את לימודי המשחק ב"גודמן" סיים נמרוד פינדלינג לפני שנתיים, בשיאה של מגפת הקורונה ועולם התרבות קרס. מלא תשוקה לבמה וליצירה, פנה פינדלינג (29) למנהלי תיאטראות שונים עם מחזה היחיד שכתב עם עידני סעדה ונועה אוחיון, "להתרומם", אך מהר מאוד גילה שבאותם הימים לא היה עם מי לעבוד. "הריק שנקלעתי אליו רק חיזק אצלי את הרצון ליצור משהו משמעותי", הוא נזכר בשיחה עם mako לכבוד עליית המחזה בתיאטרון הלאומי "הבימה", "הצגה שתעזור למי שנאבק בנטייה המינית שלו מול עצמו והעולם".
את תחושת המאבק הזו פינדלינג מכיר היטב, כמי שסבל במשך שנים ארוכות מהתעללות מתמשכת על רקע הנטייה המינית שלו. "הייתי ילד נשי ושמח, אז היה קשה לפספס אותי", הוא משתף. "בבית-הספר היסודי קראו לי 'נמרוד הורוד' והרביצו לי על בסיס יומי. הבנים היו מקיפים אותי במעגל ומכריחים אותי לרקוד, מצביעים עלי ומחקים אותי. הייתי מתחנן לצאת ממעגל האימה הזה והם לא נתנו לי. כלאו אותי כמו קוף בכלוב".
למרות שגדל בגבעתיים, עיר במרכז הארץ שמצטיירת כליברלית, פינדלינג מספר כי סביבתו הקרובה לא תמיד היית מכילה. "סביבי לא היה שיח על מיניות או גאווה", הוא נזכר. "לא הכרתי אנשים שיצאו מהארון, ואם בבית היו מופיעים זוג גברים מתנשקים על המסך אבא שלי היה ממהר להעביר ערוץ. ההורים שלי היו שואלים אותי למה אין לי חברים בנים, וזה גרם לי להרגיש עוד יותר פגום".
נחוש למצוא חברים, הצטרף פינדלינג לתנועת הצופים, אבל גם שם הוא לא הצליח להשתלב. "לא הייתי מוזמן למפגשים ואם הייתי נכנס לחדר כולם היו משתתקים", הוא משתף. "באחת הפעילויות הבנים של השבט זרקו אותי לבריכת בוץ בעומק של שלושה מטרים. ניסיתי לצוף אבל הרגשתי שאני שוקע. נאבקתי בכל הכוח לצאת, אבל הם בעטו לי בידיים כדי שאני לא אצליח. הם אמרו שזה מבחן הגבריות שלי. אחרי שעתיים בבוץ כולם הלכו והצלחתי לצאת. כמובן שלא הגעתי יותר לצופים".
שיתפת מישהו בהתעללויות הקשות שעברת?
"לא. חזרתי הביתה עם סימני מכות על הגוף וסיפרתי שנפלתי במדרגות, או שנתקלתי בדלת של לוקר. הייתי מלך התירוצים וההסתרות. לא משנה כמה התעללו בי, שמתי על עצמי מסכה וחייכתי. למרות שאני מטופל פסיכולוגית, עד היום קשה לי לבכות כי זה נתפס אצלי כסימן לחולשה, ואני לא מרגיש שיש לי את הפריווילגיה להיות חלש. עד סוף התיכון ברירה המחדל שלי הייתה לשנוא את כולם, הייתי חסום רגשית ומריר. איבדתי את כל האמון בבני אדם".
פינדלינג משייך את חוסר האמון הזה לאירועים נוספים שחווה, גם הם מופיעים בהצגה החדשה. "המאבחנת הפסיכוטכנית שראיינה אותי בצו הראשון החליטה שאני לא עוזב את החדר עד שהיא מוציאה אותי מהארון", הוא נזכר. "היא שאלה אותי אם אני בטוח שאני סטרייט, אם אני לובד בגדי נשים ואם אני רוצה לעשות שינוי מין. הרגשתי מותקף. זאת הייתה שיחה אלימה של שעות ארוכות ובסוף היא אמרה שהיא הבינה מי אני, למרות שאני משקר לה. לימים שובצתי ביחידה שרוב החיילים בה הומואים".
