויזואלי האומנותי והוא מריח מאופנה עילית יוקרתית במיוחד. הסרט מבוסס על פי סיפור קצר בעל אותו שם מאת כריסטופר אישרווד, המחבר של "פרידה ברלין" (ממנו נוצר התסריט ל"קברט" המופתי והאלמותי).
פורד עיבד את הסיפור הקטן והמרגש הזה לתסריט וצילם אותו באופן מרהיב כמו שמלת נשף מפוארת, שבכל פרט קטן בה הושקעה מחשבה רבה. לעיתים הגימורים לא מושלמים לחלוטין, אבל זהו בהחלט הישג נדיר לסרט ראשון של במאי.
מאז שנת 2005, שהניבה את "הר ברוקבק" המופלא, הוליווד דואגת לפנק את צופיה העליזים בסרט גייזי-מיינסטרימי אחד בשנה. בשנת 2009 קיבלנו את "מילק" המרגש, עליו קטף את האוסקר שון פן בתפקיד החד-מיני הראשון שלו, ובשנת 2010 "סינגל מן" אחז בתואר הסרט ההומו-הוליוודי של השנה.
הציפייה לקראת הקץ המתוכנן משחררת אותו מהדיכאון הקיומי שלו, והוא מוצא את עצמו מתחיל להעריך ולהתרגש מהדברים עליהם הוא מוותר: הנאה חושית, יופי גופני וכו'. הוא מתחיל לראות את העולם כמו בפעם הראשונה כי הוא יודע שהוא רואה אותו בפעם האחרונה. כל דבר נראה לו חשוב יותר משהיה אי פעם. זהו יום אחד בחייו של אדם, אבל הוא חווה בו אינספור חוויות מכל המינים- צחוק, ייאוש, תאווה, כעס, מרמור וחרטה. "סינגל מן" מתעסק בסוגיית הארון, ובכלל באנשים שלא מסוגלים לבטא את האמת הפנימית שלהם, בצורה מרתקת ומרעננת ביותר.
עם כל הכבוד לפורד על הספתח המרשים, "סינגל מן" הוא לא רק "סרט במאי" אלא גם "סרט שחקן". קולין פירת' מגלם את ג'ורג' ברגישות מעוררת התפעלות ובדיוק מושלם. זוהי ההתנסות ההומואית הראשונה של פירת', שרגיל לככב בתפקיד המאהב הקלאסי ("יומנה של ברידג'יט ג'ונס", "שייקספיר מאוהב"). זהו ללא כל ספק אחד מתפקידי חייו, למרות שלא זיכה אותו באוסקר אלא רק במועמדות. כזכור, את הפסלון המיוחל הוא קיבל השנה על תפקידו המרגש ב"נאום המלך". לצד פירת' לוהקה ג'וליאן מור, האחת והיחידה, בדמות החברה הכי טובה (ה"פג-הג", למטיבי לכת). מור נותנת לו קונטרה נשית מהפנטת בתפקיד צ'ארלי, הדיוה המזדקנת, שעדיין מאוהבת בג'ורג' מאז הכירו (ושכבו) לפני עשרות שנים.
יש להניח שבעשור הבא נזכה לראות עוד עיצובים קולנועיים מפתיעים שכאלו מבית היוצר של פורד. בינתיים יש לנו את "סינגל מן", שמשלב את הארוניות של "הר ברוקבק" עם האובדנות של "השעות". מומלץ בעיקר לאוהבי הסגנון המחויט (אבל לא רק), ומיותר לציין להגיע מצוידים היטב. בטישיו כמובן.