עשרים שנה הן לא פרק זמן ארוך במיוחד במונחים היסטוריים, אבל בקבועי הזמן של תרבות פופולרית, עשרים שנה משולות לעידן גיאולוגי. וכמו שחוקרי מאובנים ניגשים למדפי סלע ומזהים בהם את השכבות השונות, כך גם חוקרי תרבות יודעים להצביע היום על נקודות המפנה החשובות בייצוג של דמויות לסביות בקולנוע ובטלוויזיה.
נראה שהוליווד עוברת מסלול די קבוע עם הדמויות הלסביות שהיא מוכנה "לשאת" - בהתחלה הן סנסציוניות, סקסיות ומופרעות, ורק לאחר זמן מה, כשהאבק שוקע, הן מתנרמלות, והופכות לשגורות יותר. אבל לפני כל אלה, ד"ר מיה שוורץ, שכתבה את הדוקטורט שלה על ייצוג דמויות לסביות בטלוויזיה ובקולנוע במרכז ללימודים בינלאומיים, מציינת רק את שנת 2014(!) כשנת מפנה; כנקודה בזמן בה הופיע "פרץ אדיר של סרטים לסביים נטולי סטיגמות ומנפצי סטריאוטיפים". על אילו סטריאוטיפים היא מדברת? ובכן, היכנסו איתנו למכונת הזמן המטאפורית ובואו נראה.
לסבית קטלנית
באופן די מבאס אבל לא לגמרי מפתיע, הוליווד מרגישה בנוח קודם כל עם גברים. טום הנקס גילם עורך דין הומו ב"פילדלפיה" בשנת 1993, וקיבל על כך אוסקר. ההליך הזה הפך מאז למעין תו תקן - הנה השחקן הלבן הסטרייט מצליח להראות לקהל הרחב שלהט"בים הם אנשים רגילים, שסיפורי חייהם מעניינים, חשובים ויכולים להפוך עבור שחקן או שחקנית למסחטת פרסים. ברבות השנים אולי נעשינו קהים לזה, אבל ב-1993 זה היה חידוש של ממש. דוגמה נוספת ועדכנית יותר מצויה ב"הר ברוקבק" מ-2005, שהתהליך בו היה דומה: שני שחקנים סטרייטים שזכו לשבחים על גילומם של גברים הומוסקסואלים בסיטואציית קיצון - הם הרי קאובויז! בערבות ארצות הברית! הם בטח הגברים הגבריים ביותר שיש. ההפתעה בדבר היותם הומואים או ביסקסואלים (שניהם נשואים לנשים) היתה בגדר מקדם מכירות סקסי לסרט.
ועכשיו תורן של הנשים, שעברו אבולוציה דומה. ד"ר שוורץ מציינת, למשל את אנג׳לינה ג׳ולי, הילארי סוואנק ושרליז ת׳רון, שגילמו דמויות להט"ביות שליליות. ב״ג׳יה״ משנת 1998, ג׳ולי גילמה את דמותה של הדוגמנית הניו יורקית המפורסמת ג'יה קרנג'י, שהיתה לסבית, נרקומנית ומתה מאיידס לאחר שנדבקה ממזרק נגוע. אילו מילות מפתח סקסיות, לא? גם לסבית, גם נרקומנית וגם מוות רומנטי כמעט בגיל צעיר (קרנג'י היתה בת 26 במותה) - מתכון בטוח לזכיה בפרסים.
כך גם בהופעתה של הילארי סוואנק ב״בנים אינם בוכים״ (1999), שגילמה את ברנדון טינה, צעיר טרנסג'נדר שנרצח בסופו של דבר על ידי גבר סטרייט לאחר שסודו התגלה. גם סרט זה מבוסס על סיפור אמיתי, ושוב - סנסציוני. סיפור אמיתי הוא גם הרקע ל״מונסטר״ משנת 2003 בו גילמה שרליז ת׳רון את הרוצחת הסדרתית איילין וורנוס, שעסקה בזנות כדי לכלכל את עצמה ואת בת זוגה. הסנסציה במקרה של ת'רון היתה כפולה ומכופלת, כיוון שהשחקנית היפהפיה נאלצה לכער את עצמה באיפור, לבישת בגדים מוזנחים ועלייה מכוונת במשקל כדי להידמות לוורנוס. שוב ושוב אנחנו מזהים את הדפוס: מקרה צבעוני, דמות שלילית או כזו שנגזר עליה גורל אומלל.
