הסרט "מעורב", שזכה בפסטיבל הסרטים היוקרתי סאנדנס בארה"ב ויעלה לאקרנים בישראל במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי לקולנוע גאה, ה-TLVFest שיפתח בשבוע הבא (חמישי), עוקב אחר סיפורו של פניה, בחור טרנסג'נדר שפוגש בבני משפחתו ובן הזוג לשעבר אחרי שנים ארוכות של נתק והליך התאמה מגדרית שכלל גם ניתוח עליון. העלילה סובבת סביב מספר ימים לא מוצלחים במיוחד בחייו של פניה, צעיר ממוצא צ'יליאני-סרבי, אותו מגלם הזוכה הטרנסג'נדר היחיד של פסטיבל סאנדנס - השחקן והיוצר ליו מיהייל.
בבישול ארוך ורגיש מספר הסרט כל הקשיים הרבים שאיתם פניה נאלץ להתמודד, וביניהם הקשיים מול אביו, אותו הוא לא ראה מאז הניתוח וממשיך לקרוא לו בשמו הקודם; פניה במשימה להביא את אביו משדה התעופה, לאחר שנים של נתק, וכל מה שיכול להשתבש משתבש, כולל להינעל מחוץ לבית בלי הטלפון.
אחותו בת ה-14 ברחה מהבית של אמה, אותו בית שפניה ברח ממנו גם בעקבות התעללות רגשית. על אף ההליך להתאמה מגדרית ובעקבות פגישה מקרית במועדון הוא חוזר לקשר מיני עם האקס, איתו היה בקשר כשהיה אישה, וזה מסבך את העניינים עוד יותר.
אבל לא הכל קודר בעולמו של פניה. הסרט (87 דקות עם הכותרות), מציג תמונה מורכבת אך אופטימית על התהליכים אותם עוברים אנשים טרנס* בארצות הברית של ימינו. אביו של פניה אוהב אותו, גם אחרי התהליך. הרוקח המבוגר מכבד אותו ופונה אליו בלשון הפנייה הנכונה. מערכת היחסים עם אחותו משתפרת, ובלי ספוילרים, אפשר לומר שבניגוד למה שמתחולל כעת ברחבי ארצות הברית סביב פוליטיקת הנושא הטרנסי, הצופה נותר בסופו בתחושה שאכן יש קשיים רבים, אם כי המצב משתפר.
למרות שאפשר בקלות לחשוב כי מיהייל מגלם את עצמו בסרט, דמותו של פניה מעט שונה, זאת למרות ששניהם טרנסג'נדרים מעורבים גזעית. החשיבות הפוליטית של הגזע בארה"ב, יחד עם הקונוטציה השלילית של נישואי תערובת, יוצרים קשיים בחברה שמתנהלת לעיתים בצורה שבטית. לכן שם הסרט, "מעורב", מבטא אלמנט של זרות וחוסר שייכות בכל מקום. "פניה סוחב איתו תחושה שהוא לא מתאים בשום מקום, וזו תחושה שסחבתי איתי כל חיי", מספר מיהייל ל-mako.
פניה גדל עם אמא קשה חסרת אינטליגנציה רגשית, בעוד מיהייל רק מאדיר ומברך את אמו, אמנית שעקרה מפורטו-ריקו לניו-יורק כשהיה בן 5. "הייתה לי הזכות לגדול עם האמא הטובה ביותר בעולם", הוא מצהיר בגאווה. "היא כל כך מדהימה וזה אפשר לי לגדול להיות אדם רך ורגיש. פניה יותר מתגונן ואגרסיבי ממני, כך שבשבילי זה היה מרגש לשנות צורה ודרך, זה מה שאתה רוצה לעשות כשחקן מקצועי. להיות שחקן טרנס זה אומר לעשות אודישנים לדמויות סיסג'נדריות ואז המשמעות היא לשכנע גם את מי שכתב את הדמות שאני כטרנס יכול להתאים, בעוד שעם פניה, הדמות הוא כבר גבר טרנס, אז יכולתי להתרכז במניעים שלו".
איך זה לצאת מהארון בחברה הפורטוריקנית?
"אמא שלי משם אבל עברנו לניו יורק כשהייתה בת 5 והיא אדם כל כך יצירתי ורוחני שזה לא הרגיש כאילו אנחנו גדלים בתוך תרבות מסוימת, אלא בעולם של אמא שלי".
