את החיים המשותפים שלהם מתארים אוהד חיטמן ורן הרוש כ"חיים משפחתיים משעממים, כמו של זוג סטרייטים באלקנה עם הסטיישן והכלב בחצר". הם כבר 15 שנה ביחד ולאורך כל השיחה איתם הם זורקים אחד לשני עקיצות, שרק מחזקות את התחושה שהם מכירים זה את זה יותר מאשר הם מכירים את עצמם.
הם, כמובן, נהנים מכל רגע ורגע מהשיעמום השגרתי והמתוק הזה, אולי בגלל שהדרך אליו הייתה רצופה מכשולים, קשיים ולא מעט דרמות. עברו תשע שנים מאז החל מסעם המטלטל של רן ואוהד בדרך להורות, שכלל לבטים רבים, פונדקאות בנפאל, לידה שקטה, הריון נוסף, רעידת אדמה קטסטרופלית שהתרחשה רגע אחרי הלידה וקושי רב בדרך חזרה ארצה יחד עם צמד התאומים אווה וברי. כל אלה מתוארים לפרטי פרטים ב"רן ואוהדי", סרטה של מירי פרלמן שעלה אתמול (חמישי) בסלקום tv.
רן (43) עוסק בפרסום, ואוהד (44) הוא מוזיקאי פורה שמחזיק בארסנל הלהיטים שלו שירים כמו "תגידי לו" ו"לעוף", את כל שירי המחזמר המצליח "בילי שוורץ" ואפילו היה אחד האחראים להזנקת הקריירה של עדי ביטי, שמבליחה בסרט להופעת אורח (עדיין עם גשר בשיניים).
"מירי פנתה אלינו לפני שמונה שנים ושאלה אם נהיה מוכנים להציב מצלמה בחיים שלנו", סיפר אוהד על ההחלטה להנציח את המסע להורות בסרט דוקומנטרי. "רן היה סקפטי ולא הבין למה אנחנו מעניינים, אבל אני חושב שאנחנו פשוט חברים טובים. הוא על הקרקע ואני חי בסרט, אז אמרנו 'למה לא', אבל אף אחד לא הכין אותנו לתסריט המטורף שהחיים כתבו לנו".
ההריון הראשון נגמר בלידה שקטה. איך הצלחתם להתאושש מהמשבר הזה ומה הייתם מייעצים לזוגות במצב קשה כזה?
רן: "זאת קלישאה, אבל אסור ליפול לאבלות. חייבים ישר לפעול מהמקום הזה ולהתחיל הכל מהתחלה, כי אם לא עושים את זה מיד, קשה למצוא את הכוחות והאנרגיה לעשות את זה בהמשך. זה לא שלא חווינו אבל, אני לקחתי את זה מאוד קשה, פשוט לא מול המצלמה ולא מול אוהד. מבחינתי, בכי זה חולשה".
איך הרגשתם כשהתבשרתם על ההריון השני?
רן: "התקשרו להודיע לנו שהפונדקאית נקלטה כשהייתי בחו"ל וזה הרגיש לנו כמו משהו טכני, שכדאי לא להיקשר כי כבר היינו בסרט הזה. דיברנו בטלפון והחלטנו שלא נספר לאף אחד ולא נתרכז בזה".
אוהד: "שבועיים אחר כך נסענו לאירוע משפחתי ובדרך התקשר נציג של הסוכנות. לקחנו אוויר ואמרנו 'מה שזה לא יהיה, ' אנחנו ממשיכים'. הוא סיפר שיש לנו תאומים ואנחנו הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לצחוק. החיים כל כך גדולים, בסרט רן אומר לי אחרי הלידה השקטה 'אתה תראה, הלך אחד יבואו שניים'. זה מטורף כמה כוח יש למילים"
אחר כך הלך הלך כמתוכנן. הגעתם ליעד שחלמתם עליו, כל אחד החזיק תינוק ביד - ואז האדמה רועדת. מה אתם עושים כשאתם מבינים שנקלעתם לזירת אסון הומניטרי?
