בשנייה שקארין חגי הגיעה לאודישן לפסטיבל "כאן ועכשיו" של תיאטרון הקאמרי, היא ראתה את הדוגמנית והשחקנית סתיו סטרשקו יוצאת מחדר האודישנים - וכל האוויר יצא לה מהמפרשים. "נו באמת", היא חשבה לעצמה בייאוש, "מה הסיכוי שלי להתקבל כשזאת התחרות שלי? שמחתי שהזמינו אותי כי אני רק בתחילת הדרך וזאת התנסות מעולה, אז אמרתי לעצמי שלפחות אהבה מהחוויה".
אבל אז עברו כמה ימים, וחגי (35) קיבלה שיחת טלפון משמחת שבישרה לה כי התקבלה לפסטיבל המחזאות המקורית השנתי, שיפתח ביום ראשון הקרוב (20.11). תאריך הפסטיבל לא מקרי, שכן הוא יוקדש השנה כולו לקהילה הטרנסג'נדרית והא-בינארית ונפתח בשבוע המודעות הטרנסג'נדרי. חגי עצמה תשתתף בקריאה מבוימת של המחזה "רוורס", שכתבה עינת סגל-כהן וביימה נועה רבן. "הייתי באקסטזה מטורפת", היא נזכרת. "הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר להורים. צרחנו ושמחנו ביחד. נמשכתי לעולם המשחק וההנחייה מגיל מאוד צעיר, אבל לא חשבתי שזה חלום שאני אצליח להגשים".
ההתרגשות גדולה במיוחד משום שחגי, מאפרת ומעצבת שיער במקצועה, רק עושה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק. אחרי יותר משלושה עשורים בהם רק חלמה על הבמה, היא הצטרפה לקורס משחק שנפתח במכללת מרשה בשיתוף ניסן נתיב. "יכול להיות שזה פיילוט ראשון מסוגו בעולם - כיתת משחק שכולם בה טרנסים", היא מספרת. "חברה רשמה אותי לקורס ואמרה לי שהגיע הזמן שיראו אותי. הלכתי לאודישן בלי ציפיות, אבל לא רק שאמרו לי כן, גם הציעו לי מלגת לימודים".
העובדה שמדובר בכיתת לימוד של טרנסים משפיעה על חווית הלימודים?
"אני חושבת שאם הייתי בכיתה של סיסג'נדרים הייתי יותר שמורה, עסוקה באיך שאני נראית או במה שאני משדרת. כדי להיכנס לדמות באמת את צריכה שתהיה לך אופציה להרגיש 'מכוערת'. בכיתה שלי, כמו שהיא עכשיו, יש לי את האופציה הזאת ביג טיים. זה מרחב בטוח".
באחד השיעורים, הקריאו התלמידים והתלמידות טקסטים מול נציגה מהקאמרי, וכבר באותו הערב קיבלה חגי הזמנה לאודישן המדובר. במחזה "רוורס" היא תגלם את גידי, חברתה הטובה של אדווה (השחקנית אלמה דישי) ואחותו של תמיר (השחקן אסף פרי), טרנסג'נדרית שחולמת להיות שחקנית.
על פניו, בין חגי לדמות אותה היא מגלמת קווים משותפים רבים. "היא מאוד דומה למי שהייתי פעם", היא מסבירה. "שנות ה-20 שלי היו שנים שמלאות בחוסר ביטחון ופחדים ממה שיגידו עלי. חייתי בפחד קיומי וכל הזמן שאלו אותי למה אני כועסת, אבל לא כעסתי, פשוט הייתי דרוכה ומוכנה לגרוע מכל. עבור חלקים מסוימים בחברה הישראלית עצם הקיום שלי כטרנסג'נדרית הוא פרובוקציה. כשניסו להשפיל אותי או דיברו אלי בלשון זכר לא נכנסתי לעימותים. העדפתי תמיד להיות חכמה ולא צודקת".
יש עוד דברים משותפים לך ולדמותה של גידי?
"המשפחות שלנו מקבלות אותנו מאוד ואנחנו יכולות להיות מאוד ביקורתיות כלפי עצמנו. היא בלבוסטה, לא פראיירית בכלל, וגם בזה אנחנו דומות. ההבדל העיקרי ביננו הוא שאני למדתי לשחרר מרעשי הרקע וכבר לא אכפת לי מה אומרים או חושבים עלי, והיא עדיין מחשבנת לכולם".
בהצגה גידי אומרת שלא מעניין אותה לגלם דמות של טרנסית, שזה "כמו שיתנו לחמור לשחק חמור".
"טרנסית לא חייבת להיות 'מוגבלת' לשחק רק תפקידים של טרנסיות. אני רוצה שהעולם יראה אותנו בצורה אחרת. אני טרנסית, זה ברור, אני גאה בזה, אבל זה לא הדבר היחיד בי ויש לי הרבה להציע. אני שואפת לשחק תפקידים נשיים ראשיים, כמו הגיבורה הרומנטית של הסרט".
