בני האדם הם חיה מוזרה. הם יעריצו מכוניות בסדרת ייצור נדירה וישתוקקו ליהלומים נדירים או יצירות אמנות יחידות במינן, אך כאשר זה נוגע לאנשים שחיים סביבם המצב הוא לא תמיד כזה אופטימי, ואנשים נדירים, בעלי נקודת מבט ייחודית על החיים, בצער רב לעיתים קרובות לא זוכים להערכה הראויה.
כזה נדיר הוא שי אור דניאל, מוזיקאי, צלם ויוצר תוכן מבת-ים, שנמצא כעת בשנה השנייה והאחרונה בתוכנית לימודי משחק לאנשים בעלי צרכים מיוחדים של בית הספר למשחק "ניסן נתיב" ועמותת שק"ל לשילוב בקהילה לאנשים עם מוגבלות. במסגרת התוכנית, שמתקיימת כבר שש שנים וזהו המחזור השלישי שלה, לומדים הסטודנטים אצל המורים למשחק של בית הספר בקורס של שנתיים, ומלווים גם על ידי הסטודנטים בסטודיו.
עמותת שק"ל, מייסדת התוכנית, שהוקמה בירושלים בשנת 1979 כדי לפתח שירותים קהילתיים ולאפשר פעילות עצמאית, מעניקה פתרונות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים כגון ליקויי למידה, אנשים עם מגבלה שכלית, PDD או אספרגר, בעלי נכות פיזית, לקות חושית ואנשים עם צרכים סיעודיים. לפי אתר העמותה, היא משרתת אנשים מכל מגזר בחברה הישראלית, יהודים, מוסלמים או נוצרים, דתיים וחילונים, בכל הארץ.
אל תוכנית הלימודים הצטרף שי בן ה-24 אחרי לימודי משחק בסוכנות LP ולימודי שיווק ופרסום במכללת מורשה, כאשר החלום הגדול שלו זה להיות סטנדאפיסט. "הומור זו תרופה מושלמת לכל בעיה", הוא קובע בשיחה עם mako, בה בחר לשתף במורכבות חייו כגבר טרנסג'נדר על הרצף האוטיסטי שמגיע מבית דתי.
"תמיד כשמתחילים משהו חדש אז יהיו תגובות של אנשים", הוא משיב כשאנחנו שואלים אילו אתגרים התעוררו מול חבריו ללימודים. "העובדה שיש לי חברים מחוץ ללימודים עוזרת לי להתנצל, גם כשיש מצבים מורכבים בלימודים. מפריע לי שאין עוד אנשים מהקהילה הגאה בקבוצה, אבל יש כאן אחלה של אנשים - גם המורים וגם החברים לכיתה. אני נהנה לעבוד איתם ולעשות כיף וצחוקים".
כשהיה בן 15, שי יצא מהארון בעל כורחו כשהמשפחה גילתה שהוא מזדהה כגבר טרנסג'נדר. הדבר לא הפתיע את אביו, שקיבל אותו מהרגע הראשון, אבל לשאר בני המשפחה לקח יותר זמן לעכל, אם כי שי מספר שהיום הם מקבלים אותו לחלוטין. בעקבות מות אביו בגיל 59 בלבד לפני כשנתיים, החל שי בתהליך התקרבות אל הדת, וכיום הוא חי עם אמו.
מה היה יותר מאתגר - היציאה מהארון הטרנסי או היציאה מארון הקודש (ההתקרבות אל הדת)?
"להיות טרנסג'נדר על הרצף ודתי זה מבחינתי בא ביחד. הרבה יותר קל לי לקבל את עצמי בתור טרנס אם אני חי לפי הנשמה שלי, שהיא נשמה של גבר, ולא לפי הגוף שנולדתי איתו. אמנם למדתי בתיכון חילוני, אבל היה לי שם ממש קשה מבחינת היציאה מהארון. היו מורות שגרמו לי לחשוב שיש משהו לא בסדר בי, וזה שאני לא יכול לחיות כאישה גרם להן לחשוב שאני 'משוגע'. הייתי משקר לחברים מהכיתה שאני עובד אחר הצהריים, כשלמעשה הייתי הולך בשושו לפעילויות של 'איגי'. הידיעה שיש עולם וקהילה שלמה מחוץ לתיכון שלמדתי בו עזרה לי להעביר את התקופה הזאת יותר בקלות".
שי מגדיר את עצמו כגבר טרנסג'נדר ביסקסואל, אבל מביע חשש מדחייה בגלל הזהות המינית ובשל היותו על הרצף המתמודד עם אתגרים שונים. למרות גילו הצעיר, שי הבין עם האמת שלו משהו שלרבים מאיתנו לוקח לעיתים חיים שלמים לתפוס ולהפנים - אין דבר כזה מושלם.
"כשאני בא להכיר נשים או גברים שמוצאיםת חן בעיניי, תמיד יש את החשש שלא ירצו אותי כי אני טרנס ומתמודד עם אתגרים נפשיים ורגשיים", הוא מספר. "אבל בעיניי אין אדם בעולם הזה שאין לו איזושהי שריטה, אז גם אם מסרבים לי, אני לא לוקח את זה אישית. מה שחשוב לי זה הומור, כנות, גישה קלילה וחיובית, לב טוב, רגישות, ראש פתוח ובלי יותר מדי שיפוטיות. פחות אכפת לי עם איזה איברים אנשים נולדו. גבר טרנס הוא גבר גם אם הוא בוחר שלא לקחת הורמונים או לעשות ניתוחים, כנ"ל גם לגבי נשים טרנסיות. אחרי הניתוח העליון התחלתי ברוך בשם להרגיש באמת יותר רגוע וקליל, גם פיזית וגם נפשית".
לפני כשנתיים, בחג הפסח, החל שי לשמור שבת והוא מעיד שדווקא התהליך הזה סייע לו למצוא את הקהילה שלו, מה שתרם רבות לרווחתו הנפשית. "משהו בלסגור את הטלפון ליום אחד ולהתרכז בעצמי ובבוקר מרגיע אותי, עוזר לי וגם מביא לי מוזות לשירים", הוא מספר. "הכרתי באיגי לפני כמה שנים בחור דתי-לאומי שהיה איתי באותה הקבוצה, והיום הוא אחד החברים הכי טובים שלי. בזכותו התחלתי להיות פעיל בארגון הלהט"ב הדתי 'חברותא'. למצוא את הקהילה שלך והאנשים הנכונים שלך זה משהו שממש עוזר לי בתהליך ובחיים בכלל".