למרות הפתיחות וההערצה לאמא, ליו מספר שאחרי שיצא מהארון, תחילה כקוויר ואז בתור גבר טרנס, גם היא חששה לחייו. ממש כמו דמות אביו של פניה, גם היא שאלה אותו שאלות כמו "אתה בטוח?" או "האם אנשים אחרים לוחצים עליך, אני יודע שאתה מסתובב עם הרבה קווירים לאחרונה והם בטח משפיעים עליך". על השאלות הללו, שאנשים טרנסים נשאלים לא מעט כשהם עוברים הליך התאמה מגדרית, מיהייל עונה עם תשובה מוחצת. "אמא שלי הייתה מתוחה בנוגע לזה, אבל עדיין נתנה לי לחיות את חיי", הוא אומר. "היא הבינה שזה מי שאני, שזו לא אופנה חולפת או משהו שטרנסים עושים כי הם לא מוצאים את עצמם".
"נוער להט"ב רואה את הסרט ומרגיש פחות לבד"
את דרכו באור הזרקורים החל מיהייל בגיל 6, בתחרות דוגמנות לילדים. התחושה על הבמה אז העירה אותו כאילו אחז בו שד, כך הוא מספר. הוא אמנם לא הגיע לסוף אותה תחרות, אבל התשוקה לבמה ולמסך דבקה הוא, וכיום, חוץ מלשחק ולזכות בפרסים יוקרתיים, מיהייל גם יוצר קולנוע, מפיק, כותב ומביים, ואפילו מפסל פסלים במטרה לקדם נראות טרנסית. ריקודי סלסה, קולנוע, אמנות וגם אקטיביזם הם חלק מהעולם המורכב של מיהייל. "לקח לי יותר זמן לבנות קריירה גם בגלל שאני שחקן טרנס", הוא מעיד. "יש הרבה פחות תפקידים, אבל גם בגלל שאני מתפרס על פני תחומים רבים באומנות".
ובכל זאת, הזמנים כיום טובים בהרבה ממה שהיה פעם לייצוג טרנסי בקולנוע ובטלוויזיה. יש בכל זאת תחושה כי הוליווד טרנספובית?
"אני לא מתעניין בפוליטיקה ולא חשוב לי להגיד את הדבר הנכון או המנומס כדי שבכיר בהוליווד יואיל בטובו ללהק אותי, אין לי זמן לזה יותר. בהרבה מקומות בארה"ב, כמו גם בהמון מדינות ברחבי העולם, ירצחו אותך על זה שאתה הומו, או טרנס. אמנם בחלק מהמקומות המצב יותר טוב משאר העולם, כמו לדוגמה לאנשים שחיים בערים גדולות, שם אתה יכול לשאת את עצמך איך שתרצה. אני יכול לגדל שפם, ללכת ברחוב ולהיות באופן יחסי בטוח. אבל זה כי אני אדם לבן. עבור נשים טרנסיות שחורות או חומות, או גברים חומים נשיים, עדיין הסביבה לא בטוחה, גם בערים הגדולות".
מדינות מסוימות בארה"ב מוציאות מחוץ לחוק טיפולי התאמה מגדרית לבני נוער, ובאחרות מגבילים את הגישה לטיפולים כאלה. איך אתה מרגיש לגבי זה?
"אי אפשר לחיות בצורה נוחה, כנה ובטוחה בתוך הגוף של עצמך כאדם טרנס במצב שכזה. זה מפחיד. לפעמים אני חושב שאני צריך לרוץ לפוליטיקה או לעבוד בארגון קהילתי, כי זה מרגיש כמו זמנים קריטיים בהיסטוריה לקהילה הטרנסית. אסור לנו לחשוב על מי אנחנו באמת או מה אנחנו רוצים לעשות עם הגוף שלנו. אחד הדברים שהכי מרגשים אותי זה לראות איך בני נוער וצעירים צופים בסרט ומושפעים ממנו. נוער להט"ב שרואים את הסרט הזה ולראשונה מרגישים פחות לבד, כי הם מעולם לא ראו משהו דומה".
מה דעתך על כך שאנשים מאמינים בתיאוריה שגורסת שחברות התרופות הגדולות מרוויחות הון מתהליכי ההתאמה המגדרית, ולכן זה אינטרס שלהן לשווק את ההורמונים לנוער?