רן: "לקח לנו זמן להבין את גודל השעה, כי כשאתה בתוך זה אתה לא באמת מבין מה קורה. רק אחרי כמה שעות התחלנו לקבל מידע ולהבין שקרה משהו גדול, שאי אפשר לחזור לדירה כי יש חשש שהמבנה יקרוס. לא היה מים, לא היה חשמל ולא הייתה לנו דרך לחמם אוכל לילדים. החלוקה ביננו הייתה מאוד ברורה: אני דאגתי לבירוקרטיה, לחילוץ, לנסות להבין מה הדבר הכי נכון, איך משיגים גנרטור, איך מארגנים רכב לכל הפרוצדורות, ואוהד ואחותי הקטנה שהייתה איתנו דאגו לטפל בילדים".
בהמשך ממשלת ישראל דואגת לחלץ אתכם, יחד עם הורים ותינוקות נוספים שהיו איתכם. בסרט רואים את אוהד מודה לממשלה, אבל מצד שני זו אותה הממשלה שבמשך שנים לא קידמה את הקהילה הגאה ומנעה מכם להביא ילדים בפונדקאות כאן בישראל. הקונפליקט הזה לא חרה לכם?
אוהד: "זאת לא הייתה הממשלה שהייתי בוחר בה ואלו לא האנשים שמייצגים אותנו, אבל מצד שני ברגע האמת היו גורמים בממשלה שהתעלו מעל כל שיקול פוליטי ופשוט רצו להביא את הילדים לארץ. אני כן אגיד שעם כמה שאני אדם מכיל ואוהב, מאז שהילדים נולדו הפכתי פחות סובלני כלפי כל צד שלא סובלני כלפינו. אני לא מוכן להגיד שכל ישראל חברים כל עוד יש אנשים שמוכנים להגיד שרן ואני אזרחים סוג ב'".
האם הפונדקאית לא מופיעה בסרט. מה היה טיב הקשר שלכם איתה?
רן: "במדינות עולם שלישי אין יחסים עם הפונדקאיות לפני הלידה כמו שיש בארצות הברית או קנדה. התקשורת איתן נעשית דרך מספר נציגים, בין היתר בגלל קשיים בשפה וקשיים טכנולוגים. לא היה לנו איתה קשר עד שהגענו לנפאל ופגשנו אותם. היא הודתה לנו שבזכות התהליך הזה היא יכולה לקנות בית ולהבטיח לבן שלה עתיד ולימודים באוניברסיטה. קבענו לעשות מפגש עם הילדים, כדי שהיא תוכל לברך אותנו לחיים טובים ושלווים, אבל יום לפני התרחשה רעידת האדמה. רק אחרי שלושה חודשים הצלחנו לקבל מידע שהיא חזרה לכפר ושבני המשפחה שלה והיא יצאו מזה בשלום".
יש איזו כוונה להיפגש איתה ולעשות קלוז'ר איתה ועם הילדים?
אוהד: "חד משמעית כן. הילדים יודעים מה השם שלה ואיך היא נראית. זה משהו שחשוב להם".
אוהד, איך המסע המטלטל הזה השפיע על היצירה שלך?
אוהד: "עד אז כתבתי מתוך חסר. כתבתי שירים עצובים ונוגים. בשנה הראשונה לחייהם כמעט לא הצלחתי לכתוב. 'האשמתי' אותם ואת רן, לכאורה, אבל אחרי שנה פתאום התחלתי ליצור מתוך שפע והשירים שלי הפכו ליצירות שמחות. גם גיליתי שמוזה זאת המלצה. אני יכול עכשיו להחליט שהמוזה שלי מתחילה ב-08:05 כשהילדים מתחילים ללמוד, מסתיימת בארבע כשהם חוזרים הביתה וחוזרת בשמונה בערב. זה ייעל אותי ומיקד אותי, כי היום אני יכול לעשות הרבה יותר דברים בפחות זמן. זאת מתנה מאוד גדולה. דווקא המגבלות יצרו אצלי חופש יותר גדול ביצירה".