"ההורים בחרו לי את השם קארין"
חגי נולדה ב-1986 בתל אביב למשה ושרי חגי, והיא ילדת סנדוויץ' בין שני אחים. כשהיא נשאלת על הילדות שלה ועל הזיכרונות מהתקופה הזאת, היא טוענת שאינה זוכרת דבר. "כל מה שאני זוכרת מאז זה שלחיות בגוף הלא נכון היה דבר בלתי נסבל", היא מספרת. "רק בגיל שש הבנתי שאני בכלל 'בן', כי מבחינתי נולדתי בת וחייתי עם עצמי בשלום. היה לי שיער ארוך ועיניים גדולות, ותמיד היו אומרים לאמא שלי 'איזו ילדה יפה יש לך'. אהבתי ללבוש בגדים של בנות וההורים שלי היו הכי מאפשרים בעולם. הייתי הולכת לגן עם נעליים ורודות וחצאית טוטו, והכל היה בסדר. אבל כשעליתי לכיתה א' אמרו לי שאני כבר לא יכולה להתלבש ככה".
יום בהיר אחד הכל השתנה?
"כן, אבל לא הבנתי למה. שנאתי ללכת לבית הספר. הפכתי להיות עצורה ומתבודדת. כל מה שעניין אותי היה לחזור הביתה כדי שאני אוכל להיות אני. לנעול את העקבים של אמא, להסתכל עליה מתגנדרת. הרגשתי ששולחים אותי לבית-הספר לבושה בתחפושת ורק בבית אני סוף סוף יכולה להיות מי שאני באמת".
את שנות היסודי מעבירה חגי בתחושה שהיא כלואה בגוף הלא נכון, אבל לא ידעה אז להצביע על כך או לתת לתחושה שם. לקראת סוף הלימודים בכיתה ו', זוכה דנה אינטרנשיונל באירוויזיון ומשנה את חייהם של להט"ב בכל רחבי העולם, גם את אלו של חגי. "ידעתי שיש הומואים ולסביות בעולם, אפילו אצלי במשפחה, אבל לא הכרתי אף אחד כמוני", היא נזכרת בתקופה ההיא. "ירדה לי אבן מהלב. הבנתי שאני לא לבד".
לדבריה של חגי, היא מעולם לא הייתה צריכה לצאת מהארון בפני המשפחה. "אמא שלי שאלה אותי בגיל 15 אם אני רוצה להיות כמו דנה אינטרנשיונל, ואני ישר עניתי לה שכן", היא נזכרת. "שנה אחר כך כבר התחלתי הורמונים, ובחופש הגדול שבין כיתה י"א לי"ב עשיתי סיליקון בחזה. ביום הראשון ללימודים של י"ב כבר הייתי אישה".
איך הגיבו בני המשפחה לשינוי המהיר?
"עבורי הוא לא הרגיש מהיר כי חיכיתי לזה כל החיים. אבא שלי לא ידע כלום עד שלב מאוחר, חודשיים לפני הניתוח העליון. הוא עבר תקופה מורכבת מבחינה בריאותית והיה צריך להיות נקי מלחצים, וכשהגיע הרגע וסיפרתי לו שאני בת הוא היה הכי מדהים בעולם. הוא לא מצמץ וישר שאל למה לא סיפרתי לו קודם".
ומה בנוגע לאחים?
"אחי הקטן היה אז בן שבע וילדים כל הזמן אמרו לו 'אחיך קוקסינל'. אחי הגדול מאוד כעס עלי נורא, כי היינו החברים הכי טובים ולא שיתפתי אותו במה שעובר עלי. הוא הציל אותי, הוא לא נתן שיציקו לי, ידברו אלי לא יפה או יאיימו עלי במכות. הייתי כל כך גאה בו, הוא המלאך השומר שלי".
חגי לא לוקחת את הקבלה המשפחתית כמובן מאליו והיא מעידה על עצמה כבת מזל. "יש לי חברות טרנסיות שזרקו אותן מהבית וישבו עליהן שבעה", היא מספרת בעצב. "המשפחה המורחבת כולה תמכה בי. בורכתי בסבתות שעמדו על הרגליים האחוריות בשבילי. סבתי ז"ל הזמינה את המשפחה המורחבת, עיקרים שומרי מסורת, הצביעה עלי ואמרה 'מי שלא יקבל את כל הנכדים שלי יכול לקום עכשיו לצאת מהדלת'. כולם חיבקו אותי, וגם אם הייתה למישהו בעיה איתי אני לא יודעת מזה. היא שמרה עלי כמו לביאה".
רק אם יורשה לנו, את השם קארין את בחרת?
"האמת היא שההורים בחרו לי את השם. כשאמא שלי הייתה בהריון אמרו עד שלב מאוחר שהיא תלד בת, והתוכנית הייתה לקרוא לה קארין. יש לזה הרבה משמעות עבורי, כי הם קיבלו את הילדה שלהם וזה השם שהם נתנו לה".
ההצגה "רוורס" תעלה במסגרת פסטיבל "כאן ועכשיו" בתיאטרון הקאמרי
יום שני, ה-21.11, בשעה 21:00
יום שלישי, ה-22.11, בשעה 17:00
לרכישת כרטיסים