רק בשנת 2010, עם יציאת הסרט ״הילדים בסדר״, מזהה ד"ר שוורץ את העיסוק הקולנועי המיינסטרימי הראשון בדמויות לסביות באופן פחות "רועש" או משתאה. זהו הסרט הראשון בו היציאה מהארון של הדמויות הראשיות התרחשה ברקע העלילה, ומה שהניע את העלילה היה הניסיון של שני צעירים, ילדים לזוג אימהות, למצוא את תורם הזרע שהוא אביהם הביולוגי. הסרט גם עסק במורכבות שבזהות הביסקסואלית, בכך שהתרחש בו רומן קצרצר בין אחת האימהות והתורם, שכניסתו לחייה של המשפחה ערערה את יציבותם. לא עוד סטיגמות (לסבית אלימה, משוגעת, מסוכנת כמו בתפקידים שהזכרנו קודם), אלא סיפור דרמטי שבמרכזו, כמעט במקרה, דמויות לסביות.
הורות משותפת וחתונה גאה
טלוויזיה היא מדיום סבלני יותר כמעט מיום לידתה. הרי הגיבורות והגיבורים של סדרות טלוויזיה מבקרים אותנו על בסיס שבועי ואפילו יומי, והסיפורים שלהם נפרשים בפנינו במתינות. בהתאם, גם כשמתחשבים באותן עשרים שנים שהקצבנו לקולנוע, מצבה של הלסבית הטלוויזיונית טוב לאין שיעור. תחשבו למשל על קרול, אשתו לשעבר של רוס ב"בחברים". העונה הראשונה של הסיטקום המצליח שודרה כמעט במקביל ליציאת "פילדלפיה", אבל בלתי אפשרי כמעט להשוות בין מסכת הייסורים ופרצופי האבל של טום הנקס לבין ההופעות המבדחות, הקלילות, המהנות של קרול ובת זוגה, סוזן. אמת, סוזן הוצגה לא פעם כמי ש"גנבה" את קרול מרוס, אבל היחסים בין השלושה, למרות משקעי העבר, היו טובים. כבר בעונותיה הראשונות של "חברים" היא הציגה מודל של הורות משותפת ואפילו חתונה לסבית, שנים לפני שנישואים גאים אושרו בארצות הברית. הלסביוּת של קרול וסוזן היתה כמעט נון-אישו.
אז אם מלסביות קולנועיות נדרש קודם כל להיות סקסיות ומסוכנות, הבעיה של לסביות בטלוויזיה היתה שתמיד הן נאלצו לעמוד בצילם של מקביליהן, ההומואים הטלוויזיוניים. כך למשל ב"קוויר בעיר" וגרסתה האמריקאית "הכי גאים שיש", שנחשבו לפורצות דרך משום המבט הישיר שלהן אל סצינות חיי הלילה וחוויות של מין מזדמן. בדומה למה שראינו בקולנוע, מהדמויות הלהט"ביות נדרש להיות סקסיות כדי "לנמק" את החריגה שהן היוו מהנוף הטלוויזיוני המוכר. שתי הסדרות הכילו דמויות לסביות, אולם בשתיהן היו הלסביות כמעט הרקע לעלילות הטלנובלה של הגברים ההומואים. צעד קדימה, שניים אחורה.
"ישנן בנות", שרבים עדיין מכנים הגרסה הנשית ל"הכי גאים שיש" משום שהופקה אחריה, היא בעצם הניסיון הראשון, ולצערנו, אחד הבודדים, לעסוק באופן מכוון בחייהן של נשים לסביות באופן בלעדי. בין אם זו קומדיית מצבים, דרמה מהורהרת או אפוס מלחמתי עתיר אפקטים, עדיין נראה שלטלוויזיה נוח יותר לבדוק את טמפרטורת המים עם דמות גאה או שתיים, ואם זה טוב - עדיין הומואים הם אלה שמקבלים את מירב החשיפה. נסו, למשל, לחשוב על הסיטקום הלסבי האחרון שראיתם. הנה רמז: אלן דג'נרס כיכבה בו, וזה היה בסוף שנות התשעים. "ישנן בנות" שודרה במשך שש עונות, מוצלחות יותר ופחות, והיא סידרה חשובה להפליא, אבל היא עדיין סמן יחיד; מצבה שמראה מה אפשר לעשות כשלוקחים דמויות מעניינות והופכים את הנטיה המינית שלהן לאגבית.
אנחנו חוזרים כל הזמן לשאלת הייצוג. למה בעצם כל כך חשוב לנו שייראו "דווקא" דמויות לסביות בטלוויזיה, ולמה חשוב לנו שהן יופיעו בכמה שיותר ז'אנרים ויגולמו על ידי כמה שיותר שחקניות שונות. ובכן, זה חשוב לנו כי ברור כשמש שאם לא נדרוש אותן, הן לא יופיעו מעצמן. המסלול הזה, המעבר מדמות סקסית-משוגעת-מסוכנת למישהי לסבית שיש לה עוד פיצ'רים, שמציעה לצופים מחשבות מורכבות על מיניות וזהות, לקח לא מעט זמן. אנחנו מקווים שבעוד עשרים שנה כבר יוכלו להפסיק לשאול למה אין לסביות על המסך.