איך השירות ביחידה כזאת השפיע עליך?
"מצד אחד נחשפתי להמון דברים שלא הכרתי עד אז, כמו לדבר בלשון נקבה לגבר, ומצד שני חיכיתי להשתחרר כדי שאוכל לצאת מהארון. הרגשתי שזה לא הוגן לספר לאף אחד לפני שההורים שלי יודעים. הגעתי למצב ששיקרתי כל כך הרבה לכולם שכבר התבלבלתי בשקרים שלי. כשיצאתי מהארון התשובה של ההורים שלי הייתה 'תמשיך להתלבט עם עצמך – רק אל תספר לאף אחד'. זה שבר לי את הלב".
"ההורים רוצים לבוא, אבל אני מפחד עליהם"
בימים אלה פינדלינג עומד במרכז הבמה בהצגת היחיד "להתרומם", בה הוא משתף את הקהל במה שעבר. במסגרת ההצגה, שעלתה בתיאטרון הלאומי "הבימה", הקהל חוגג יחיד איתו את יום הולדתו ה-30, עם קריאת מכתב שהוא כתב לעצמו בגיל 15, ובעזרתו הוא נזכר במה שעבר ומנסה לגלות האם הצליח להגשים את חלומות הילדות שלו.
"ההצגה מורכבת מאוסף סיפורים של סעדה, אוחיון ושלי שהפכו לאחד", הוא מסביר. "שלושתנו חברי הקהילה הגאה והנושאים עליהם אנחנו מדברים בהצגה עוד לא הוצגו על הבמה, כמו המאמץ להיות סטרייט, תחושת הכישלון כשזה לא עובד והמאבק ליציאה מהארון. הצדדים הפחות יפים הם לא פחות חשובים וזו אמת שחשוב להגיד אותה".
איך נמרוד בן ה-15 היה מגיב להצגה?
"הייתי מת לראות את ההצגה הזאת בתור נער. היא הייתה הופכת אותי וגורמת לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי. אולי הייתי מצליח להבין את מה שעובר עלי בצורה אחרת ולהתמלא תקווה שהכל יסתדר, או שבעצם הכל כבר בסדר. שאני לא מקולקל ולא צריך לתקן את עצמי".
איזה תגובות אתה מקבל מהקהל?
"כל אחד פוגש את ההצגה במקום אחר. בהצגה האחרונה ניגשו אלי להט"ב והודו לנו שכתבנו ונתנו במה לקול שלהם, אבל גם קהל לא גאה מגיב בצורה מהממת. אנשים אמרו לי שהם לא ידעו שכך זה מרגיש לצאת מהארון. זאת גם אחת הסיבות שהיה לי חשוב להציג בלב העניינים, בתיאטרון הבימה, כדי להגיע לקהל מגוון. אני מחכה שנציג בפני קבוצות גדולות של בני נוער, גם להט"ב אבל לא רק, כדי שנצליח לתת להם תקווה להמשך".
אתה מתעסק עם השדים הכי גדולים שלך בהצגה. איך המשפחה מקבלת את זה?
"ההורים שלי רוצים לבוא, אבל אני זה שמפחד עליהם. כל השיח שלנו סביב ההצגה היה על פרטים טכניים, אבל לא דיברנו על התוכן. בחלום הכי ורוד שלי הם קודם כל גאים בי, במי שאני. ממקום כזה הם יצפו בהנאה בהצגה. יותר מזה אני לא צריך".
ההצגה "להתרומם" תעלה בתיאטרון הלאומי "הבימה"
יום שני, ה-12.12, בשעה 20:30
יום שלישי, ה-31.01, בשעה 20:30
לרכישת כרטיסים