"זו טענה הזויה ומגוחכת. חברות התרופות רוצות לדחוף משככי כאבים לאוכלוסייה במדינה ולהפוך אותה למכורה, ממש לא אכפת להם שאסור והם עושים את זה. הם משלמים את הקנסות וממשיכים לשווק, כך שאם זה היה באמת נכון היינו רואים חברות תרופות מנגישות את הטיפול ההורמונלי הרבה יותר. אני עדיין נאבק להשיג זריקות טסטוסטרון, זה לא קל כמו להיכנס לקנות אקמול, לוקח בערך שבוע לטפל בבקשה למרשם. פעם הנפיקו לי מרשם לא נכון, ואז נאלצתי להמתין שבוע נוסף. בארה"ב של ימינו זה לא אמור לקחת כל כך הרבה זמן, ואם זה עובד לפי התיאוריה הזאת חברות התרופות היו מנגישות את זה הרבה יותר".
מיהייל מוסיף כי אין כל כך הרבה נוער טרנסי שמטופל בהורמונים. "הימין השמרני כל הזמן מכניס לדיון טענות לגבי שירותים ממוגדרים, תחרויות ספורט וטיפול הורמונלי, אבל בסוף מדברים על ילד אחד מתוך כמה", הוא מסביר. "זה אינטרס של פוליטיקאים מהימין השמרני, שמופעלים על ידי בעלי התאגידים, להסיח את דעתם של האזרחים באמצעות שיח על נושאים חברתיים, בעוד הם לא שמים לב שמנצלים אותם כלכלית, שהעולם שהם חיים בו נשרף כליל מבחינת האקלים. למשל, אומרים לאזרחים שהמהגרים גונבים להם את המשרות ושטרנסים מסוכנים, שטניים, ואפילו מנסים לנצל מינית ילדים. הנושא הטרנסי נוגע לאחוז כל כך קטן באוכלוסייה, אבל פוליטיקאים גילו שהם יכולים לזכות בקולות רק באמצעות זה שהם יצאו נגד, במקום לדבר על לבנות מחדש את הכביש השבור בעיירה, או לבנות בית חולים. תשתיות, ביטוח בריאות לכולם, שינוי האקלים – כל הנושאים האלה, שהם באמת חשובים, לא מדוברים כי יש משהו יותר עסיסי ומשוגע לדבר עליו - הטרנסים הרשעים".
אתה האדם הטרנסג'נדר הראשון שזכה בפסטיבל היוקרתי Sundance. איך התגובות?
"אחד הדברים הכי מגניבים בזכייה הזאת זה שהרבה יותר אנשים נחשפו לסרט, וכך שחקנים ויוצרים טרנסים רואים את הסרט ויודעים שיש להם גם מקום בתעשייה. בשבילי הניסיון לשכנע את אבא שלי שאני יכול להיות שחקן בתור גבר טרנס, היה יותר קל אם הייתה לי דמות כזאת להשראה".
כשנשאל מה העצה שהיה נותן לנער או נערה טרנסית שרוצים להיכנס לתעשייה הוא מדבר מהלב. "מצאו את האנשים בקבוצת השווים שלכם, שאתם חושבים שהם חכמים ושיש להם טעם טוב - תעשו איתם דברים", הוא אומר. "הוליווד לא פשוט תפתח לך את הדלת רק כי אתה שם, אז אל תבזבז את הזמן בלחכות שהם יפתחו לך את הדלת, פשוט תיצרו. כך עשינו עם הסרט הזה – לא הייתה מאחורינו חברת הפקות או תקציב גדול. עבדתי על לפחות 30 סרטים קצרים והפקות שונות. עשיתי את כל זה גם כדי להשתפר וגם כדי להבין מה אני באמת רוצה לעשות ומה הטעם שלי".
לבמאי הסרט "מעורב" לקח 6 שנים ליצור אותו, כאשר שנתיים מתוכן הוא בילה בחיפוש אחר השחקן שיגלם את התפקיד הראשי. מיהייל מספר על תהליך שכאילו נכתב בכוכבים. הוא נחשף לקול קורא באינסטגרם והיה נדמה שהתפקיד תפור עליו. "זה היה כל כך מדויק שהפוסט הזה הגיע אלי מכמה מקורות כולל חברים", הוא נזכר. "הייתי אחרי הניתוח העליון והתיאור של הדמות היה בצורה קומית תיאור מדויק שלי: ניו יורקר, חצי לטיני חצי לבן דובר ספרדית, אחרי ניתוח עליון. שלחתי מייל לבמאי והגעתי לאודישנים, אחרי שנתיים שהוא ניסה להביא שחקנים טרנסים ללא הצלחה. אחרי המון ניסיונות הוא פשוט לקח את המושכות בידיים ופרסם בעצמו את הקול הקורא. בערך 10 טרנסים, שחקנים מקצועיים ולא מקצועיים, ניגשו לאודישנים. בסוף אני זכיתי".